• About

בציציות ראשי – Fringes

~ חרדית לשעבר בהווה – Ex-Haredi, Now

בציציות ראשי – Fringes

ארכיוני תגים: חינוך חרדי

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

15 יום שישי פבר 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, אבא, אישה חרדית, אישי, אלימות במגזר החרדי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים חרדים, סמינר בית יעקב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

≈ 11 תגובות

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה


הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

25. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

03 יום רביעי אוק 2012

Posted by Ruth Benedict in Cheider, childhood, Haredi, Haredim, Off the Derech, Rabbis, Ultra-Orthodox, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים חרדים, רב

≈ 53 תגובות

תגיות

Off the Derech, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, חרדים נוטלים כדורים, יציאה בשאלה, ישראל קרול, כדורים פסיכיאטריים לחרדים, לצאת בשאלה, עסקנים חרדים, פסיכולוגים חרדים, פסיכולוגיסטים, פסיכולוגיסטים חרדים


לפני יממה נטל נפשו בכפו, והזעם לא שוכך.
כי בעצם הוא נרצח: סדקו אותו, רצצו אותו, משחו ברעל מצחו, נפחו בנשמתו הבל ובעתה. אלוהי היקום, תנקום דמו. עין תחת עין, שם תחת שם, נשמה תחת נשמה קרועה. על אבות, על בנים, על שילשים ועל רבנים. שמישהו ישלם על כך.

איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית.
אתם אשמים, אתם אשמים ואתם מעוותים עד זוב דם, אתם חולי נפש, אתם שתלטנים כפייתיים, אתם הוזים, מגלומנים, עיוורים, שונאי ילדים, אינטרסנטיים, מצומצמים ודלוחים. אתם אוהבים אידיאולוגיה מסורסת יותר מאשר בשר מבשרכם, דם שותת מדמכם. קרעתם אותנו איבר-איבר, כשיצאנו ממלחצי הדת.
גרמתם לנו להאמין שאנו לוקים בנפשנו מכיוון שהעזנו לכפור באל, חסמתם לחלקנו את הדרך הביתה, גררתם אותנו ביודעין לחור שחור של חוסר ביטחון, בדידות ושנאה עצמית. רובנו צלחנו את המהמורות, שיקמנו את חיינו מאפס, למדנו לנשום עמוק.
אבל ישראל לא השתקם, כי ריצצתם אותו.

אתם מספרים לעצמכם באתרים העלובים שלכם – להם אתם מכורים חרף מחאת הרבנים – שהוא היה חולה נפש. מרכלים ברוע וארסיות, מגבבים דיבה על לשון הרע, מנסים לברר את כל הפרטים הגסים. אתם רוצחים.
אתם, כקהילה, הכרחתם אותו לקחת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיהיה "תקין" כחרדי בתלם, כעציץ מדושן בחרא בחצר החסידית שלכם. ניסיתם לטשטש אותו ואת האינטליגנציה המרהיבה שלו, על מנת שלא יעזוב את "הקהילה", שלא יצא בשאלה (וישנם אחרים). כן, גם כן קהילה רחומה ורבת חסד. חולי נפש.

כמובן שישראל היה פיקח יותר מכל עלובי הנפש האינטרסנטיים. ישראל מצא את דרכו החוצה, ארגן לעצמו עבודה, רשת חברתית וחיים מלאי תוכן. אבל איש מאיתנו לא ידע שהוא מוחתם ומוכתם בתאריך פקיעה. היו סממנים, אבל רובנו חווינו גלי ייאוש ואין אונים, וחשבנו שזה זמני. ישראל סרב לטפל בעצמו באופן כימי, עקב ניסיונו המר בחברה החרדית, והמחלה שהודבק בה פשתה בו. אתם רצחתם אותו.

ואתם עדיין ששים לסמן כל מי שיצא בשאלה כפגוע נפש. לסכם את העניין בכישלון היחיד, לא מחדל מערכתי מעורר פלצות. ואל תבואו בטענות קטנוניות, ותאמרו שמדובר בחסידות קיצונית המאביסה ילדיה בכדורים לצד הטשונלט. אל תְתָרְצו ותנקו כפיכם, ליטאים אליטיסטיים שכמותכם. שלחתם נערות כמוני למיטב הפסיכולוגיסטים החרדים כי הן מיאנו להתחתן, או כי חשקה נפשן ללמוד באוניברסיטה. איימתם עליהן בהתקף לב ובסרטן, ובהטלת מום במשפחה שלמה על סך אגפיה. ערערתם את נשמותינו. וכשיצאנו: ניקיתם כפיכם מאיתנו, ניתקתם כל קשר של אמת, כל שביב של אכפתיות והורות, הפנתם כתף קרה כי ככה ייעץ הרב, על מנת שנחזור אליכם מתוך געגוע ובדידות. חולי נפש.

ישראל רשם פעם:

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם – זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר – אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה – החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר – היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו – בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אין בכוונתי לצנזר את עצמי היום, ולא אתחרט על הנאמר. גם אני ייחלתי נפשי למות בעבר בגלל בגידתכם המרה בי, כהורים וכמחנכים וכמייצגי המושג "קהילתיות". ידיכם טבולות בדם הילדים הללו.

וחכמינו אמרו:

והנני אומר לכם, חמור הוא עונשכם הרבה ממוות זה שהטלתם עלי. שכן עשיתם עכשיו בדעה שתיפטרו מהצורך לתת דין וחשבון על חייכם, והנני אומר שיבואכם ההיפך מזה. כי מרובים יותר ידרשו מכם דין וחשבון (כתבי אפלטון; אופלוגיה. סוקרטס לאחר שנדון למיתה. ותודה ליהודה על הרפרנס)

נ.ב. ריפררתי למעלה, ואפנה אתכם שוב. תקראו את זה, ותזכרו באיזו מדינה אתם חיים.

זכרך ברוך, ישראל. זעמך בלבי.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

26 יום חמישי מאי 2011

Posted by Ruth Benedict in Ghetto, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אישי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 15 תגובות

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים


בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'

(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים
האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

17. וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

23 יום שבת אפר 2011

Posted by Ruth Benedict in Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Off the Derech, Shabbat, Shabbes, Ultra-Orthodox, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה

≈ 10 תגובות

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, למה לחזור בשאלה, למה לצאת בשאלה, לצאת בשאלה


למה כדאי לצאת בשאלה, אפילו קצת, לשחרר מעט את השלשלאות שהונחו ולא בידי האל, ואף לא על ידי שרף (אך אולי בידי שליח-מטעם-עצמו ארך-זקן). לכבוד חג החירות, מספר סיבות לחיות טוב:

האפשרות לבחור לבד בין העיקר לתפל, ולהגדיר את עולמכם מחדש ובגאון. צבע כיפה או גרביים לא יגדירו את זהותכם בעל-כורחכם, אלא בחירותיכם האינטלקטואליות והתרבותיות הגורפות, שביכולתכם רק לפתח ולהעמיק עם הזמן.

לחיות בלי רגשות אשמה מיותרים, ולהשקיע את הזמן בעשיית טוב מאשר אכילת לב. במקום להיטפל לקטנות, ולחיות באשמה מדירת-שינה עקב נייר טואלט קרוע וציפורניים כסוסות, ניתן להשקיע את הזמן בתרומה לקהילה/למדינה, או ללמוד אוריגאמי ולהתאמן במריחת לק לקשישות חביבות במועדוני פנסיונרים, לדוגמה.

האפשרות לבחור לבד את אהוביכם, מכל האנשים בעולם. ואולי האהובה היא נערה אוסטרלית בעלת ציצת שיער סגולה? ואולי האהוב הוא נער גומי ממולדובה? העולם פרוש לפניכם, רווי אהבה פוטנציאלית.

pyramids

ניתן לקרוא כל דבר, לראות כל דבר, לשמוע כל דבר, ללבוש כל דבר. ליהנות בקולנוע, להחכים בתיאטרון, להתמוגג בפני הפילהרמונית. את כל זאת נתן לנו האלוהים ועוד, על מנת שנחווה עולם זה במלואו. גם אם יש עולם הבא, אין טעם להתייסר עבורו. ואם נגיע השמיימה, איך נענה לאל לשאלתו האם ראינו את שווייץ שלו, או את ברצלונה, והאם שתינו קאווה בבר העתיק בעל המרפסת המטונפת?

תמיד תוכלו להתנשק. בכל מצב, בכל שעה, אפילו ללא חשק רב, רק נגיעה קטנה כזו של "אני כאן." לא תצטרכי לטבול עצמך, לפשפש באבריך ולשלוח תחתונייך לבדיקה על מנת לחוות אינטימיות עם אהובך. לא תצטרך להפריד את מיטותיכם עם שחר, או ללכת לעבודה ללא מגעם הרך של שדי אשתך טבוע בגבך.

