מעריב לנוער שלום, פעם אחת, לפני כעשור (פאקינ-איי!) מישהי שאלה באיזשהו פורום שכוח-אל (חח) האם כדאי לה להישאר חרדית. מאחר ולא ביקשתי את רשותה לפרסם את ההודעה שלה כלשונה, להלן הנתונים ולאחר מכן תגובתי דאז.
ובכן, נתון: > אישה חרדית בשנות ה-20 לחייה, לא נשואה – פרט חשוב מאד! > למדה בסמינר ליטאי "נחשב"; בעלת מידות, אינטליגנטית ומוכשרת ביותר – זה לשדכנים > חלק ממשפחתה חילונים/חוזרים בתשובה – גילוי נאות עקרוני > לאחרונה צצו בה התחבטויות אמוניות והיא מעוניינת לחקור את האפשרויות העומדות מולה בטרם תתחייב (להליך נישואים או ליציאה) > לבטיה העיקריים מהפן הלוגיסטי: התמודדות עם קשיי העזיבה והתחלת חיים מאפס, הסתגלות והטמעה בחברה החילונית > לבטיה העיקריים מהפן הרגשי: קשיים נפשיים הנובעים מפרידה מוחלטת מהחברות וממעגלי התמיכה הקרובים, הבושה הכרוכה בצעד הזה וכן הפחד מכך שמדובר בצעד אין-חזור שיפגע בה אנושות נפשית, רוחנית וחברתית. > נתונה גם פגיעה אמונית אך במינון נמוך יותר מהנ"ל כי היא לא בטוחה לגבי רמת רוחניותה ועל כן פנתה לפורום, כמובן. > יש לה אפשרות למצוא חתן "מודרני" כלשונה ולגדל את ילדיה בסביבה חרדית שלדעתה ערכית יותר ממקבילתה החילונית >> בשורה התחתונה: מחפשת להקל על עצמה ולהיטיב עם נפשה. לדבריה היא בוגרת מספיק כדי להתבונן מעבר להסתכלות הצרה של אנטי-דתיות של או טענות של כפייה דתית; היא אכן מוצאת שהחברה החרדית מהווה מקום נוח בס"ה.
הערה: תגובתי מובאת כאן כלשונה למעט הגהה זריזה. לא הייתי עונה ככה היום, כי כבר 2020 ונהייתי עוד יותר יפת נפש, אבל אין לי זמן להשקיע. אך מן הראוי הוא שהמידע הנ"ל יהיה זמין בבלוג הרפאים החופר הזה כי יש לו כניסות לא מעטות ויכול להיות שזה יהיה לעזר למישהי, מתישהו, ואבוא על הברכה או הקללה, וואטאבר.
ובכן, דודה רות עונה: למה לא כדאי לה לאישה להישאר בחברה החרדית הערה: זאת אינה הודעת הסתה. ומדובר בדעתי האישית בלבד. מתנצלת מראש.
הי, את! ברצוני לכתוב לך כאילו היית אני, בת 20, בצומת הדרכים בה הייתי. נכון, הרקעים שלנו שונים, התנאים והאפשרויות התעדכנו, אבל עדיין מדובר באישה צעירה השוקלת להמשיך לחיות כחרדית. הייתי רוצה לכתוב לך בבטחה מלאה שהכל יהיה בסדר, ואפילו יותר מכך, ובל תהססי פעמיים. הייתי אומרת לך שהאמת הפנימית שבוערת בך לא תחדל מלקדוח, שעשית את הדבר הנכון, טוב שעזבת, ובקרוב תנהלי אורח חיים נורמטיבי עבורך שיהיה נהדר ומוצלח ותהיי מאושרת לרוב. אבל זה נכון לגבי, ולגבייך – אין לי מה לומר מעבר לכמה המלצות שאשרשר כאן מיד.
בשורה התחתונה, שווה לצאת מהעולם החרדי בגלל אלפי סיבות ואחת בעיקר: החופש הרוחני, או הבחירה החופשית. אצטט כותבת אחרת בפורום (מי את, שאביא את הגאולה?) "הבחירה בחיים חילונים לא התבטאה אצלי בסרטים ובאינטרנט או בהתעדכנות מה קורה בעולם החילוני, אלא ברמה עמוקה יותר של חופש מחשבה, הבעת עמדה, התבטאות והתנהגות בהתאם למה שאני חושבת. יש לי דעות מוצקות בנושאים רבים ואין סיכוי שהייתי יכולה חיים שלמים להחזיק אותם בבטן ולהתנהג בניגוד למה שאני חושבת ומאמינה. ילדים הייתי רוצה לחנך עם ספקנות, סקרנות, הכרות עם רעיונות מדעיים, פילוסופים, חשיפה לאומנות יפה ומיומנויות ספציפיות שלא ניתן לרכוש בחברה החרדית – או שאפשר אבל זה ישים אותם במקום של שוני וחריגות ולא הייתי רוצה לעשות להם את זה."
לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.
הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.
ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.
מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.
אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.
במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.
טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.
(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.
הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"
וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.
והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.
זאת לא פרידה, לא אתיימר לדרמטיות-יתר. חוץ מזה שאצא פתטית אם פתאום יתחשק לי לכתוב פה שוב. אולי באמת אפרסם פה מידי פעם קטעים קצרים כפי שהציעה לי חברה חביבה.
להווייתי,
שאין לי כמעט מה לכתוב פה בנושא היציאה בשאלה.
הגיע השלב בו הודיתי כי הזעם היה פליטת שארית השליה. וכעת, <רחוצה ומכורבלת> אני חותרת הלאה. הכעס נמוג על רוב רבדיו; הפליאה הרותחת על הורי: איננה. השנאה המלגלגת כנגד מורותיי ומלמדי הפכה לניד ראש רחום. הטינה נגד החברה החרדית ונגד גופי הממשל המאפשרים את סטיותיה: אמביוולנטית מחד ומדרבנת מאידך, אך לא כתוצר של חרון וחמה.
ולהווייתי,
<תירוץ> שאין לי פנאי רב. בעצם, זמן הפנאי שלי התמזג עם אפליקציה: מד-צעדים. ולקיתונות של מוזיקה כתוסף אפליקטיבי. </תירוץ> כך שלא יצא לי לכתוב.
בינתיים הספקנו לחצות את מזרח אסיה בטיול שהתמשך מעבר לבין-הזמנים שהורשו לנו מטעם הלימודים/העבודה. חלומות הוגשמו ברצף, משאלות-לבה של נערה אחת המדפדפת בין תוֹר היירדאל לפיליאס פוג בשבתות הקיץ העפיצוֹת, המודעת לכך כי עליה לגנוז את מרקו-פולויתה כי היכן ימצא לה מקווה במשך המסע? איפה ימצא לו לבעלה מנין, וכיצד יתכוונו לפי שעות התפילה, ואיכה יאכלו? ובל נזכיר את מגבלות המלתחה. וחוץ מזה, חב"דניקים אנחנו לא.
ובכן, כך לא היה. להמשיך לקרוא ←
נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.
קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.
המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.
מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.
האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.
את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?
כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.
אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.
"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.
שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.
ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.
כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.
כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.
שיר שאסתי הקדישה לקוראים
איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.
נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.
זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא ←
כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.
וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.
זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן. מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.
אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:
א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.
את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.
לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.
בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.
יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.
המדריך המקוצר ליוצאת בשאלה – חלק א': יציבות ושמחה תמיד
יוצאת בשאלה?* מתלבטת? מגששת? חופש המחשבה חשוב לך יותר מאורך הגרביים? האם גילית סתירות רבות מדי באורח חייך? הייתכן והגשמה עצמית, אינדיווידואליות ופיתוח קריירה קורצים לך יותר מחבילת הכל-כלול, יושב-ולומד, 8 צאצאים ופלטת שבת? ואולי קלטת שהרבנים לא תמיד צודקים, ואפשר גם אחרת?
המדריך הזה עבורך.
ראשית, להלן חלק ממאפייני פרידתך מהחברה החרדית. באם סימנת שניים או יותר, אשרייך:
את בת 12, לא עברת את המבחן במושגים ביהדות, לאחיך יש נייד לא כשר.
את מנהלת (בראשך) דיאלוגים (עם רבנים) בנושאי דת, אמונה והלכה.
קראת את 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, או כל קטע ספרותי/קולנועי אחר שהעמיד את דרך חייך תחת זרקור חושפני ומייאש במיוחד.
יש לך חבר. או: את נשואה ואם לשלושה, נוהגת למרוח קרם ידיים בשבת, לפעמים עוברת על 'ישראל היום' במקום 'הפלס', גם בשבת. ולא ממש מזיז לך.
המורה דבורי (בה היית מאוהבת עד פסח ה'תשס"ח) קלטה אותך (אולי) בגרביים קצרות / 15 דנייר פחות או יותר מהמותר / בדייט טרום זמנו / נגן אמ.פי.3 בעל תועבה / עם מגזין 'לאישה' / בצד הקדמי של האוטובוס / מסתמסת לך בנייד לא כשר / בעמוד האמצע של מגזין 'לאישה'.
ניתן גם להניח שכבר יצאת בשאלה באופן גורף ומשפשף, וגרבייך אינן גרביים, כתפייך שזופות כפליים, ואמא/אבא ברדיוס מצער מנקודת השבר. ועל כן, להלן שו"ת בבא-יציאה המקוצר, פרק צאינה-וראינה:
א. כיצד תעמדי כחילונית
כן כן, גבירתי הצעירה. תשכחי כל מה שלא לימדו אותך, שנסי מותניים ועמדי ישר. על מנת לעשות זאת, עליך לפסק את רגלייך ברוחב האגן כשכפות רגלייך פונות קדימה; לשאוף עמוק; למשוך את כתפייך מעלה ואחורה, לנשוף החוצה באיטיות ולהישאר בתנוחה. שימי לב לא לאפשר לגוף לנטות אחורה, למרות משיכת הכתף.
יש להרפות את השרירים מבלי לאבד את הגובה. נסי להרגיש כאילו את מחוברת בקדקודך לחוט היורד מהתקרה, והחזיקי סנטרך ישר.
לא לשכוח לכווץ קלות את שרירי הבטן. החזה/שכמות יציקו לך מעט, עודתתרגלי. חשוב לציין שזאת איננה עמידת דום צבאית, דמייני עצמך כרקדנית זקופה. אה, ולכי לקנות חזיות חדשות. (מישהי צריכה טיפים בנושא חזיות?)
דרך זולה פחות היא ללכת לשיעורי יוגה או פילאטיס.
ב. תירוצים בשלוף
האם רוחות ישיבתיות חודרות למרחב המוגן האישי שלך, ומנסות לשדלך לתורה ומעשים טובים? יש לך קרובה מתחסדת שמתעקשת להזמין אותך לשבת ולקרב לבבות? להלן כמה תירוצים אפשריים:
המדבק: וואי, דודה רייזי, זה כל כך מחמם את הלב. אגב חום, חטפתי שפעת רצינית, לא אוכל להגיע. אני לא רוצה להדביק אותך ואת העשירייה המתולתלת שלך.
המסתחבק: חברה שלי מתחתנת בדיוק ביום ראשון! הבטחתי להיות אצלה בשבת כלה! אבל תודה רבה, אתקשר אליך בשבוע שאחרי האופרוף. בעצם, שבוע לאחר מכן יש לנו שבתון עם הרבנית תמימה, ולאחר מכן יוצא שבת מברכין, ואז חברה אחרת מארגנת שבת כלה. הקיצער, אציץ ביומן ואחזור אליך.
המתנשא/הדוחה: אמא לא ספרה לך? אה, אולי שכחתי לספר לה. בדיוק גילו אצלי אלרגיה רצינית לסוג של סוכר. אני לא יכולה לאכול שום דבר שיש בו סוכרוז או פרוקטוז, גם לא חלות, יין, גפילטע, אני שותה מים ואוכלת מלח… כן, כן, אעדכן אותך. כן, זה ממש רציני. מה?…אה, הקאות, שלשולים, דימומים, נפיחויות, פרכוסים…
ובנימה רצינית יותר לגבי כל אותן נשמות טובות המעוניינות להחזירך לכור מחצבתך: תנשמי עמוק. בכלל, כדאי לתרגל נשימה סדירה, זה מסייע פלאים לאיזון.
אני מניחה שדודות/חברות/אחיות/מורות ושאר נשים צדקניות מתקבצות על דלתך ומבקשות לקרב לבבך, מי בשחנ"ש ומי בהפרשת חלה סגולה בדוקה. נסי לא להיפגע, לא להיבהל, לא לזלזל, לא להילחץ ולא להתמלא שנאה עזה או זעם מפעפע. וזכרי שלרוב הויכוחים שיצוצו (כברירת מחדל מערכתית) תמיד נתקעים באין-מוצא. קשה עד בלתי-אפשרי למצוא את עמק השווה בפולמוסים בנושאי דת/אמונה, מכיוון שהדיון תמיד עוטה נימה אישית. נסי לא להעליב להם את האלוהים, וקווי שלא יפגעו בציפור נפשך. בקיצור, חייכי באדישות מהולה בהבנה רחומה, ונסי להתחמק מויכוחים בחינניות, עד יעבור זעם.
