33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית

מעריב לנוער שלום,
פעם אחת, לפני כעשור (פאקינ-איי!) מישהי שאלה באיזשהו פורום שכוח-אל (חח) האם כדאי לה להישאר חרדית. מאחר ולא ביקשתי את רשותה לפרסם את ההודעה שלה כלשונה, להלן הנתונים ולאחר מכן תגובתי דאז.

ובכן, נתון:
> אישה חרדית בשנות ה-20 לחייה, לא נשואה – פרט חשוב מאד!
> למדה בסמינר ליטאי "נחשב"; בעלת מידות, אינטליגנטית ומוכשרת ביותר – זה לשדכנים
> חלק ממשפחתה חילונים/חוזרים בתשובה – גילוי נאות עקרוני
> לאחרונה צצו בה התחבטויות אמוניות והיא מעוניינת לחקור את האפשרויות העומדות מולה בטרם תתחייב (להליך נישואים או ליציאה)
> לבטיה העיקריים מהפן הלוגיסטי: התמודדות עם קשיי העזיבה והתחלת חיים מאפס, הסתגלות והטמעה בחברה החילונית
> לבטיה העיקריים מהפן הרגשי: קשיים נפשיים הנובעים מפרידה מוחלטת מהחברות וממעגלי התמיכה הקרובים, הבושה הכרוכה בצעד הזה וכן הפחד מכך שמדובר בצעד אין-חזור שיפגע בה אנושות נפשית, רוחנית וחברתית.
> נתונה גם פגיעה אמונית אך במינון נמוך יותר מהנ"ל כי היא לא בטוחה לגבי רמת רוחניותה ועל כן פנתה לפורום, כמובן.
> יש לה אפשרות למצוא חתן "מודרני" כלשונה ולגדל את ילדיה בסביבה חרדית שלדעתה ערכית יותר ממקבילתה החילונית
>> בשורה התחתונה: מחפשת להקל על עצמה ולהיטיב עם נפשה. לדבריה היא בוגרת מספיק כדי להתבונן מעבר להסתכלות הצרה של אנטי-דתיות של או טענות של כפייה דתית; היא אכן מוצאת שהחברה החרדית מהווה מקום נוח בס"ה.  

הערה: תגובתי מובאת כאן כלשונה למעט הגהה זריזה. לא הייתי עונה ככה היום, כי כבר 2020 ונהייתי עוד יותר יפת נפש, אבל אין לי זמן להשקיע. אך מן הראוי הוא שהמידע הנ"ל יהיה זמין בבלוג הרפאים החופר הזה כי יש לו כניסות לא מעטות ויכול להיות שזה יהיה לעזר למישהי, מתישהו, ואבוא על הברכה או הקללה, וואטאבר.

ובכן, דודה רות עונה: למה לא כדאי לה לאישה להישאר בחברה החרדית
הערה: זאת אינה הודעת הסתה. ומדובר בדעתי האישית בלבד. מתנצלת מראש.

הי, את! ברצוני לכתוב לך כאילו היית אני, בת 20, בצומת הדרכים בה הייתי. נכון, הרקעים שלנו שונים, התנאים והאפשרויות התעדכנו, אבל עדיין מדובר באישה צעירה השוקלת להמשיך לחיות כחרדית. הייתי רוצה לכתוב לך בבטחה מלאה שהכל יהיה בסדר, ואפילו יותר מכך, ובל תהססי פעמיים. הייתי אומרת לך שהאמת הפנימית שבוערת בך לא תחדל מלקדוח, שעשית את הדבר הנכון, טוב שעזבת, ובקרוב תנהלי אורח חיים נורמטיבי עבורך שיהיה נהדר ומוצלח ותהיי מאושרת לרוב. אבל זה נכון לגבי, ולגבייך – אין לי מה לומר מעבר לכמה המלצות שאשרשר כאן מיד.

בשורה התחתונה, שווה לצאת מהעולם החרדי בגלל אלפי סיבות ואחת בעיקר: החופש הרוחני, או הבחירה החופשית. אצטט כותבת אחרת בפורום (מי את, שאביא את הגאולה?) "הבחירה בחיים חילונים לא התבטאה אצלי בסרטים ובאינטרנט או בהתעדכנות מה קורה בעולם החילוני, אלא ברמה עמוקה יותר של חופש מחשבה, הבעת עמדה, התבטאות והתנהגות בהתאם למה שאני חושבת. יש לי דעות מוצקות בנושאים רבים ואין סיכוי שהייתי יכולה חיים שלמים להחזיק אותם בבטן ולהתנהג בניגוד למה שאני חושבת ומאמינה. ילדים הייתי רוצה לחנך עם ספקנות, סקרנות, הכרות עם רעיונות מדעיים, פילוסופים, חשיפה לאומנות יפה ומיומנויות ספציפיות שלא ניתן לרכוש בחברה החרדית – או שאפשר אבל זה ישים אותם במקום של שוני וחריגות ולא הייתי רוצה לעשות להם את זה."

32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית, קורונה

לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.

הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.

ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.

מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.

אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.

במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.

טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.

(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.

הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"

וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.

והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.

31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי

תגיות

בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגירה חברתית, יוצאים לשינוי, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה, נתוני עזיבת החברה החרדית, עזיבת החברה החרדית, עמותת יוצאים לשינוי

היי שוב. ראיתם? חזרתי בקטנה, לרגל עשרת ימי תשובה.
כי חשוב לי להסביר את זה:

למה עדיין לא חזרתי בתשובה

'הידעתם?' חרדים ימתיקו סוד, 'כל היוצאים בשאלה – סופם לחזור בתשובה.'
כן, ברור. כי אנחנו קיני קוקייה שכאלה, ששברנו את כל הכלים ושרפנו כל גשר אפשרי ונקרענו ונשרטנו ואז זחלנו חזרה וזנבותינו בין רגלינו. בעלי עמוד שדרה עשוי ג'לטין טהור.

קודם כל, הבה נסגור פינה זו אחת ולתמיד: רוב היוצאים/ות בשאלה לא חוזרים בה, להפך. זכיתי להכיר הרבה יוצאים/ות בשאלה על שלל רבדי עזיבתם/ן. איני מכירה אישית אף לא נפש אחת שחזרה בה, ובמקרים הידועים לי לא היה מדובר ביוצאים "גמורים וטהורים" אלא יושבי גדרות.
מי שימשש בעדינות באריג החרדיוּת יבחין בנקל בהתפוררות, בפרימה מהמרכז החוצה – ולאו דווקא מהקצוות. אברכים צעירים, תלמידי ובוגרי ישיבות איכות, עלמות סמינר, אימהות ואבות ואף סבות – כל אלה ממוססים קירות, מסתכלים נכוחה, אומדים את מצב כור מחצבתם ואורזים מיטלטליהם. לעומתם, לשורות המגזר מצטופפים "ושבים" יחידים ומשפחות של חוזרים בתשובה, שהם נפש אחרת שאינה נטמעת היטב בחברה מחד, אך מאידך מגדילה סטטיסטית את אוכלוסייתה. אין זה המקום להתייחס ליחס הרווח של חרדים-מבית כלפי הרכש החדש, זה מן הידועות: אין מחתנים עורב עם זרזיר.

אז כן, נכון לומר כי סטטיסטית ישנם יותר חוזרים בתשובה מאשר יוצאים בשאלה, אך אין בקושי יוצאים-חוזרים.
ואם כבר סטטיסטיקה, להלן נתון מטעם עמותת יוצאים לשינוי הנהדרת:
בין 2007-2012, עזבו בממוצע כ-8% את התלם החרדי מדי שנה (פר שנתון), ובשנים האחרונות אף חל גידול במגמה עד כ-10%. כלומר, מדי שנה כ-1,300 איש ואישה מהגרים מהחברה החרדית אל החברה הכלל-ישראלית.*
והם לא חוזרים, חמודים. הם לא חוזרים.

*הנתונים באדיבות עמותת יוצאים לשינוי. לעיון נוסף:
היקף תופעת עזיבת העולם החרדי | סיכום הממצאים | מכתב רשמי מטעם הלמ"ס

27. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבעס, שבת

כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.

וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.

זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן.  מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.

אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:

א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.

את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.

לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.

בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.

יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.

26. אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְך לֵאמֹר

תגיות

איזה ג'ינס הכי מחמיא, איזה ג'ינס הכי מתאים, איך לבחור ג'ינס, איך לעמוד זקוף, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, לשעבר, מדריך לבחירת ג'ינס, מדריך לחוזר בשאלה, מדריך לחזרה בשאלה, מדריך ליוצא בשאלה, מדריך ליוצאת בשאלה, מדריך ליציאה בשאלה, מחב"ת, מחב"תים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

המדריך המקוצר ליוצאת בשאלה – חלק א': יציבות ושמחה תמיד

יוצאת בשאלה?* מתלבטת? מגששת? חופש המחשבה חשוב לך יותר מאורך הגרביים? האם גילית סתירות רבות מדי באורח חייך? הייתכן והגשמה עצמית, אינדיווידואליות ופיתוח קריירה קורצים לך יותר מחבילת הכל-כלול, יושב-ולומד, 8 צאצאים ופלטת שבת? ואולי קלטת שהרבנים לא תמיד צודקים, ואפשר גם אחרת?
המדריך הזה עבורך.

ראשית, להלן חלק ממאפייני פרידתך מהחברה החרדית. באם סימנת שניים או יותר, אשרייך:

1. את בת 12, לא עברת את המבחן במושגים ביהדות, לאחיך יש נייד לא כשר.
2. את מנהלת (בראשך) דיאלוגים (עם רבנים) בנושאי דת, אמונה והלכה.
3. קראת את 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, או כל קטע ספרותי/קולנועי אחר שהעמיד את דרך חייך תחת זרקור חושפני ומייאש במיוחד.
4. יש לך חבר. או: את נשואה ואם לשלושה, נוהגת למרוח קרם ידיים בשבת, לפעמים עוברת על 'ישראל היום' במקום 'הפלס', גם בשבת. ולא ממש מזיז לך.
5. המורה דבורי (בה היית מאוהבת עד פסח ה'תשס"ח) קלטה אותך (אולי) בגרביים קצרות / 15 דנייר פחות או יותר מהמותר / בדייט טרום זמנו / נגן אמ.פי.3 בעל תועבה / עם מגזין 'לאישה' / בצד הקדמי של האוטובוס / מסתמסת לך בנייד לא כשר / בעמוד האמצע של מגזין 'לאישה'.

ניתן גם להניח שכבר יצאת בשאלה באופן גורף ומשפשף, וגרבייך אינן גרביים, כתפייך שזופות כפליים, ואמא/אבא ברדיוס מצער מנקודת השבר. ועל כן, להלן שו"ת בבא-יציאה המקוצר, פרק צאינה-וראינה:

א. כיצד תעמדי כחילונית
כן כן, גבירתי הצעירה. תשכחי כל מה שלא לימדו אותך, שנסי מותניים ועמדי ישר. על מנת לעשות זאת, עליך לפסק את רגלייך ברוחב האגן כשכפות רגלייך פונות קדימה; לשאוף עמוק; למשוך את כתפייך מעלה ואחורה, לנשוף החוצה באיטיות ולהישאר בתנוחה. שימי לב לא לאפשר לגוף לנטות אחורה, למרות משיכת הכתף.

via: http://chiropractorcanfield.com

יש להרפות את השרירים מבלי לאבד את הגובה. נסי להרגיש כאילו את מחוברת בקדקודך לחוט היורד מהתקרה, והחזיקי סנטרך ישר.
לא לשכוח לכווץ קלות את שרירי הבטן. החזה/שכמות יציקו לך מעט, עודתתרגלי. חשוב לציין שזאת איננה עמידת דום צבאית, דמייני עצמך כרקדנית זקופה. אה, ולכי לקנות חזיות חדשות. (מישהי צריכה טיפים בנושא חזיות?)
דרך זולה פחות היא ללכת לשיעורי יוגה או פילאטיס.

