זאת לא פרידה, לא אתיימר לדרמטיות-יתר. חוץ מזה שאצא פתטית אם פתאום יתחשק לי לכתוב פה שוב. אולי באמת אפרסם פה מידי פעם קטעים קצרים כפי שהציעה לי חברה חביבה.
להווייתי,
שאין לי כמעט מה לכתוב פה בנושא היציאה בשאלה.
הגיע השלב בו הודיתי כי הזעם היה פליטת שארית השליה. וכעת, <רחוצה ומכורבלת> אני חותרת הלאה. הכעס נמוג על רוב רבדיו; הפליאה הרותחת על הורי: איננה. השנאה המלגלגת כנגד מורותיי ומלמדי הפכה לניד ראש רחום. הטינה נגד החברה החרדית ונגד גופי הממשל המאפשרים את סטיותיה: אמביוולנטית מחד ומדרבנת מאידך, אך לא כתוצר של חרון וחמה.
ולהווייתי,
<תירוץ> שאין לי פנאי רב. בעצם, זמן הפנאי שלי התמזג עם אפליקציה: מד-צעדים. ולקיתונות של מוזיקה כתוסף אפליקטיבי. </תירוץ> כך שלא יצא לי לכתוב.
בינתיים הספקנו לחצות את מזרח אסיה בטיול שהתמשך מעבר לבין-הזמנים שהורשו לנו מטעם הלימודים/העבודה. חלומות הוגשמו ברצף, משאלות-לבה של נערה אחת המדפדפת בין תוֹר היירדאל לפיליאס פוג בשבתות הקיץ העפיצוֹת, המודעת לכך כי עליה לגנוז את מרקו-פולויתה כי היכן ימצא לה מקווה במשך המסע? איפה ימצא לו לבעלה מנין, וכיצד יתכוונו לפי שעות התפילה, ואיכה יאכלו? ובל נזכיר את מגבלות המלתחה. וחוץ מזה, חב"דניקים אנחנו לא.
ובכן, כך לא היה. להמשיך לקרוא ←
נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.
קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.
המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.
מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.
האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.
את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?
כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.
אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.
"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.
שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.
ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.
כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.
כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.
שיר שאסתי הקדישה לקוראים
איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.
נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.
זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא ←
לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.
רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.
הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.
עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.
לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.
שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.
דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.
בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.
לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.
אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.
הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.
הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.
אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.
אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.
מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי. טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך. ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח.
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי. לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:
הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.
עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.
חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.
אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי. אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית. אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה. וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים.
יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה. ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם. השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית. בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר. לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'. הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.
לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך. אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך. האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי? מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה. ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי. ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.
וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה.
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.
ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב. יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם. עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם. או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.
2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה. ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע). אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית. אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד. ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית. אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית.
הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה. שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.
אה, כן. הייתי עסוקה.
מכיוון שהבלוג הזה הוא מגמתי מעיקרו, יש לשער שבשלב כלשהוא כבר לא אמצא על מה לחפור. עם הזמן גיליתי שהתואר "חרדית-לשעבר", או "לא-חרדית", מאבד צבע, והזהות שלי מתפשטת ומתמזגת ומתייחדת לה, והיא כבר לא באה בסימן שלילה אלא הופכת לגברת בשינוי אדרות רבות, אשכרה גרדרובה שלמה של תחביבים, הגדרות, אלרגיות, העדפות מוזיקליות ואופנתיות, קריירה ומעגלים חברתיים וסוגים שונים של שקשוקה.
