33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית

מעריב לנוער שלום,
פעם אחת, לפני כעשור (פאקינ-איי!) מישהי שאלה באיזשהו פורום שכוח-אל (חח) האם כדאי לה להישאר חרדית. מאחר ולא ביקשתי את רשותה לפרסם את ההודעה שלה כלשונה, להלן הנתונים ולאחר מכן תגובתי דאז.

ובכן, נתון:
> אישה חרדית בשנות ה-20 לחייה, לא נשואה – פרט חשוב מאד!
> למדה בסמינר ליטאי "נחשב"; בעלת מידות, אינטליגנטית ומוכשרת ביותר – זה לשדכנים
> חלק ממשפחתה חילונים/חוזרים בתשובה – גילוי נאות עקרוני
> לאחרונה צצו בה התחבטויות אמוניות והיא מעוניינת לחקור את האפשרויות העומדות מולה בטרם תתחייב (להליך נישואים או ליציאה)
> לבטיה העיקריים מהפן הלוגיסטי: התמודדות עם קשיי העזיבה והתחלת חיים מאפס, הסתגלות והטמעה בחברה החילונית
> לבטיה העיקריים מהפן הרגשי: קשיים נפשיים הנובעים מפרידה מוחלטת מהחברות וממעגלי התמיכה הקרובים, הבושה הכרוכה בצעד הזה וכן הפחד מכך שמדובר בצעד אין-חזור שיפגע בה אנושות נפשית, רוחנית וחברתית.
> נתונה גם פגיעה אמונית אך במינון נמוך יותר מהנ"ל כי היא לא בטוחה לגבי רמת רוחניותה ועל כן פנתה לפורום, כמובן.
> יש לה אפשרות למצוא חתן "מודרני" כלשונה ולגדל את ילדיה בסביבה חרדית שלדעתה ערכית יותר ממקבילתה החילונית
>> בשורה התחתונה: מחפשת להקל על עצמה ולהיטיב עם נפשה. לדבריה היא בוגרת מספיק כדי להתבונן מעבר להסתכלות הצרה של אנטי-דתיות של או טענות של כפייה דתית; היא אכן מוצאת שהחברה החרדית מהווה מקום נוח בס"ה.  

הערה: תגובתי מובאת כאן כלשונה למעט הגהה זריזה. לא הייתי עונה ככה היום, כי כבר 2020 ונהייתי עוד יותר יפת נפש, אבל אין לי זמן להשקיע. אך מן הראוי הוא שהמידע הנ"ל יהיה זמין בבלוג הרפאים החופר הזה כי יש לו כניסות לא מעטות ויכול להיות שזה יהיה לעזר למישהי, מתישהו, ואבוא על הברכה או הקללה, וואטאבר.

ובכן, דודה רות עונה: למה לא כדאי לה לאישה להישאר בחברה החרדית
הערה: זאת אינה הודעת הסתה. ומדובר בדעתי האישית בלבד. מתנצלת מראש.

הי, את! ברצוני לכתוב לך כאילו היית אני, בת 20, בצומת הדרכים בה הייתי. נכון, הרקעים שלנו שונים, התנאים והאפשרויות התעדכנו, אבל עדיין מדובר באישה צעירה השוקלת להמשיך לחיות כחרדית. הייתי רוצה לכתוב לך בבטחה מלאה שהכל יהיה בסדר, ואפילו יותר מכך, ובל תהססי פעמיים. הייתי אומרת לך שהאמת הפנימית שבוערת בך לא תחדל מלקדוח, שעשית את הדבר הנכון, טוב שעזבת, ובקרוב תנהלי אורח חיים נורמטיבי עבורך שיהיה נהדר ומוצלח ותהיי מאושרת לרוב. אבל זה נכון לגבי, ולגבייך – אין לי מה לומר מעבר לכמה המלצות שאשרשר כאן מיד.

