29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 

שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

21. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוך

לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.

אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.

הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.

הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.

אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.

אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

11. וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, דיכאון של נשים חרדיות, הפרעות נפשיות חרדים, חוזרת בשאלה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, פייגי, שנאה עצמית

על שלשה דברים העולם עומד: על הקנאה, על השריטה, ועל השיגעון
קנאתי בפייגי היתה נעוצה בעיקר ביופייה וקלילותה, וצרידות קולה.  שערה החלק, חיוכה השובה, ואפילו האופן בו חצאית הקפלים נחה עליה היו מושא לקנאה.  'את חייבת לפגוש אותה', לחשה יודעת סוד מהסמינר (סוד נוראי שכלל רשימת ספרים חיצוניים) 'אתן כל כך דומות!'

לא דומות, אולי איזו הקבלה גמישה במישור המודרניות שלנו.  ניחשתי שפייגי בזה לנימה המהוגנת שהפגנתי כלפי חוץ, לשקט ולניקיון –  ובעיקר לשעמום שאפפו אותי.  לאחר חודשים מספר, כאשר המוניטין שלי התפתח קמעה, היא הציגה את עצמה מול גרם המדרגות המתקלף.  ספרה לי מה היא קוראת, פרוסט כזכור לי.  ציטטה יפה, והתרשמתי.  נרתעתי ממנה, מהמושלמות והחינניות.  כבר אז דימיתי שדלתות נפתחות עבורה בגלישה רכה, ואיש אינו מסוגל לסרב לה, גם לא אלוהים.

לא שוחחנו שוב, ותוך כמה חודשים היא עזבה את הסמינר.  דרכי שלי החוצה השכיחה אותה ממני, עד שיום אחד חברה משותפת ריכלה על כך שפייגי יצאה בשאלה, לומדת באוניברסיטה, ועדיין גרה בבית.  דרכינו הצטלבו עוד מספר פעמים, ונוכחתי בנערה מאושרת ויפיפייה, אשר הג'ינס חובק את חמוקיה בוירטואוזיות.  פעם אחרת הכירה לי את חברהּ, אף הוא נאה ומוכשר.  ספרה לי על ציונים והמלצות אשר זכתה להם בקמפוס, בעוד אני גורסת את מוחי באוניברסיטה הפתוחה ומעבירה אותו בסד השלמת הבגרויות.  נראה כי משפחתה מקבלת אותה ואת בן זוגהּ בחום, ותומכת בלימודיה.  לפעמים התראינו בעיר, היא אפופה להקת חברות מדהימות ומבושמות.

ואז התראינו שוב במסיבת חוף, ופתאום הבחנתי בקווקווים הלבנים והדקים שעל זרועה.  בעצם, היא הראתה לי אותם, נדמה לי שדיברנו על אנשים 'שרוטים'.  היש שרוט מזה, שאלה.  והסיטה את הסרונג על מנת לחשוף את ירכה החבולה, הכוויה, החתוכה. לא הגבתי – אני מומחית פני-הפוקר.  משכתי בכתפי והחלפתי נושא.  בתוכי געשתי: איך אני מסוגלת לשמוח לאידה? איך התנפצות השלמות, האלוהיות שבה, מסוגלת לגרום לי לאופוריה שכזו?

חשבתי שהיא מושלמת, שלשונה הענוגה לוקקת כף מוזהבת, שהתמזל מזלה בעוד אני נדפקתי.  אני מעדיפה לקרוע תחת מאשר לפגוע בעצמי באופן פתולוגי כל כך.  הייתי מאושרת שלפחות אני יותר שפויה ממנה, אם לא יפה או חכמה.  שנאתי את עצמי.

על השיגעון
בחברה החרדית יספרו לכם שהיוצאים הינם מקרים מיוחדים, אנשים שעברו 'משבר' (אנא בהיגוי אשכנזי), שאינם שפויים לגמרי.  עובדה: יש יותר חוזרים מיוצאים! העובדה שידאגו להסתיר מכם הינה שקשה כמוות היציאה, ושמדובר תהליך שכולל הריסת גרעיני משפחות ומעבר לכך, בעיקר בגלל תופעה חברתית שניתן לכנותה ראשבקיר.

מבחינת החרדים, לקטגורית המשוגעים נכנסים באופן כמעט אוטומטי אלו שהוריהם התגרשו, או שחוו התעללות כלשהי, פיזית או רגשית. או, אנשים שתמיד 'עשו דווקא', אנשים בעלי פה גדול ודעה נחרצת, לכאן או לכאן, ויש שהיו 'עילויים' ואז התפקרו, משתמשים באותם כלים וורבליים.  אה, וגם פרענקים ושבאבניקים.  כל יוצא ויוצאת בשאלה מקוטלגים במידיות כאדם שיש לבחון את שפיותו/ה.  וכיוצא מזה, אין ראייתם על החברה החרדית ברת משקל, מכיוון שאין לקחת ברצינות את עדותו של השוטה (והאישה, והקטן).