ג. כיצד תרכשי את הג'ינס הראשון
על הג'ינס הראשון להיות קסום ומושלם. המכנס הראשון שרכשתי היה מזעזע, ותכף אסביר מדוע. ישנם סוגים רבים של מכנסי ג'ינס. בעצם, זו תורה שלמה. אם מאסת בתורות וכל שכן שלמות, פני לרשת 'תמנון', בה תמצאי ג'ינסים במחירים ואיכות סבירים. בטוחתני שתשיגי זוג אחד שמחמיא לישבנך. בקיצור, הפסיקי לקרוא וניפגש בפוסט הבא. אם בכל אופן חשקה נפשך להשכיל במדעי הדֶנִים, הקליקי הלאה. להמשיך לקרוא ←
לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.
רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.
הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.
עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.
לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.
שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.
דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.
בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.
השער חורק באוויר הבוקר, ורחבת הסמינר דוממת. אני פוסעת לאורכה, שקועה כרגיל בשרעפיי ומרחפת כאחרונת האסטרונאוטים, מתעלמת מסורגי הברזל ותעמולת הקודש על קיר המודעות המטולא. אין נפש חיה; דלתות הבניין פעורות לרווחה, ורק הִמהוּם שורות פלורוסנט מרצדות מפיג את השקט.
ולפתע, בעוברי תחת ציור הקיר הגרנדיוזי (שבמרכזו נר והילתו מוגזמת, מעוצבת כאמרת הכנף הרשמית: "כל עוד הנר דולק…"), פורצות חברותיי לכיתה מעבר לעיקול המסדרון, גולשות בגרם המדרגות, בקולות שירה וצהלה: "עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים!" ונושאות אותי על כפן, גוררות אותי למעגל המתרחב ומתעצם אך נותר בין כתלי הסמינר, דוהרות סביבי בשמחת-אמת (המאורסות) ובקנאה קלה (הרווקות), ומריעות קולן בזעקות "סימן-סימן-טוב, ומזל-מזל-טוב!" ואני נסחפת עימן, פעמיי בנעלי העדינות טופפות על הריצוף השחום מזוֹקן, מנסה להיזכר עם מי בדיוק התארסתי.
אינני מצליחה להעלות במחשבתי, וכל שכן על דל שפתי, מיהו בחיר לבי. שועטת במעגלים, משכלת רגלי ובועטת קדימה בצעדי ריקוד מכאניים, מתוסכלת מכך שאיני זוכרת את שמו של ארוסי, או את זיו פניו, ואף לא את דוגמת עניבתו בווארט. גם הווארט נשכח מזכרוני! חברותיי גועשות סביבי, מתערבלות בתרועה, וכינורות רפאים מנגנים סטקטו מטורף, קלרינט נסתר מסלסל בפראות, ואני מאבדת אחיזה בכפות הידיים הלחות, מתמוטטת במורד המדרגות ומתעוררת.
סיוט זה חזר על עצמו כמה פעמים, כנראה הגרסא החרדית לחלום העירום. הוא משקף בבהירות את פחדי דאז: חתונה, התחייבות נצחית, איבוד בחירה עצמית, דיסוננס חברתי, חוסר מודעות מובנה, ואובדן שיווי משקל. החתן החסר שהעיב על חיי אמור היה להציל אותי, לפי כל היועצים הפנים-חרדיים והרבנים עימם התייעצתי. אבל במבט לאחור, הוא היה עורק עיקרי לשורש הבעיה.
זכיתי להאזין לאחת מישיבות ההכנה לקראת מושב זה, ובעקבותיה שקלתי להגיש הצעת חוק חוצה מגזרים, מעומק ליבי הזעיר: איסור חיתון לפני גיל 25 (במגבלות וההסתייגויות המתבקשות), התשע"א – 2011. וזאת מפני שאיני מכירה אדם אחד טרום גיל 25 (שלא לומר 30, אבל זה כבר pushing it) שיודע מה הוא רוצה מעצמו. ובתור חרדי/ת צעיר/ה, ברגע שהתחתנת נסתם עליך הגולל: תוך פחות משנה הזוג הופך להורים, המחויבויות גוברות מדי יום, וההשלכות עימן במידה ומי מבני הזוג שואף לשנות את אורח חייו.
וכהערה צדדית: אינני סגורה על כך שלבוא בברית הנישואים מתוך לחץ חברתי או משפחתי או דתי נחשב כתוצאה של בחירה חופשית. וחוץ מזה אני נגד אירועים ואין לי פנקס צ'קים.
לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.
אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.
הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.
הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.
אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.
אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.
בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)
מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.
לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.
האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)
"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.
בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.
זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.
למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.
"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.
בציציות ראשי - Fringes 