תוכלו לשאוף לכל אופק, וללמוד כל דבר, ולחיות בכל מקום, ללא שום התייחסות גיאוגרפית לבית הכנסת הקרוב או למקווה העירוני. תוכלו אפילו לטוס לחלל בלי לדאוג לגבי זמני התפילות. תוכלו לרוץ ערומים על החוף, וליהנות מאור השמש על עורכם היפה, בלי לדאוג מה יגידו השכנים.

לטעום את כל הטוב שבעולם – בשר בחמאה, אבוקדו בשמיטה, חלב נוכרי וביצת קינדר, דג חרב מפואר, סושי מצלופח מטוגן, סטייק מדמם וגלידה מדהימה מיד לאחריו, וחומוס בעיר העתיקה. ואיש לא יכריח אתכם לאכול מאכלים שאינם קבילים עם רצונות קיבתכם, ותמיד ניתן לבחור להיות צמחוניים, או אוכלי בשר נא, או שחוט בעודו מסומם, או אורגני.

לחיות את הדת לעומקה, ולא על שטח-הפנים שלה. לא לדשדש בהלכות דלות-אקטואליה, אלא לחגוג את המסורת ואת הזהות בכבוד, באהבה ובנוחיות. לתת לדת ממד מכובד ועז יותר, לבחור רב אחר, או רבה, לשיר ביחד עם אשתך בבית הכנסת ובארוחת שבת, לגלות את 70 פניה של התורה ולחקור מעבר.

יש עוד, ואתם מוזמנים להוסיף, אבל האם לא חטפתם כבר סכרת מכל הנ"ל? אגב, הידעתם שניתן להשתכר מאכילת חרוסת? חדש לי, אפיזודה קצת מביכה. אבל בפעם האחרת. לשנה הבאה, ידידיי, בירושלים היפה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

31 יום חמישי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 14 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה


מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

9. וַתֵּהום כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן

26 יום שלישי אוק 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Cheider, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Off the Derech, Ultra-Orthodox, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוק האברכים, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, תלמוד תורה

≈ 5 תגובות

תגיות

Off the Derech, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, הצעת חוק מלגת קיום לתלמידי כולל, חוזרת בשאלה, חוק האברכים, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, יציאה ב, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידה




חוק האברכים. זה מין מעגל קסמים כזה. קחו כובע בורסלינו ריק, שחור ומבהיק. הפכו אותו. הפכו שוב, ומשכו ארנב קטן ומשוקץ. נערו אותו, והפריחו יונת שלום צחורה.

דברים שלא רואים מכאן, או מכאן, וגם לא תחת זרקור ומטח נצנצים:
הנערה, טרום-אמהוּת; והנער, שעדיין בוערת בו סקרנות תמה. למשל.
ומי שסופר מיכלי גבינה ולבֶּן במקרר, ואינו יכול לצאת לעבוד, וגם אשתו לא.
ואת הגלגלים והבוכנות במוחו של ח"כ גפני.
ואת אלוהים, אז אולי הוא לא קיים.

אגב, הצעת החוק לעיונכם:  http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2657.rtf 

ברצוני לצטט בעניין זה שני כותבים מוערכים:
שחר אילן, 'חוק גפני לעידוד העוני' (משגיח כשרות)
קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים לא מוציאה אברכים מהעוני. היא מבטיחה שישארו עניים. היא לא קצבת הבטחת הכנסה אלא קצבה עוקפת הבטחת הכנסה. בעצם מדובר בסוג של קצבת ילדים. דברים שמשה גפני לא יספר לכם. ועוד משהו: שום הטבה לסטודנטים לא תתקן את הנזק של התקציב הזה. צריך פשוט לבטל אותו. (למענכם, קראו את המשך המאמר)

תומר פרסיקו, 'חוק השנור החדש של החרדים' (מינים)
(ציטוט מהצעת החוק המקורית:) "בבסיס ההסדר ההבנה כי המדינה רואה חשיבות רבה בעידוד הלימוד התורני שכאמור מהווה ערך מרכזי בחיי העם היהודי, ולפיכך מוצע לאפשר מלגת קיום צנועה לאברכים אשר בחרו ללכת בדרך זו."

"אשר בחרו ללכת בדרך זו" – וזאת כבר בדיחת השבוע. בחרו עאלק. נולדו לתוך סיטואציה שלא מאפשרת להם בחירה וכיום כבר יש להם שלושה ילדים כך שהם תקועים, הכוונה. (שוב, קראו ותעלוץ נפשכם)

מעבר לניתוחים המדויקים הנ"ל, אין לי הרבה להוסיף. הייתי יכולה לכתוב לח"כ גפני, לשר שטייניץ או לראש הממשלה לו ידעתי שהם מעולם לא קוראים את פניות הציבור, וגם אם כן, מי אני מול שיקולי קואליציה מורכבים? כולה זוג עיניים יפות.