כיום, אני מרגישה כיצד סוף תקופה אחת, או קץ שלב מסוים, התאקלמו לתוך אורח חיים סדיר ומאושר. דגש על מאושר. דגש גם על חופש. דגש גם עלי. כל הדברים שחסרו לי בעולם החרדי. הזוויתיות של חיי קהתה; ניתן להתבונן אחורה ולקטלג את השנים שעברו מאז אותה שבת בה הדלקתי אור, ועוד לפניה:
שנים של זעם מבעבע מבעד לחולצת תכלת, ושנים של דיכאון, בגרויות בסתר, שידוכים והתנסויות מיניות בו זמנית, מציאת עבודה במקום שאינו דתי, ניתוק משפחתי, מעבר לדירה בעיר אחרת, חילול שבת, דיכאון ובדידות ועבודה מאומצת, ותחילתו של חלום ריאלי, שתופס יותר מקום מהפיל הלבן ששמו "דת". הפיל הלבן עובר לג'ונגל משלו, והחלום מתחיל להתבסס ולהשתרש. ביקורים תכופים אצל הפסיכולוג, עוד בדידות ועוד עבודה קשה, והרבה צחוקים, סרטים, טיולים, לימודים, ריקודים, אהבה, כשבמקביל נרקמת סביבי רשת חברתית נהדרת, ולאלוהים כבר לא אכפת מכלום, וגם לי לא. מתישהו הפסקתי להילחם או לכעוס, ואיפשהו השמיים איבדו כל גבול.
ולאחרונה ממש – הקרע עם המשפחה מתחיל להתאחות. אני לא מצפה להרבה, רק שיפסיק לדמם, שיהפוך לגוש אמביוולנטי עם מכנה משותף ניטרלי, כמו סופרים שאבא ואני אוהבים, או סגנונות עיצוב שאמא ואני אוהבות לדון בהם, ומתכונים, וצעיפים, ואולי נכדים.
בנוסף, העבר כבר לא מפחיד אותי כל כך. אני מוצאת שיותר קל לי לספר לאנשים שבאתי מבית חרדי. ההשתתפות, ההדדיות, העובדה שגם ללא-חרדים יתכן רקע אפרורי ועלוב, שהרבה מתביישים בהוריהם, בקיצור – שכולנו אוכלים חרא, ולא לכולם טעים – הקלה על הבועה שלי.
מה שקורע מעלי את המציאות ודוחק אותי לחליפת הסופר-חרדל"שית שלי (כן, יצירה בלטקס בוהק בעלת שרוולים עד למפרק היד, חצאית כ-22 ס"מ מתחת לברך, וגרביונים אטומים) הינו רצף אירועים שקשור לחברה החרדית והמוגבלויות שלה, לשחיקת החומר האנושי שחלה במחוזות המהדרין. לרוב, זה מקומם אותי. קשה לעמוד בשקט מול העובדה שישנם רבים שכלואים במציאות שאינה מתאימה להם, שתקועים בחברה שבה התיאוריה שווה יותר מהאדם. אני מסכימה שיש פנים חיוביות בחברה החרדית, אך הבעיה נעוצה באבסולוטיות ובמאגר הפתרונות העלוב והעסקנים הדשים בו. ואז עולה בי הדחף להתפרץ באיזה פוסט מרושע ומריר, ולקטול את כל האנשים שהרסו את חייה של אחותי, של רבים מחברי, של הוריי, ואת האטימות וההתנשאות ושנאת החינם. מזלכם שאיני משועממת עד כדי כך.
אבל הבלוג הזה כן ישאר מגמתי, ומה שיפורסם כאן יהיה בנושאי חרדים, יציאה בשאלה, איבוד או רה-ארגון האמונה, דרכי חיים אלטרנטיביות עבור חרדים, וכן הלאה. חשוב לי לספר עבור אלו שבפנים, אבל אינם מוצאים את עצמם. בעצם, חשוב לי להכריז עבורם: אינכם חריגים, יש עולם טוב בחוץ, אתם אנשים טובים ומגיע לכם לחיות את החיים כפי שתכתיבו לעצמכם, וזכרו כי הכל אפשרי.
ובגלל שאני לא היחידה, ויש עוד הרבה כמוני, הכנתי רשימת בלוגים חדשה של יוצאים בשאלה/דתיים לשעבר, וגם של כמה דתיים, שיהיו בריאים. חלק מהבלוגים עוסקים בעיקר בסוגיות דומות, וחלקם עברו מזמן לנושאים הרבה יותר מעניינים.
באם תוכלו להמליץ על בלוגים נוספים – אודה לכם מאוד!
חוק האברכים. זה מין מעגל קסמים כזה. קחו כובע בורסלינו ריק, שחור ומבהיק. הפכו אותו. הפכו שוב, ומשכו ארנב קטן ומשוקץ. נערו אותו, והפריחו יונת שלום צחורה.
דברים שלא רואים מכאן, או מכאן, וגם לא תחת זרקור ומטח נצנצים:
הנערה, טרום-אמהוּת; והנער, שעדיין בוערת בו סקרנות תמה. למשל.
ומי שסופר מיכלי גבינה ולבֶּן במקרר, ואינו יכול לצאת לעבוד, וגם אשתו לא.
ואת הגלגלים והבוכנות במוחו של ח"כ גפני.
ואת אלוהים, אז אולי הוא לא קיים.
ברצוני לצטט בעניין זה שני כותבים מוערכים:
שחר אילן, 'חוק גפני לעידוד העוני' (משגיח כשרות) קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים לא מוציאה אברכים מהעוני. היא מבטיחה שישארו עניים. היא לא קצבת הבטחת הכנסה אלא קצבה עוקפת הבטחת הכנסה. בעצם מדובר בסוג של קצבת ילדים. דברים שמשה גפני לא יספר לכם. ועוד משהו: שום הטבה לסטודנטים לא תתקן את הנזק של התקציב הזה. צריך פשוט לבטל אותו. (למענכם, קראו את המשך המאמר)
תומר פרסיקו, 'חוק השנור החדש של החרדים' (מינים)
(ציטוט מהצעת החוק המקורית:) "בבסיס ההסדר ההבנה כי המדינה רואה חשיבות רבה בעידוד הלימוד התורני שכאמור מהווה ערך מרכזי בחיי העם היהודי, ולפיכך מוצע לאפשר מלגת קיום צנועה לאברכים אשר בחרו ללכת בדרך זו."
"אשר בחרו ללכת בדרך זו" – וזאת כבר בדיחת השבוע. בחרו עאלק. נולדו לתוך סיטואציה שלא מאפשרת להם בחירה וכיום כבר יש להם שלושה ילדים כך שהם תקועים, הכוונה. (שוב, קראו ותעלוץ נפשכם)
מעבר לניתוחים המדויקים הנ"ל, אין לי הרבה להוסיף. הייתי יכולה לכתוב לח"כ גפני, לשר שטייניץ או לראש הממשלה לו ידעתי שהם מעולם לא קוראים את פניות הציבור, וגם אם כן, מי אני מול שיקולי קואליציה מורכבים? כולה זוג עיניים יפות.
אבל מה שלא ממש רואים מכאן או משם, מה שזכה בינתיים לכותר המפוצץ "המהפכה השקטה", זו העובדה שישנם חרדים שיצאו ממעגל העוני המתחסד הזה, החליטו לפרנס את משפחתם בכבוד, ובכך לנהל חיי תורה אשר מכבדים את המטרה, וזה כבר לא כל כך סטיגמטי כפי שהיה לפני עשור. זאת אומרת, יש תקווה שבעוד מספר שנים המאבק הזה כבר לא יהיה רלוונטי, אך לאנשים כגון גפני (וביבי) מאד נוח לתאם ציפיות אחרות, לתת לזמן לזרום, ועל הדרך להנחות אלפים לתהום של בערות.
וכך נשים צעירות, נערות רכות בתלבושת תכלת, בולעות בתאווה את ההנחה שככל שחתנם יהיה יותר "בעל עליה" (רוצה להתעלות בתורה, ורק ללמוד ולא לעבוד כלל), כך תהינה יותר מקובלות בעיני החברה. ובזאת, על סף גיל ה-20, הן ממהרות להרות, וללדת, אחד, שניים, שלושה – ולדים קטנים וורודים, פלופ! ישר לתוך תלמוד התורה, שבו אין לומדים, חס וחלילה, מתמטיקה או אנגלית, שמא טוהר רוחם יתעמם, ואולי, ישמרנו האל, יוכלו לבחור האם לפנות לישיבה במלאות להם 18/גיל גברא, או ללמוד במכללה חרדית ולרכוש מקצוע, געוואלד.
ואגב, תקציר מהיר של דעת התורה, תכלס, בעניין (ותודה לחבר יקר בפייסבוק): מסכת אבות, פרק ד, משנה ה: רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם
אומר הרמב"ם: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא: ולא קרדום לחפור בהם – ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש.
חדשה טובה להיום, בכל אופן – בדיוק שמעתי בחדשות שזאתי מאשדוד זכתה. הוררא!