גבירותיי ורבותי, אני שפויה.  ולמרות שאני אישה, עדותי כנה.
זו הכרזה שעד לא מזמן לא העזתי לבטא בפה מלא ובביטחון. לקח לי זמן רב להבין ולהכיר בכך שאני שפויה.  עוד בימים בהם תהיתי על עתידי ועל האמת שמאיימת לכבול אותי, הרגשתי מעורערת נפשית, כפי שדאגו לשטוף את מוחי.  כבר נדמה היה שהסיוט הזה הפך לנבואה המגשימה את עצמה.  מה לא בסדר בי? דשתי ולשתי בנושא, ייסרתי את עצמי.  ובסה"כ מה רציתי? לא להתחתן בגיל 20, ללמוד לתואר (ולא אחרי החתונה, שהרי מיד אכנס להריון וקשה יהיה להתרכז, עפ"י שיש הרבה שהצליחו), ולא לתהות אם אני נורמאלית על אף שאין בי שום זיקה לשבת/גרביים/חתונה/תורה, ובפשטות: לצאת מקלחת רגשות האשמה.

Flamenco Dancer II by Fabian Perez, 2000

על השריטה
אני מכירה מספר חרדים וחרדל"שים אשר פוגעים בעצמם.  במאבקי חסר הפשרות בתווית הלא-נורמאלית, לא נתתי ביטוי חיצוני לכעס ולכאב.  הדיכאון שחוויתי היה מיינסטרימי, קצת דמעות ובקרים חשוכים, בדידות מכבידה קלות, תקופה תרופתית קצרה ובמינון נמוך, והזעם המשתק הפציע לעיתים רחוקות וללא סימפטומים חריפים מדי.  לעומתי, פייגי וחברים נוספים, ואפילו אחותי החמודה, הביעו את כאבם באופן שרק תרם לסימונם כלא-שפויים, התירוץ והאישום הקלים מכל.  אין זה אשמת ההורים – הילד לא נורמאלי.  הישיבה, הרב, המורה, המדריך – כל אלה חפים מפשע, מכיוון שהנפלט הינו בלתי שפוי בעליל.  אילו רק יישאר בעולם החרדי החם והעוטף, ויאפשר לקדוש-ברוך-הוא ועושי מצוותו ללקק לו את פצעיו, הרי שיחווה כבר גן עדן בעולם הזה.

יתכן שלכן שמחתי לאידה של פייגי, מכיוון שהמחיר שגבתה ממני הדרך החוצה היה זול בהרבה מתשלומי השטן שלה. ושלמרות הכל, קול דקיק ואקסטאטי בתוכי שורק בטירוף: את כן נורמאלית, את כן צדקת בדרכך החוצה.

אין לי הסבר הגיוני.  אולי אני באמת לא שפויה.  נו שוין.

10. אַל בְּנוֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאד מִכֶּם

תגיות

אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיור חרדי, דיכאון טרום לידה, דיכאון פוסט לידה, דיכאון של נשים חרדיות, דכאון פוסט-לידה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שאבעס

אושר I
לא לדאוג שמא את חוטאת במזיד או בשוגג כאשר את קורעת נייר טואלט בשבת.
ועוד: סתם, לקום בבוקר ולא להילחץ שמא איחרת זמן קריאת שמע, ולמלמל באוטובוס תוך פיתוח סחרחורת משולבת. ולעשות מעשים טובים סתם כי, ולא בגלל שהשם אמר או בגלל שאת בצופים, אלא בגלל שבא לך להיות היום אדם טוב, ואולי לכן את נמצאת על כדור הארץ. ולא להתחבט למה את פה בכלל, כי שקיעה אחת יפה, או סרט טוב, או חיבוק, שווים עולם מלא.

אושר II
בכוך אשר במרתפי ארמון האלמוגים, בת הים הקטנה מיינה את אוצרותיה: קונכית פצועת-שפה, החופנת קולות אווריריים מעבר לעולם; פסלון שמנמן משיש, ורידיו ירוקים כעין השמש מבעד לגלים; נעל סירה קטנה בעלת אבזם מחליד, ובקבוקון דיו, תכולתו הכחולה כמהה להכתים קצרות את מי הכוך.

געגוע עמום פעפע בין שלושת חדרי לבבה, ושוב שחזרה בעיני רוחה את הגלים המתנפצים על שכם הסלע, עליו עמד בגאון נסיך-אדם, רגליו משורגות שרירים, קצוות שערו הלח דבוקות למצחו האדום. דמיינה את עולמו הארצי, הגשמי, בו אין מזמרים משקיעה עד זריחה את תהילות המלך, בו מותר להגות בכל דבר, לחלום מאופק אל-אופק. יום אחד, הבינה, הוא גם ילמד לעוף, האדם, ואין בזאת שום כפירה כלל.