אבל מה שלא ממש רואים מכאן או משם, מה שזכה בינתיים לכותר המפוצץ "המהפכה השקטה", זו העובדה שישנם חרדים שיצאו ממעגל העוני המתחסד הזה, החליטו לפרנס את משפחתם בכבוד, ובכך לנהל חיי תורה אשר מכבדים את המטרה, וזה כבר לא כל כך סטיגמטי כפי שהיה לפני עשור. זאת אומרת, יש תקווה שבעוד מספר שנים המאבק הזה כבר לא יהיה רלוונטי, אך לאנשים כגון גפני (וביבי) מאד נוח לתאם ציפיות אחרות, לתת לזמן לזרום, ועל הדרך להנחות אלפים לתהום של בערות.

וכך נשים צעירות, נערות רכות בתלבושת תכלת, בולעות בתאווה את ההנחה שככל שחתנם יהיה יותר "בעל עליה" (רוצה להתעלות בתורה, ורק ללמוד ולא לעבוד כלל), כך תהינה יותר מקובלות בעיני החברה. ובזאת, על סף גיל ה-20, הן ממהרות להרות, וללדת, אחד, שניים, שלושה – ולדים קטנים וורודים, פלופ! ישר לתוך תלמוד התורה, שבו אין לומדים, חס וחלילה, מתמטיקה או אנגלית, שמא טוהר רוחם יתעמם, ואולי, ישמרנו האל, יוכלו לבחור האם לפנות לישיבה במלאות להם 18/גיל גברא, או ללמוד במכללה חרדית ולרכוש מקצוע, געוואלד.

ואגב, תקציר מהיר של דעת התורה, תכלס, בעניין (ותודה לחבר יקר בפייסבוק):
מסכת אבות, פרק ד, משנה ה:
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם.
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם

אומר הרמב"ם:
כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא:
ולא קרדום לחפור בהם – ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש.

חדשה טובה להיום, בכל אופן – בדיוק שמעתי בחדשות שזאתי מאשדוד זכתה. הוררא!

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

8. וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל

22 יום שישי אוק 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Cheider, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אישי, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, תלמוד תורה

≈ 4 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה ב, יציאה בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידהבלוג יוצאת בשאלה


רציתי לדבר על לימודי הליבה. אבל נשים דעתן קלה, ועל כן ראו להלן אנקדוטות אסוציאטיביות אפרופו לכלום, בעצם:

1. תותי-פרוטי
ערב אחד, כשבועיים לפני תחילת כיתה א', הלכתי עם אמי למכירת תלבושות לבית יעקב. מכיוון שבאביב עברנו מעיר חוף אחת לירושלים, הבעתי את געגועיי בלבישת בגד הים שלי במשך רוב שעות היום, גם במקלחת ובמיטה. מעל הבגד החוטא באי-צניעותו לבשתי חצאית וחולצה, בתוספת צבעונית של גרביים, סנדלים, סרטים לשיער ושעון-יד כתום חסין למים.
המכירה נערכה במקלט בעל תאורה מזמזמת שצימחה ירוקת מהבהבת על חולצות התכלת. נשים ובנות נערמו סביב לשורות המתלים, מלחששות בעטיפות הפלסטיק המרצד העוטף את חצאיות הפליסה. אמי זיהתה שכנה, ואני שחיתי לי בין הפריטים התלויים, צוללת לי תחת גלי הבד הכחולים. צלחתי לי טור שלם של חצאיות מעומלנות, ובקעתי לאור העמום מול זוג אחיות שהכרתי מהשכונה. הצעירה ביניהן, שורי, היתה בת-גילי, וברכי המבוגרת לקתה בפיגור אינטלקטואלי ונשארה כמה שנים בגן-חובה, ממתינה לעלות לכיתה א' יחד עם אחותה. המוכרת חבושת המטפחת המנצנצת העסיקה את אימן, בעוד הן עמדו עלובות מול חצי מראה שהציצה על קודקודן.
באותו רגע נבהלתי מהממשות של בית הספר, והתחפרתי בין הירכיים והחלוקים בחיפוש אחר אמי. היא המתינה לי ליד תאי הלבשה מאולתרים, וביקשה להיכנס איתי על מנת למדוד. התפתלתי ודרשתי: לבד!