רציתי לדבר על לימודי הליבה. אבל נשים דעתן קלה, ועל כן ראו להלן אנקדוטות אסוציאטיביות אפרופו לכלום, בעצם:
1. תותי-פרוטי
ערב אחד, כשבועיים לפני תחילת כיתה א', הלכתי עם אמי למכירת תלבושות לבית יעקב. מכיוון שבאביב עברנו מעיר חוף אחת לירושלים, הבעתי את געגועיי בלבישת בגד הים שלי במשך רוב שעות היום, גם במקלחת ובמיטה. מעל הבגד החוטא באי-צניעותו לבשתי חצאית וחולצה, בתוספת צבעונית של גרביים, סנדלים, סרטים לשיער ושעון-יד כתום חסין למים.
המכירה נערכה במקלט בעל תאורה מזמזמת שצימחה ירוקת מהבהבת על חולצות התכלת. נשים ובנות נערמו סביב לשורות המתלים, מלחששות בעטיפות הפלסטיק המרצד העוטף את חצאיות הפליסה. אמי זיהתה שכנה, ואני שחיתי לי בין הפריטים התלויים, צוללת לי תחת גלי הבד הכחולים. צלחתי לי טור שלם של חצאיות מעומלנות, ובקעתי לאור העמום מול זוג אחיות שהכרתי מהשכונה. הצעירה ביניהן, שורי, היתה בת-גילי, וברכי המבוגרת לקתה בפיגור אינטלקטואלי ונשארה כמה שנים בגן-חובה, ממתינה לעלות לכיתה א' יחד עם אחותה. המוכרת חבושת המטפחת המנצנצת העסיקה את אימן, בעוד הן עמדו עלובות מול חצי מראה שהציצה על קודקודן.
באותו רגע נבהלתי מהממשות של בית הספר, והתחפרתי בין הירכיים והחלוקים בחיפוש אחר אמי. היא המתינה לי ליד תאי הלבשה מאולתרים, וביקשה להיכנס איתי על מנת למדוד. התפתלתי ודרשתי: לבד!
קרדיט: עזרא לנדאו
בתא מגובב הקרטונים נאבקתי עם הרוכסן, וגיליתי שעדיין איני יודעת לכפתר נכון את החולצה המשטרתית שקיבלתי. ספרתי מלמטה, מיינתי מלמעלה – אולי חסר כפתור? גועל גאה בי, שנאתי כפתורים. השלתי את החולצה, וניסיתי שוב את מזלי עם החצאית. קצת גדולה – משכתי עד בית השחי, ואז נזכרתי שיש לרכוס אותה. זינקתי בבהלה: שיניו הקטנות של הריץ'-רץ' נגסו בעורי ברשעות. ניתרתי החוצה אל אמי, לעיניהן המופתעות של הקונות.
ברכי פרצה בצחוק כבד. ואמי משכה אותי חזרה לתוך התא. איך היא תעמוד בבושה, כאשר בכל השכונה יספרו איך ילדתה עמדה באמצע החנות, לבושה בבגד ים בלבד?
'לא צנוע!' קראה ברכי. 'היא לא צנוע!' ומעבר לבושתה של אמי, האשמה החלה לחלחל בי.
או שמא להיפך?
2. ת"ף-ת"ף (או ת.ש.ב.ר.)
יום אחד אחי חזר מת"ת שמח וטוב לבב. בעודו לועס נקניקיית טבעול קפואה, סיפר לנו שהרֶבֵּה בחיידר תיאר כיצד אלוהים נמצא בכל מקום, "מהקוטב הצפוני הקר, עד הקוטב הדרומי החם".
אחר כך עבר אחי ללמוד בת"ת לויכטר. או שמא לפני כן? אני כבר מאבדת את הכרונולוגיה.
3. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
אגב, אם להיות אולטרה-כנה, עזבתי את החברה החרדית כי לא התאפשר לי ללמוד לבגרויות ולתואר. מכיוון שזה קרה לפני בערך עשור, ומאז צצו כפטריות לבקרים ולחביתות כל מיני מכללות חרדיות וקורסים לא-מעורבים, וכל חרדי שני הוא בעצם קואצ'ר מביתר-עילית-שבעילית, אולי בעוד עשור גם לימודי הליבה יתאפשרו.
חבל על דור הביניים.
