אה, כן. הייתי עסוקה.
מכיוון שהבלוג הזה הוא מגמתי מעיקרו, יש לשער שבשלב כלשהוא כבר לא אמצא על מה לחפור. עם הזמן גיליתי שהתואר "חרדית-לשעבר", או "לא-חרדית", מאבד צבע, והזהות שלי מתפשטת ומתמזגת ומתייחדת לה, והיא כבר לא באה בסימן שלילה אלא הופכת לגברת בשינוי אדרות רבות, אשכרה גרדרובה שלמה של תחביבים, הגדרות, אלרגיות, העדפות מוזיקליות ואופנתיות, קריירה ומעגלים חברתיים וסוגים שונים של שקשוקה.
כיום, אני מרגישה כיצד סוף תקופה אחת, או קץ שלב מסוים, התאקלמו לתוך אורח חיים סדיר ומאושר. דגש על מאושר. דגש גם על חופש. דגש גם עלי. כל הדברים שחסרו לי בעולם החרדי. הזוויתיות של חיי קהתה; ניתן להתבונן אחורה ולקטלג את השנים שעברו מאז אותה שבת בה הדלקתי אור, ועוד לפניה:
שנים של זעם מבעבע מבעד לחולצת תכלת, ושנים של דיכאון, בגרויות בסתר, שידוכים והתנסויות מיניות בו זמנית, מציאת עבודה במקום שאינו דתי, ניתוק משפחתי, מעבר לדירה בעיר אחרת, חילול שבת, דיכאון ובדידות ועבודה מאומצת, ותחילתו של חלום ריאלי, שתופס יותר מקום מהפיל הלבן ששמו "דת". הפיל הלבן עובר לג'ונגל משלו, והחלום מתחיל להתבסס ולהשתרש. ביקורים תכופים אצל הפסיכולוג, עוד בדידות ועוד עבודה קשה, והרבה צחוקים, סרטים, טיולים, לימודים, ריקודים, אהבה, כשבמקביל נרקמת סביבי רשת חברתית נהדרת, ולאלוהים כבר לא אכפת מכלום, וגם לי לא. מתישהו הפסקתי להילחם או לכעוס, ואיפשהו השמיים איבדו כל גבול.
ולאחרונה ממש – הקרע עם המשפחה מתחיל להתאחות. אני לא מצפה להרבה, רק שיפסיק לדמם, שיהפוך לגוש אמביוולנטי עם מכנה משותף ניטרלי, כמו סופרים שאבא ואני אוהבים, או סגנונות עיצוב שאמא ואני אוהבות לדון בהם, ומתכונים, וצעיפים, ואולי נכדים.
בנוסף, העבר כבר לא מפחיד אותי כל כך. אני מוצאת שיותר קל לי לספר לאנשים שבאתי מבית חרדי. ההשתתפות, ההדדיות, העובדה שגם ללא-חרדים יתכן רקע אפרורי ועלוב, שהרבה מתביישים בהוריהם, בקיצור – שכולנו אוכלים חרא, ולא לכולם טעים – הקלה על הבועה שלי.

מה שקורע מעלי את המציאות ודוחק אותי לחליפת הסופר-חרדל"שית שלי (כן, יצירה בלטקס בוהק בעלת שרוולים עד למפרק היד, חצאית כ-22 ס"מ מתחת לברך, וגרביונים אטומים) הינו רצף אירועים שקשור לחברה החרדית והמוגבלויות שלה, לשחיקת החומר האנושי שחלה במחוזות המהדרין. לרוב, זה מקומם אותי. קשה לעמוד בשקט מול העובדה שישנם רבים שכלואים במציאות שאינה מתאימה להם, שתקועים בחברה שבה התיאוריה שווה יותר מהאדם. אני מסכימה שיש פנים חיוביות בחברה החרדית, אך הבעיה נעוצה באבסולוטיות ובמאגר הפתרונות העלוב והעסקנים הדשים בו. ואז עולה בי הדחף להתפרץ באיזה פוסט מרושע ומריר, ולקטול את כל האנשים שהרסו את חייה של אחותי, של רבים מחברי, של הוריי, ואת האטימות וההתנשאות ושנאת החינם. מזלכם שאיני משועממת עד כדי כך.
אבל הבלוג הזה כן ישאר מגמתי, ומה שיפורסם כאן יהיה בנושאי חרדים, יציאה בשאלה, איבוד או רה-ארגון האמונה, דרכי חיים אלטרנטיביות עבור חרדים, וכן הלאה. חשוב לי לספר עבור אלו שבפנים, אבל אינם מוצאים את עצמם. בעצם, חשוב לי להכריז עבורם: אינכם חריגים, יש עולם טוב בחוץ, אתם אנשים טובים ומגיע לכם לחיות את החיים כפי שתכתיבו לעצמכם, וזכרו כי הכל אפשרי.
ובגלל שאני לא היחידה, ויש עוד הרבה כמוני, הכנתי רשימת בלוגים חדשה של יוצאים בשאלה/דתיים לשעבר, וגם של כמה דתיים, שיהיו בריאים. חלק מהבלוגים עוסקים בעיקר בסוגיות דומות, וחלקם עברו מזמן לנושאים הרבה יותר מעניינים.
באם תוכלו להמליץ על בלוגים נוספים – אודה לכם מאוד!