26. אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְך לֵאמֹר

תגיות

איזה ג'ינס הכי מחמיא, איזה ג'ינס הכי מתאים, איך לבחור ג'ינס, איך לעמוד זקוף, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, לשעבר, מדריך לבחירת ג'ינס, מדריך לחוזר בשאלה, מדריך לחזרה בשאלה, מדריך ליוצא בשאלה, מדריך ליוצאת בשאלה, מדריך ליציאה בשאלה, מחב"ת, מחב"תים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

המדריך המקוצר ליוצאת בשאלה – חלק א': יציבות ושמחה תמיד

יוצאת בשאלה?* מתלבטת? מגששת? חופש המחשבה חשוב לך יותר מאורך הגרביים? האם גילית סתירות רבות מדי באורח חייך? הייתכן והגשמה עצמית, אינדיווידואליות ופיתוח קריירה קורצים לך יותר מחבילת הכל-כלול, יושב-ולומד, 8 צאצאים ופלטת שבת? ואולי קלטת שהרבנים לא תמיד צודקים, ואפשר גם אחרת?
המדריך הזה עבורך.

ראשית, להלן חלק ממאפייני פרידתך מהחברה החרדית. באם סימנת שניים או יותר, אשרייך:

1. את בת 12, לא עברת את המבחן במושגים ביהדות, לאחיך יש נייד לא כשר.
2. את מנהלת (בראשך) דיאלוגים (עם רבנים) בנושאי דת, אמונה והלכה.
3. קראת את 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, או כל קטע ספרותי/קולנועי אחר שהעמיד את דרך חייך תחת זרקור חושפני ומייאש במיוחד.
4. יש לך חבר. או: את נשואה ואם לשלושה, נוהגת למרוח קרם ידיים בשבת, לפעמים עוברת על 'ישראל היום' במקום 'הפלס', גם בשבת. ולא ממש מזיז לך.
5. המורה דבורי (בה היית מאוהבת עד פסח ה'תשס"ח) קלטה אותך (אולי) בגרביים קצרות / 15 דנייר פחות או יותר מהמותר / בדייט טרום זמנו / נגן אמ.פי.3 בעל תועבה / עם מגזין 'לאישה' / בצד הקדמי של האוטובוס / מסתמסת לך בנייד לא כשר / בעמוד האמצע של מגזין 'לאישה'.

ניתן גם להניח שכבר יצאת בשאלה באופן גורף ומשפשף, וגרבייך אינן גרביים, כתפייך שזופות כפליים, ואמא/אבא ברדיוס מצער מנקודת השבר. ועל כן, להלן שו"ת בבא-יציאה המקוצר, פרק צאינה-וראינה:

א. כיצד תעמדי כחילונית
כן כן, גבירתי הצעירה. תשכחי כל מה שלא לימדו אותך, שנסי מותניים ועמדי ישר. על מנת לעשות זאת, עליך לפסק את רגלייך ברוחב האגן כשכפות רגלייך פונות קדימה; לשאוף עמוק; למשוך את כתפייך מעלה ואחורה, לנשוף החוצה באיטיות ולהישאר בתנוחה. שימי לב לא לאפשר לגוף לנטות אחורה, למרות משיכת הכתף.

via: http://chiropractorcanfield.com

יש להרפות את השרירים מבלי לאבד את הגובה. נסי להרגיש כאילו את מחוברת בקדקודך לחוט היורד מהתקרה, והחזיקי סנטרך ישר.
לא לשכוח לכווץ קלות את שרירי הבטן. החזה/שכמות יציקו לך מעט, עודתתרגלי. חשוב לציין שזאת איננה עמידת דום צבאית, דמייני עצמך כרקדנית זקופה. אה, ולכי לקנות חזיות חדשות. (מישהי צריכה טיפים בנושא חזיות?)
דרך זולה פחות היא ללכת לשיעורי יוגה או פילאטיס.

ב. תירוצים בשלוף
האם רוחות ישיבתיות חודרות למרחב המוגן האישי שלך, ומנסות לשדלך לתורה ומעשים טובים? יש לך קרובה מתחסדת שמתעקשת להזמין אותך לשבת ולקרב לבבות? להלן כמה תירוצים אפשריים:

המדבק: וואי, דודה רייזי, זה כל כך מחמם את הלב. אגב חום, חטפתי שפעת רצינית, לא אוכל להגיע. אני לא רוצה להדביק אותך ואת העשירייה המתולתלת שלך.

