• About

בציציות ראשי – Fringes

~ חרדית לשעבר בהווה – Ex-Haredi, Now

בציציות ראשי – Fringes

ארכיוני תגים: ריאיון עם חרדית לשעבר

29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

09 יום שבת מרץ 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Rabbis, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מעמדה של האישה ביהדות, סמינר בית יעקב, רב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

≈ 7 תגובות

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים


נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 


שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

15 יום שישי פבר 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, אבא, אישה חרדית, אישי, אלימות במגזר החרדי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים חרדים, סמינר בית יעקב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

≈ 11 תגובות

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה


הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

רוצה לקבל עדכונים על רשומות חדשות ובכלל? הזן את כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 991 מנויים נוספים

צרו קשר – contact

benedictruth@gmail.com

Facebook Me

Ruth Benedict

ארכיון

פוסטים אחרונים

  • 33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
  • 32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
  • 31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי
  • 30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא
  • 29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תכלס

  • 85,651 hits

קטגוריות

Frum Ghetto Haredi Haredim loneliness Off the Derech Personal Ultra-Orthodox אישי בדידות בית יעקב בלוג חזרה בשאלה בלוג חרדי בלוג חרדי לשעבר בלוג חרדים בלוג חרדית בלוג חרדית לשעבר בלוג יוצא בשאלה בלוג יוצאת בשאלה בת הים הקטנה גטו חזרה בשאלה חינוך חרדי חרדים חרדים אנוסים חרדית יוצאת בשאלה יציאה בשאלה לחזור בשאלה לצאת בשאלה

מיני-סקר

באתרים נוספים (מאמרים וראיונות)

  • – מאמר באונלייף – יקום מקביל/משבר זהות מגדרי (01/07/12)
  • – מאמר באונלייף – למה הוציאו את הנשים מההגדה? (06/04/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – ראיון באתר סלונה – ע"י ריקי כהן (14/10/12)

בלוגים של יוצאים בשאלה וגם של אנוסים

  • A Hasid and a Heretic
  • Daas Hedyot
  • Formerly Frum
  • Hasidic-Feminist – Deborah Feldman
  • Off the Derech
  • Oy Vey Cartoon – Freida Vizel
  • The Other Side
  • Undercover Kofer
  • Yiddish Scepticism – Chaim Sofek
  • אז לאן אני ממשיך מכאן (ישן) – אוריאל
  • אז לאן אני ממשיך מכאן – אוריאל
  • אנוסה – אפרת רוזן
  • אני ומשפחתי החרדית – אמא פרה מוו (לא פעיל)
  • אתולוגיקה
  • בבירא עמיקתא – רוצה לצאת
  • בילבולים – מבולבלונת
  • דתל"שית בעיר הגדולה
  • ה'אני לא מאמין' שלי – מייק 859
  • הבלוג של Optimus Maximus (לא פעיל)
  • הבלוג של Simlev1981 (לא פעיל)
  • הבלוג של אלוהימית (לא פעיל)
  • הבלוג של דרמה קווין
  • הבלוג של חייםבזרם
  • הבלוג של יוסי דויד
  • הבלוג של מחפשת (לא פעיל)
  • הבלוג של מחפשת דרך
  • הבלוג של מני פיליפ
  • הבלוג של סוג ב'
  • הבלוג של סנטימנט (לא פעיל)
  • הבלוג של רסל
  • הבלוג של שואל בחזרה (לא פעיל)
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • החיים בהיר – דרור פויר
  • החיים בכוכב שבתאי – שבתאי קורדובה
  • החרדים האנוסים – ירוק מנטה
  • היציאה לחופשי – נדב סגל
  • הקול השפוי – סלסרו (לא פעיל)
  • הרווח שבין הבשר לעור – אליזד
  • חביון עוזו – בנקרת הצור
  • חור בסדין – מקודשת לו
  • חמישי בפרדס
  • חצאי מחשבות – שליימ'לה
  • חרדים בכיכר השבת
  • טְרַקְלִין – נועה שרייבר
  • יוצאת מארון הקודש
  • יציאה בשאלה – משוגע לדבר (לא פעיל)
  • כאן גרים בכיף – קאצקער אנארכיסט (לא פעיל)
  • כל האמת על היהדות
  • כנפי יונה – שרעפי קודש
  • כנפיים שבורות – כנרת2005
  • כתיבה ביציאה
  • לא יורדים מהעצים – שרית ורותם
  • לב העולם – שרית
  • לב יהודי – בעל מחשבות
  • לי צלצלו הפעמונים
  • ליטאי כאן
  • מבקר חופשי – אריק גלסנר
  • מהרהר בשאלה – שואל ומהרהר
  • מותרת – שרה איינפלד
  • מים שאל חלב נתנה – ספל חמאה
  • נודדת לבדי – בנדטה (לא פעיל)
  • סדנא דארעא חד הוא – אור קרויזר
  • סקס סמים ופות'נ'ציאל לא ממומש – groopit – הבלוג של אלעד
  • עדות מצמררת – נ ע מה
  • עולם התוהו – אהרן פוירשטיין
  • על החיים ועל המוות – יוסלה גולדברג
  • פואטיקה – פורס מזור
  • פרה פרה – קתרזיס
  • קארמה רעה ושאר הפרזות – יעל גורן
  • קיקיון – 888
  • שונה ופורש (לא פעיל)

מומלצים ורלוונטיים בבלוגוספירה

  • defying gravity – הבלוג של דוני
  • Kiss Me I'm Kosher
  • Modern Orthoprax
  • Oy Vey Cartoons – Shpitzle Shtrimpkind
  • Unpious
  • אתולוגיקה
  • דוסיבלוג – מנחם גליק
  • דוסית בעיר הגדולה
  • האחות הגדולה
  • הבלוג של Shearim1 (עברית)
  • הבלוג של רחל עזריה
  • הבלוגיה של צו פיוס
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • המדור לחיפוש אלוהים – מיתר נדיר
  • המלכה – יולי**
  • הפוך חזק – יונתן אוריך
  • השמיעני קולך – קשב לאשה ברשות הרבים
  • חיים של אמא חרדית – ציפי
  • חרדים מזוית אחרית
  • חרדית ו….מתגרשת! – פוטוגנית1
  • יהדות כתרבות – ציון נחמן
  • ייסורי הדעת – יוסף
  • ישראל חילונית – יאיר רזק
  • כנראה שאין אלוהים
  • לולאת האל – תומר פרסיקו
  • מאה ואחד שערים
  • מדע אחר – רועי צזנה
  • מינים – תומר פרסיקו
  • מנגד לעיר – שלמה טיקוצינסקי
  • משגיח כשרות – שחר אילן
  • מתחת לשולחן – דרור בורשטיין
  • פאזל – אורי פז
  • רשות הרבים
  • תיקון עולם
  • תנועת תלהיב
  • תניח את המספריים ובוא נדבר על זה – שלום בוגוסלבסקי
  • תנסו בעוד יומיים – בת עמי

רסס הבלוג

  • RSS - פוסטים

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

  • הרשמה רשום
    • בציציות ראשי - Fringes
    • הצטרפו אל 124 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • בציציות ראשי - Fringes
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
%d בלוגרים אהבו את זה: