29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 

שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם.

22. שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִי אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר

תגיות

אנ"ש, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגיל הנעלם במגזר החרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים במגזר החרדי, פורום קיסריה, שידוך, שידוכים

השער חורק באוויר הבוקר, ורחבת הסמינר דוממת. אני פוסעת לאורכה, שקועה כרגיל בשרעפיי ומרחפת כאחרונת האסטרונאוטים, מתעלמת מסורגי הברזל ותעמולת הקודש על קיר המודעות המטולא. אין נפש חיה; דלתות הבניין פעורות לרווחה, ורק הִמהוּם שורות פלורוסנט מרצדות מפיג את השקט.

ולפתע, בעוברי תחת ציור הקיר הגרנדיוזי (שבמרכזו נר והילתו מוגזמת, מעוצבת כאמרת הכנף הרשמית: "כל עוד הנר דולק…"), פורצות חברותיי לכיתה מעבר לעיקול המסדרון, גולשות בגרם המדרגות, בקולות שירה וצהלה: "עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים!" ונושאות אותי על כפן, גוררות אותי למעגל המתרחב ומתעצם אך נותר בין כתלי הסמינר, דוהרות סביבי בשמחת-אמת (המאורסות) ובקנאה קלה (הרווקות), ומריעות קולן בזעקות "סימן-סימן-טוב, ומזל-מזל-טוב!" ואני נסחפת עימן, פעמיי בנעלי העדינות טופפות על הריצוף השחום מזוֹקן, מנסה להיזכר עם מי בדיוק התארסתי.

אינני מצליחה להעלות במחשבתי, וכל שכן על דל שפתי, מיהו בחיר לבי. שועטת במעגלים, משכלת רגלי ובועטת קדימה בצעדי ריקוד מכאניים, מתוסכלת מכך שאיני זוכרת את שמו של ארוסי, או את זיו פניו, ואף לא את דוגמת עניבתו בווארט. גם הווארט נשכח מזכרוני! חברותיי גועשות סביבי, מתערבלות בתרועה, וכינורות רפאים מנגנים סטקטו מטורף, קלרינט נסתר מסלסל בפראות, ואני מאבדת אחיזה בכפות הידיים הלחות, מתמוטטת במורד המדרגות ומתעוררת.

סיוט זה חזר על עצמו כמה פעמים, כנראה הגרסא החרדית לחלום העירום. הוא משקף בבהירות את פחדי דאז: חתונה, התחייבות נצחית, איבוד בחירה עצמית, דיסוננס חברתי, חוסר מודעות מובנה, ואובדן שיווי משקל. החתן החסר שהעיב על חיי אמור היה להציל אותי, לפי כל היועצים הפנים-חרדיים והרבנים עימם התייעצתי. אבל במבט לאחור, הוא היה עורק עיקרי לשורש הבעיה.

הגיל הנעלם במגזר החרדי
השבוע התקיים מושב מעניין בפורום קיסריה, בנושא "הגיל הנשכח במגזר החרדי: על השתלבותם של צעירים בגילאי 18-22 בכלכלה, בחינוך ובחברה בישראל" (מרתק, כנסו כנסו).

זכיתי להאזין לאחת מישיבות ההכנה לקראת מושב זה, ובעקבותיה שקלתי להגיש הצעת חוק חוצה מגזרים, מעומק ליבי הזעיר: איסור חיתון לפני גיל 25 (במגבלות וההסתייגויות המתבקשות), התשע"א – 2011. וזאת מפני שאיני מכירה אדם אחד טרום גיל 25 (שלא לומר 30, אבל זה כבר pushing it) שיודע מה הוא רוצה מעצמו. ובתור חרדי/ת צעיר/ה, ברגע שהתחתנת נסתם עליך הגולל: תוך פחות משנה הזוג הופך להורים, המחויבויות גוברות מדי יום, וההשלכות עימן במידה ומי מבני הזוג שואף לשנות את אורח חייו.

וכהערה צדדית: אינני סגורה על כך שלבוא בברית הנישואים מתוך לחץ חברתי או משפחתי או דתי נחשב כתוצאה של בחירה חופשית. וחוץ מזה אני נגד אירועים ואין לי פנקס צ'קים.

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.