בשורה התחתונה, שווה לצאת מהעולם החרדי בגלל אלפי סיבות ואחת בעיקר: החופש הרוחני, או הבחירה החופשית. אצטט כותבת אחרת בפורום (מי את, שאביא את הגאולה?) "הבחירה בחיים חילונים לא התבטאה אצלי בסרטים ובאינטרנט או בהתעדכנות מה קורה בעולם החילוני, אלא ברמה עמוקה יותר של חופש מחשבה, הבעת עמדה, התבטאות והתנהגות בהתאם למה שאני חושבת. יש לי דעות מוצקות בנושאים רבים ואין סיכוי שהייתי יכולה חיים שלמים להחזיק אותם בבטן ולהתנהג בניגוד למה שאני חושבת ומאמינה. ילדים הייתי רוצה לחנך עם ספקנות, סקרנות, הכרות עם רעיונות מדעיים, פילוסופים, חשיפה לאומנות יפה ומיומנויות ספציפיות שלא ניתן לרכוש בחברה החרדית – או שאפשר אבל זה ישים אותם במקום של שוני וחריגות ולא הייתי רוצה לעשות להם את זה."

32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית, קורונה

לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.

הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.

ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.

מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.

אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.

במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.

טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.

(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.

הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"

וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.

והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.

31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי

תגיות

בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגירה חברתית, יוצאים לשינוי, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה, נתוני עזיבת החברה החרדית, עזיבת החברה החרדית, עמותת יוצאים לשינוי

היי שוב. ראיתם? חזרתי בקטנה, לרגל עשרת ימי תשובה.
כי חשוב לי להסביר את זה:

למה עדיין לא חזרתי בתשובה

'הידעתם?' חרדים ימתיקו סוד, 'כל היוצאים בשאלה – סופם לחזור בתשובה.'
כן, ברור. כי אנחנו קיני קוקייה שכאלה, ששברנו את כל הכלים ושרפנו כל גשר אפשרי ונקרענו ונשרטנו ואז זחלנו חזרה וזנבותינו בין רגלינו. בעלי עמוד שדרה עשוי ג'לטין טהור.

קודם כל, הבה נסגור פינה זו אחת ולתמיד: רוב היוצאים/ות בשאלה לא חוזרים בה, להפך. זכיתי להכיר הרבה יוצאים/ות בשאלה על שלל רבדי עזיבתם/ן. איני מכירה אישית אף לא נפש אחת שחזרה בה, ובמקרים הידועים לי לא היה מדובר ביוצאים "גמורים וטהורים" אלא יושבי גדרות.
מי שימשש בעדינות באריג החרדיוּת יבחין בנקל בהתפוררות, בפרימה מהמרכז החוצה – ולאו דווקא מהקצוות. אברכים צעירים, תלמידי ובוגרי ישיבות איכות, עלמות סמינר, אימהות ואבות ואף סבות – כל אלה ממוססים קירות, מסתכלים נכוחה, אומדים את מצב כור מחצבתם ואורזים מיטלטליהם. לעומתם, לשורות המגזר מצטופפים "ושבים" יחידים ומשפחות של חוזרים בתשובה, שהם נפש אחרת שאינה נטמעת היטב בחברה מחד, אך מאידך מגדילה סטטיסטית את אוכלוסייתה. אין זה המקום להתייחס ליחס הרווח של חרדים-מבית כלפי הרכש החדש, זה מן הידועות: אין מחתנים עורב עם זרזיר.

אז כן, נכון לומר כי סטטיסטית ישנם יותר חוזרים בתשובה מאשר יוצאים בשאלה, אך אין בקושי יוצאים-חוזרים.
ואם כבר סטטיסטיקה, להלן נתון מטעם עמותת יוצאים לשינוי הנהדרת:
בין 2007-2012, עזבו בממוצע כ-8% את התלם החרדי מדי שנה (פר שנתון), ובשנים האחרונות אף חל גידול במגמה עד כ-10%. כלומר, מדי שנה כ-1,300 איש ואישה מהגרים מהחברה החרדית אל החברה הכלל-ישראלית.*
והם לא חוזרים, חמודים. הם לא חוזרים.

*הנתונים באדיבות עמותת יוצאים לשינוי. לעיון נוסף:
היקף תופעת עזיבת העולם החרדי | סיכום הממצאים | מכתב רשמי מטעם הלמ"ס