ב. תירוצים בשלוף
האם רוחות ישיבתיות חודרות למרחב המוגן האישי שלך, ומנסות לשדלך לתורה ומעשים טובים? יש לך קרובה מתחסדת שמתעקשת להזמין אותך לשבת ולקרב לבבות? להלן כמה תירוצים אפשריים:

המדבק: וואי, דודה רייזי, זה כל כך מחמם את הלב. אגב חום, חטפתי שפעת רצינית, לא אוכל להגיע. אני לא רוצה להדביק אותך ואת העשירייה המתולתלת שלך.

המסתחבק: חברה שלי מתחתנת בדיוק ביום ראשון! הבטחתי להיות אצלה בשבת כלה! אבל תודה רבה, אתקשר אליך בשבוע שאחרי האופרוף. בעצם, שבוע לאחר מכן יש לנו שבתון עם הרבנית תמימה, ולאחר מכן יוצא שבת מברכין, ואז חברה אחרת מארגנת שבת כלה. הקיצער, אציץ ביומן ואחזור אליך.

המתנשא/הדוחה: אמא לא ספרה לך? אה, אולי שכחתי לספר לה. בדיוק גילו אצלי אלרגיה רצינית לסוג של סוכר. אני לא יכולה לאכול שום דבר שיש בו סוכרוז או פרוקטוז, גם לא חלות, יין, גפילטע, אני שותה מים ואוכלת מלח… כן, כן, אעדכן אותך. כן, זה ממש רציני. מה?…אה, הקאות, שלשולים, דימומים, נפיחויות, פרכוסים…

ובנימה רצינית יותר לגבי כל אותן נשמות טובות המעוניינות להחזירך לכור מחצבתך: תנשמי עמוק. בכלל, כדאי לתרגל נשימה סדירה, זה מסייע פלאים לאיזון.
אני מניחה שדודות/חברות/אחיות/מורות ושאר נשים צדקניות מתקבצות על דלתך ומבקשות לקרב לבבך, מי בשחנ"ש ומי בהפרשת חלה סגולה בדוקה. נסי לא להיפגע, לא להיבהל, לא לזלזל, לא להילחץ ולא להתמלא שנאה עזה או זעם מפעפע. וזכרי שלרוב הויכוחים שיצוצו (כברירת מחדל מערכתית) תמיד נתקעים באין-מוצא. קשה עד בלתי-אפשרי למצוא את עמק השווה בפולמוסים בנושאי דת/אמונה, מכיוון שהדיון תמיד עוטה נימה אישית. נסי לא להעליב להם את האלוהים, וקווי שלא יפגעו בציפור נפשך.  בקיצור, חייכי באדישות מהולה בהבנה רחומה, ונסי להתחמק מויכוחים בחינניות, עד יעבור זעם.

ג. כיצד תרכשי את הג'ינס הראשון
על הג'ינס הראשון להיות קסום ומושלם. המכנס הראשון שרכשתי היה מזעזע, ותכף אסביר מדוע. ישנם סוגים רבים של מכנסי ג'ינס. בעצם, זו תורה שלמה. אם מאסת בתורות וכל שכן שלמות, פני לרשת 'תמנון', בה תמצאי ג'ינסים במחירים ואיכות סבירים. בטוחתני שתשיגי זוג אחד שמחמיא לישבנך. בקיצור, הפסיקי לקרוא וניפגש בפוסט הבא. אם בכל אופן חשקה נפשך להשכיל במדעי הדֶנִים, הקליקי הלאה.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

22. שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִי אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר

תגיות

אנ"ש, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגיל הנעלם במגזר החרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים במגזר החרדי, פורום קיסריה, שידוך, שידוכים

השער חורק באוויר הבוקר, ורחבת הסמינר דוממת. אני פוסעת לאורכה, שקועה כרגיל בשרעפיי ומרחפת כאחרונת האסטרונאוטים, מתעלמת מסורגי הברזל ותעמולת הקודש על קיר המודעות המטולא. אין נפש חיה; דלתות הבניין פעורות לרווחה, ורק הִמהוּם שורות פלורוסנט מרצדות מפיג את השקט.