אושר III
אבא בחדר האמבטיה, מתקין קוגל ירושלמי בתוך תבניות הסדורות על מרצפות התכלת. אני מדלגת בין טיפות קרמל שרוף שניתזו לאורך המסדרון הפרוע, בחיפוש אחר נייר דבק עבור השלט שהכנתי. המטבח עמוס עוגות ושאר מיני מאפה, אך לא ארבעס. שערי סתור, מכיוון שאבא אינו יודע לקלוע צמות, והקוקיות שדרשתי מצאו עצמן פוזלות, מבחינת 'האזינו השמיים ותשמע הארץ'. הבוקר לבשתי לגן את החולצה שאמא לא מרשה, שעליה משורטטת פֵיָה קטנה. העתקתי אותה, אחת-לאחת על השלט לכבוד אמא והאורחת החדשה, ווידאתי במילון שהאיות מדויק. לאחר מעשה, צבעתי את זרועותיה ורגליה כך שהפיה תהא צנועה.

דודה חדוי נכנסת ברעש וצלצולים, ברכות ואיחולים, מאחוריה נסחב דוד יענקי עם עריסה, בקבוקים ומטרנה מהגמ"ח השכונתי. לפתע מדאיגות אותי קורות העריסה המסולסלות, העשויות פלסטיק מצהיב. אבא מבטיח שנתקין את המיטה הערב, ולערוך אותה יחד. בשרוולים מופשלים ובסינר משגיח-הכשרות שלו, הוא מתדיין עם דודה חדוי, וכתפו נדמית כדוויה עליו. דאגתי גוברת, ואני ממהרת למתוח פיסת דבק נוספת על השלט. חדוי חושבת שעל אמא ללכת לבית החלמה, אולי זה יקל עליה, גם אסתי של דוכמן היתה ככה בלידה השנייה, וזה השפיע פלאים. דוד יענקי מנסה להיחלץ לעזרת אבא, ולהסביר שהוא לא יכול לנהל עכשיו בית עם 3 זאטוטים, אבל הדודה בשלה.

מאוחר יותר, שרה-שימחי מלשינה עלי (או מוציאה דיבה? או אבק לשון-הרע? אני עדיין מהססת בז'רגון ההלכתי) שצבעתי בטושים את הלול. אני מנסה להסביר לאחותי הגדולה שזו אמורה להיות מצווה, הכנסת אורחים וכיבוד הורים כרוכות זו בזו. שרה-שימחי גאה לעדכן אותי, ממרום כיתה ג', שמדובר ביצור כלאיים של בל-תשחית וגזל.

למחרת, מסתבר לי ש-כ-ל בנות הגן בקרו את אמן והגוזל במשך שהותם במחלקת יולדות, חוץ ממני. בהלתי מיטלטלת בין סיפור רחל אימנו (מוות בלידה) ומצבה של חברתי ברכי (נולדה מוגבלת). כאשר אמא-של-שבת התורנית עוברת בינינו ומחלקת פאקלעך, הקוקיות שלי כבר מרוטות ולעוסות עד השורש.

בחזרה בבית, ריחות הקוגל והמרגרינה מהבילים עד בחילה, ואמא ספונה בחדרה. לאחר שקולחתי וסורקתי לכבוד שבת, אני מעיזה להציץ לחדר המוחשך, בו תנור הפרופלור הקטן פועל למרות שכבר התחיל הקיץ. התינוקת ישנה בעריסתה המקושקשת, ואמי – טבועה בין כל כריות הבית, עדיין כחושה ועייפה כאילו לא ילדה את המאסה הכדורית, מחייכת אלי. אני מספרת לה בלחש מה אפו השכנות והדודות לקראת הקידוש מחר, והיא מודה לי על השלט המקסים. אחר כך אנחנו בוכות ביחד.

לא בקידוש הזה, בין ערמות הבורקס ובקבוקי הטמפו, ולא בבאים אחריו, הבנתי למה אמא מתחבאת בחדרה. אבל דודה חדוי פלטה פעם משהו בנושא דיכאון טרום-לידה ודיכאון פוסט-לידה, ועל כך שנורא מלחיץ ללדת יותר מדי בנות, כי עלויות הדיור ממש יצאו מכל פרופורציה. כיום, לאחר מחקר זריז ולא הכי אמין, מסתבר שמדובר בתופעה של אמהות ליטאיות לחוצות, שמעדיפות ללדת בנים מאשר בנות, רק בגלל ההוצאה הפיננסית הכרוכה בהסכם צד-הכלה.

*** אבל אולי אתר זה יבהיר קצת: דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל – ע"ע רכישת דירה (סעיף הציבור הליטאי)

(אצל הציבור הליטאי) "הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן – 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.