שמישהו יסביר לעסקנים המכוערים האלו שיהיו להם נושאי מדון, ועל מה לריב ולהלהיב את הרבנים הזקנים גם אם יניחו את מאבק הליבה בצד לכמה שנים.
יש קדמה, אוקיי? אפילו הגר"ח קנייבסקי, מספרים, הורה זה הקיץ להתקין מזגן.
על מה המהומה, בכלל? דובר בנו במֵדיות השונות, הועלנו לשידור ולתודעה ולספרות היפה, מעונים ושוחרי-חופש: חרדים-לשעבר/יוצאים בשאלה. ועדיין, אין איש מבין. קראתי כתבים של יוצאים בשאלה עכשוויים ומהמאות הקודמות, (במיוחד התחברתי לרשימות הבהירות של שלום עליכם, לכנות הדאובה שבהומור), ולפתע, גם אני איני קולטת. כעת, במרחק נגיעה מעָבָר עצוב ומחניק, אני מגלה קושי בהבנת הכאב והנמנעות. אמת, ניתוק הקשר עם ההורים והבדידות המפשירה עדיין צורבים, אבל הרגש חלול, ובסקירה מהירה של העבר – שחולף על פני בשכרון חושים של עימות על גרביים ואקדמיה – אני לא רואה על מה המהומה.
הייתה מהומה? במפלט השקט שלי, בדעה צלולה, מקסימום רעש לבן, איני רוצה להיזכר בזעם ובעלבון, ובסכנה המוחשית שבחתונה לגבר לא-לי, ובאיבוד כל צלם אנוש ועצמאות. מכאן רואים דמויות עמומות, שטוב להם בדרכם, במשפחתיות החמימה והעוגן הרוחני. מכאן מדובר בנערה מפונקת שהתעקשה על כפתורים ותואר בכלכלה. מהחזית נותרו כדורי-אבק של ביקורת עצמית, ואלוהים שכבר לא רלוונטי, לא מאז שהעזתי להכריז לעצמי שהתורה נכתבה בידי אדם.
בשקט שכאן, אני לא רוצה להזדעזע. אין לי כוח לויכוחים תיאולוגיים, למאבקי חירות ופמיניזם, לביטוי עצמי. הג'ינס שלי הוא כמו של כולם. דרוש חוף ים שקט לגיבורת-מלחמה לפי עצמה, אולי. כמעט עשור לאחר היציאה, לאחר 'קליק' המתג בשבת וקריעת נייר הטואלט, נשגבה מבינתי הסערה.
הפגנת שאבעס זו מהומה
התזכורות לא באות בצרורות, אלא מטפטפות בכאב: מוות של חברה, חתכים על זרועה של אחותי, והעובדה שתהליך השלמת הבגרויות פינצ'ר את נשמתי בדרך לעצמאות. גירושין של חברה נוספת והסטיגמה שצמחה על מצחה, מסמאת את עיני ילדיה. התאבדות של מכר משפחתי. מכה בי ההכרה שאני ברת מזל, שכבר אין לי מושג כמה קרובה הייתי לאיבוד עצמי.
זרם התודעה אף הוא מהומה
את דרמטית מדי, אני אומרת לעצמי. אלו מקרים בודדים, קיימים בכל חברה.
אבל בחברות אחרות לא שוללים את אישיותך.
אבל את פשוט התעקשת להיות שונה.
אני לא רציתי להיות אמא בת עשרים!
אבל מכאן ועד לביטול עצמי?
כן, אני לא יכולתי לנשום. את זוכרת. הריאות התבצקו מרוב זעם ופחד. ובסך הכל רציתי לעשות בגרויות, ולא להרות מיד, ולהירשם לאוניברסיטה, ולחיות ללא ליווי צמוד של בלנית שבוחנת את אבריי.
לא נמאס לך לנהל פולמוסים פנימיים?
עם מי בדיוק אתווכח? הרי אמא לא מדברת איתי.
מעבר לניתוחים המדויקים הנ"ל, אין לי הרבה להוסיף. הייתי יכולה לכתוב לח"כ גפני, לשר שטייניץ או לראש הממשלה לו ידעתי שהם מעולם לא קוראים את פניות הציבור, וגם אם כן, מי אני מול שיקולי קואליציה מורכבים? כולה זוג עיניים יפות.
בציציות ראשי - Fringes 