המסתחבק: חברה שלי מתחתנת בדיוק ביום ראשון! הבטחתי להיות אצלה בשבת כלה! אבל תודה רבה, אתקשר אליך בשבוע שאחרי האופרוף. בעצם, שבוע לאחר מכן יש לנו שבתון עם הרבנית תמימה, ולאחר מכן יוצא שבת מברכין, ואז חברה אחרת מארגנת שבת כלה. הקיצער, אציץ ביומן ואחזור אליך.

המתנשא/הדוחה: אמא לא ספרה לך? אה, אולי שכחתי לספר לה. בדיוק גילו אצלי אלרגיה רצינית לסוג של סוכר. אני לא יכולה לאכול שום דבר שיש בו סוכרוז או פרוקטוז, גם לא חלות, יין, גפילטע, אני שותה מים ואוכלת מלח… כן, כן, אעדכן אותך. כן, זה ממש רציני. מה?…אה, הקאות, שלשולים, דימומים, נפיחויות, פרכוסים…

ובנימה רצינית יותר לגבי כל אותן נשמות טובות המעוניינות להחזירך לכור מחצבתך: תנשמי עמוק. בכלל, כדאי לתרגל נשימה סדירה, זה מסייע פלאים לאיזון.
אני מניחה שדודות/חברות/אחיות/מורות ושאר נשים צדקניות מתקבצות על דלתך ומבקשות לקרב לבבך, מי בשחנ"ש ומי בהפרשת חלה סגולה בדוקה. נסי לא להיפגע, לא להיבהל, לא לזלזל, לא להילחץ ולא להתמלא שנאה עזה או זעם מפעפע. וזכרי שלרוב הויכוחים שיצוצו (כברירת מחדל מערכתית) תמיד נתקעים באין-מוצא. קשה עד בלתי-אפשרי למצוא את עמק השווה בפולמוסים בנושאי דת/אמונה, מכיוון שהדיון תמיד עוטה נימה אישית. נסי לא להעליב להם את האלוהים, וקווי שלא יפגעו בציפור נפשך.  בקיצור, חייכי באדישות מהולה בהבנה רחומה, ונסי להתחמק מויכוחים בחינניות, עד יעבור זעם.

ג. כיצד תרכשי את הג'ינס הראשון
על הג'ינס הראשון להיות קסום ומושלם. המכנס הראשון שרכשתי היה מזעזע, ותכף אסביר מדוע. ישנם סוגים רבים של מכנסי ג'ינס. בעצם, זו תורה שלמה. אם מאסת בתורות וכל שכן שלמות, פני לרשת 'תמנון', בה תמצאי ג'ינסים במחירים ואיכות סבירים. בטוחתני שתשיגי זוג אחד שמחמיא לישבנך. בקיצור, הפסיקי לקרוא וניפגש בפוסט הבא. אם בכל אופן חשקה נפשך להשכיל במדעי הדֶנִים, הקליקי הלאה.

25. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

תגיות

Off the Derech, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, חרדים נוטלים כדורים, יציאה בשאלה, ישראל קרול, כדורים פסיכיאטריים לחרדים, לצאת בשאלה, עסקנים חרדים, פסיכולוגים חרדים, פסיכולוגיסטים, פסיכולוגיסטים חרדים

לפני יממה נטל נפשו בכפו, והזעם לא שוכך.
כי בעצם הוא נרצח: סדקו אותו, רצצו אותו, משחו ברעל מצחו, נפחו בנשמתו הבל ובעתה. אלוהי היקום, תנקום דמו. עין תחת עין, שם תחת שם, נשמה תחת נשמה קרועה. על אבות, על בנים, על שילשים ועל רבנים. שמישהו ישלם על כך.

איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית.
אתם אשמים, אתם אשמים ואתם מעוותים עד זוב דם, אתם חולי נפש, אתם שתלטנים כפייתיים, אתם הוזים, מגלומנים, עיוורים, שונאי ילדים, אינטרסנטיים, מצומצמים ודלוחים. אתם אוהבים אידיאולוגיה מסורסת יותר מאשר בשר מבשרכם, דם שותת מדמכם. קרעתם אותנו איבר-איבר, כשיצאנו ממלחצי הדת.
גרמתם לנו להאמין שאנו לוקים בנפשנו מכיוון שהעזנו לכפור באל, חסמתם לחלקנו את הדרך הביתה, גררתם אותנו ביודעין לחור שחור של חוסר ביטחון, בדידות ושנאה עצמית. רובנו צלחנו את המהמורות, שיקמנו את חיינו מאפס, למדנו לנשום עמוק.
אבל ישראל לא השתקם, כי ריצצתם אותו.

אתם מספרים לעצמכם באתרים העלובים שלכם – להם אתם מכורים חרף מחאת הרבנים – שהוא היה חולה נפש. מרכלים ברוע וארסיות, מגבבים דיבה על לשון הרע, מנסים לברר את כל הפרטים הגסים. אתם רוצחים.
אתם, כקהילה, הכרחתם אותו לקחת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיהיה "תקין" כחרדי בתלם, כעציץ מדושן בחרא בחצר החסידית שלכם. ניסיתם לטשטש אותו ואת האינטליגנציה המרהיבה שלו, על מנת שלא יעזוב את "הקהילה", שלא יצא בשאלה (וישנם אחרים). כן, גם כן קהילה רחומה ורבת חסד. חולי נפש.

כמובן שישראל היה פיקח יותר מכל עלובי הנפש האינטרסנטיים. ישראל מצא את דרכו החוצה, ארגן לעצמו עבודה, רשת חברתית וחיים מלאי תוכן. אבל איש מאיתנו לא ידע שהוא מוחתם ומוכתם בתאריך פקיעה. היו סממנים, אבל רובנו חווינו גלי ייאוש ואין אונים, וחשבנו שזה זמני. ישראל סרב לטפל בעצמו באופן כימי, עקב ניסיונו המר בחברה החרדית, והמחלה שהודבק בה פשתה בו. אתם רצחתם אותו.

ואתם עדיין ששים לסמן כל מי שיצא בשאלה כפגוע נפש. לסכם את העניין בכישלון היחיד, לא מחדל מערכתי מעורר פלצות. ואל תבואו בטענות קטנוניות, ותאמרו שמדובר בחסידות קיצונית המאביסה ילדיה בכדורים לצד הטשונלט. אל תְתָרְצו ותנקו כפיכם, ליטאים אליטיסטיים שכמותכם. שלחתם נערות כמוני למיטב הפסיכולוגיסטים החרדים כי הן מיאנו להתחתן, או כי חשקה נפשן ללמוד באוניברסיטה. איימתם עליהן בהתקף לב ובסרטן, ובהטלת מום במשפחה שלמה על סך אגפיה. ערערתם את נשמותינו. וכשיצאנו: ניקיתם כפיכם מאיתנו, ניתקתם כל קשר של אמת, כל שביב של אכפתיות והורות, הפנתם כתף קרה כי ככה ייעץ הרב, על מנת שנחזור אליכם מתוך געגוע ובדידות. חולי נפש.

ישראל רשם פעם:

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם – זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר – אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה – החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר – היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו – בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אין בכוונתי לצנזר את עצמי היום, ולא אתחרט על הנאמר. גם אני ייחלתי נפשי למות בעבר בגלל בגידתכם המרה בי, כהורים וכמחנכים וכמייצגי המושג "קהילתיות". ידיכם טבולות בדם הילדים הללו.

וחכמינו אמרו:

והנני אומר לכם, חמור הוא עונשכם הרבה ממוות זה שהטלתם עלי. שכן עשיתם עכשיו בדעה שתיפטרו מהצורך לתת דין וחשבון על חייכם, והנני אומר שיבואכם ההיפך מזה. כי מרובים יותר ידרשו מכם דין וחשבון (כתבי אפלטון; אופלוגיה. סוקרטס לאחר שנדון למיתה. ותודה ליהודה על הרפרנס)

נ.ב. ריפררתי למעלה, ואפנה אתכם שוב. תקראו את זה, ותזכרו באיזו מדינה אתם חיים.

זכרך ברוך, ישראל. זעמך בלבי.

22. שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִי אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר

תגיות

אנ"ש, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגיל הנעלם במגזר החרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים במגזר החרדי, פורום קיסריה, שידוך, שידוכים

השער חורק באוויר הבוקר, ורחבת הסמינר דוממת. אני פוסעת לאורכה, שקועה כרגיל בשרעפיי ומרחפת כאחרונת האסטרונאוטים, מתעלמת מסורגי הברזל ותעמולת הקודש על קיר המודעות המטולא. אין נפש חיה; דלתות הבניין פעורות לרווחה, ורק הִמהוּם שורות פלורוסנט מרצדות מפיג את השקט.

ולפתע, בעוברי תחת ציור הקיר הגרנדיוזי (שבמרכזו נר והילתו מוגזמת, מעוצבת כאמרת הכנף הרשמית: "כל עוד הנר דולק…"), פורצות חברותיי לכיתה מעבר לעיקול המסדרון, גולשות בגרם המדרגות, בקולות שירה וצהלה: "עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים!" ונושאות אותי על כפן, גוררות אותי למעגל המתרחב ומתעצם אך נותר בין כתלי הסמינר, דוהרות סביבי בשמחת-אמת (המאורסות) ובקנאה קלה (הרווקות), ומריעות קולן בזעקות "סימן-סימן-טוב, ומזל-מזל-טוב!" ואני נסחפת עימן, פעמיי בנעלי העדינות טופפות על הריצוף השחום מזוֹקן, מנסה להיזכר עם מי בדיוק התארסתי.

אינני מצליחה להעלות במחשבתי, וכל שכן על דל שפתי, מיהו בחיר לבי. שועטת במעגלים, משכלת רגלי ובועטת קדימה בצעדי ריקוד מכאניים, מתוסכלת מכך שאיני זוכרת את שמו של ארוסי, או את זיו פניו, ואף לא את דוגמת עניבתו בווארט. גם הווארט נשכח מזכרוני! חברותיי גועשות סביבי, מתערבלות בתרועה, וכינורות רפאים מנגנים סטקטו מטורף, קלרינט נסתר מסלסל בפראות, ואני מאבדת אחיזה בכפות הידיים הלחות, מתמוטטת במורד המדרגות ומתעוררת.

סיוט זה חזר על עצמו כמה פעמים, כנראה הגרסא החרדית לחלום העירום. הוא משקף בבהירות את פחדי דאז: חתונה, התחייבות נצחית, איבוד בחירה עצמית, דיסוננס חברתי, חוסר מודעות מובנה, ואובדן שיווי משקל. החתן החסר שהעיב על חיי אמור היה להציל אותי, לפי כל היועצים הפנים-חרדיים והרבנים עימם התייעצתי. אבל במבט לאחור, הוא היה עורק עיקרי לשורש הבעיה.

הגיל הנעלם במגזר החרדי
השבוע התקיים מושב מעניין בפורום קיסריה, בנושא "הגיל הנשכח במגזר החרדי: על השתלבותם של צעירים בגילאי 18-22 בכלכלה, בחינוך ובחברה בישראל" (מרתק, כנסו כנסו).

זכיתי להאזין לאחת מישיבות ההכנה לקראת מושב זה, ובעקבותיה שקלתי להגיש הצעת חוק חוצה מגזרים, מעומק ליבי הזעיר: איסור חיתון לפני גיל 25 (במגבלות וההסתייגויות המתבקשות), התשע"א – 2011. וזאת מפני שאיני מכירה אדם אחד טרום גיל 25 (שלא לומר 30, אבל זה כבר pushing it) שיודע מה הוא רוצה מעצמו. ובתור חרדי/ת צעיר/ה, ברגע שהתחתנת נסתם עליך הגולל: תוך פחות משנה הזוג הופך להורים, המחויבויות גוברות מדי יום, וההשלכות עימן במידה ומי מבני הזוג שואף לשנות את אורח חייו.

וכהערה צדדית: אינני סגורה על כך שלבוא בברית הנישואים מתוך לחץ חברתי או משפחתי או דתי נחשב כתוצאה של בחירה חופשית. וחוץ מזה אני נגד אירועים ואין לי פנקס צ'קים.

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?