ולפתע, בעוברי תחת ציור הקיר הגרנדיוזי (שבמרכזו נר והילתו מוגזמת, מעוצבת כאמרת הכנף הרשמית: "כל עוד הנר דולק…"), פורצות חברותיי לכיתה מעבר לעיקול המסדרון, גולשות בגרם המדרגות, בקולות שירה וצהלה: "עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים!" ונושאות אותי על כפן, גוררות אותי למעגל המתרחב ומתעצם אך נותר בין כתלי הסמינר, דוהרות סביבי בשמחת-אמת (המאורסות) ובקנאה קלה (הרווקות), ומריעות קולן בזעקות "סימן-סימן-טוב, ומזל-מזל-טוב!" ואני נסחפת עימן, פעמיי בנעלי העדינות טופפות על הריצוף השחום מזוֹקן, מנסה להיזכר עם מי בדיוק התארסתי.

אינני מצליחה להעלות במחשבתי, וכל שכן על דל שפתי, מיהו בחיר לבי. שועטת במעגלים, משכלת רגלי ובועטת קדימה בצעדי ריקוד מכאניים, מתוסכלת מכך שאיני זוכרת את שמו של ארוסי, או את זיו פניו, ואף לא את דוגמת עניבתו בווארט. גם הווארט נשכח מזכרוני! חברותיי גועשות סביבי, מתערבלות בתרועה, וכינורות רפאים מנגנים סטקטו מטורף, קלרינט נסתר מסלסל בפראות, ואני מאבדת אחיזה בכפות הידיים הלחות, מתמוטטת במורד המדרגות ומתעוררת.

סיוט זה חזר על עצמו כמה פעמים, כנראה הגרסא החרדית לחלום העירום. הוא משקף בבהירות את פחדי דאז: חתונה, התחייבות נצחית, איבוד בחירה עצמית, דיסוננס חברתי, חוסר מודעות מובנה, ואובדן שיווי משקל. החתן החסר שהעיב על חיי אמור היה להציל אותי, לפי כל היועצים הפנים-חרדיים והרבנים עימם התייעצתי. אבל במבט לאחור, הוא היה עורק עיקרי לשורש הבעיה.

הגיל הנעלם במגזר החרדי
השבוע התקיים מושב מעניין בפורום קיסריה, בנושא "הגיל הנשכח במגזר החרדי: על השתלבותם של צעירים בגילאי 18-22 בכלכלה, בחינוך ובחברה בישראל" (מרתק, כנסו כנסו).

זכיתי להאזין לאחת מישיבות ההכנה לקראת מושב זה, ובעקבותיה שקלתי להגיש הצעת חוק חוצה מגזרים, מעומק ליבי הזעיר: איסור חיתון לפני גיל 25 (במגבלות וההסתייגויות המתבקשות), התשע"א – 2011. וזאת מפני שאיני מכירה אדם אחד טרום גיל 25 (שלא לומר 30, אבל זה כבר pushing it) שיודע מה הוא רוצה מעצמו. ובתור חרדי/ת צעיר/ה, ברגע שהתחתנת נסתם עליך הגולל: תוך פחות משנה הזוג הופך להורים, המחויבויות גוברות מדי יום, וההשלכות עימן במידה ומי מבני הזוג שואף לשנות את אורח חייו.

וכהערה צדדית: אינני סגורה על כך שלבוא בברית הנישואים מתוך לחץ חברתי או משפחתי או דתי נחשב כתוצאה של בחירה חופשית. וחוץ מזה אני נגד אירועים ואין לי פנקס צ'קים.

21. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוך

לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.

אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.

הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.

הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.

אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.

אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.