קרדיט: עזרא לנדאו

 

בתא מגובב הקרטונים נאבקתי עם הרוכסן, וגיליתי שעדיין איני יודעת לכפתר נכון את החולצה המשטרתית שקיבלתי. ספרתי מלמטה, מיינתי מלמעלה – אולי חסר כפתור? גועל גאה בי, שנאתי כפתורים. השלתי את החולצה, וניסיתי שוב את מזלי עם החצאית. קצת גדולה – משכתי עד בית השחי, ואז נזכרתי שיש לרכוס אותה. זינקתי בבהלה: שיניו הקטנות של הריץ'-רץ' נגסו בעורי ברשעות. ניתרתי החוצה אל אמי, לעיניהן המופתעות של הקונות.
ברכי פרצה בצחוק כבד. ואמי משכה אותי חזרה לתוך התא. איך היא תעמוד בבושה, כאשר בכל השכונה יספרו איך ילדתה עמדה באמצע החנות, לבושה בבגד ים בלבד?
'לא צנוע!' קראה ברכי. 'היא לא צנוע!' ומעבר לבושתה של אמי, האשמה החלה לחלחל בי.
או שמא להיפך?

2. ת"ף-ת"ף (או ת.ש.ב.ר.)
יום אחד אחי חזר מת"ת שמח וטוב לבב. בעודו לועס נקניקיית טבעול קפואה, סיפר לנו שהרֶבֵּה בחיידר תיאר כיצד אלוהים נמצא בכל מקום, "מהקוטב הצפוני הקר, עד הקוטב הדרומי החם".
אחר כך עבר אחי ללמוד בת"ת לויכטר. או שמא לפני כן? אני כבר מאבדת את הכרונולוגיה.

3. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
אגב, אם להיות אולטרה-כנה, עזבתי את החברה החרדית כי לא התאפשר לי ללמוד לבגרויות ולתואר. מכיוון שזה קרה לפני בערך עשור, ומאז צצו כפטריות לבקרים ולחביתות כל מיני מכללות חרדיות וקורסים לא-מעורבים, וכל חרדי שני הוא בעצם קואצ'ר מביתר-עילית-שבעילית, אולי בעוד עשור גם לימודי הליבה יתאפשרו.
חבל על דור הביניים.
שמישהו יסביר לעסקנים המכוערים האלו שיהיו להם נושאי מדון, ועל מה לריב ולהלהיב את הרבנים הזקנים גם אם יניחו את מאבק הליבה בצד לכמה שנים.
יש קדמה, אוקיי? אפילו הגר"ח קנייבסקי, מספרים, הורה זה הקיץ להתקין מזגן.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

רוצה לקבל עדכונים על רשומות חדשות ובכלל? הזן את כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 991 מנויים נוספים

צרו קשר – contact

benedictruth@gmail.com

Facebook Me

Ruth Benedict

ארכיון

פוסטים אחרונים

  • 33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
  • 32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
  • 31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי
  • 30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא
  • 29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תכלס

  • 85,651 hits

קטגוריות

Frum Ghetto Haredi Haredim loneliness Off the Derech Personal Ultra-Orthodox אישי בדידות בית יעקב בלוג חזרה בשאלה בלוג חרדי בלוג חרדי לשעבר בלוג חרדים בלוג חרדית בלוג חרדית לשעבר בלוג יוצא בשאלה בלוג יוצאת בשאלה בת הים הקטנה גטו חזרה בשאלה חינוך חרדי חרדים חרדים אנוסים חרדית יוצאת בשאלה יציאה בשאלה לחזור בשאלה לצאת בשאלה

מיני-סקר

באתרים נוספים (מאמרים וראיונות)

  • – מאמר באונלייף – יקום מקביל/משבר זהות מגדרי (01/07/12)
  • – מאמר באונלייף – למה הוציאו את הנשים מההגדה? (06/04/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – ראיון באתר סלונה – ע"י ריקי כהן (14/10/12)

בלוגים של יוצאים בשאלה וגם של אנוסים

  • A Hasid and a Heretic
  • Daas Hedyot
  • Formerly Frum
  • Hasidic-Feminist – Deborah Feldman
  • Off the Derech
  • Oy Vey Cartoon – Freida Vizel
  • The Other Side
  • Undercover Kofer
  • Yiddish Scepticism – Chaim Sofek
  • אז לאן אני ממשיך מכאן (ישן) – אוריאל
  • אז לאן אני ממשיך מכאן – אוריאל
  • אנוסה – אפרת רוזן
  • אני ומשפחתי החרדית – אמא פרה מוו (לא פעיל)
  • אתולוגיקה
  • בבירא עמיקתא – רוצה לצאת
  • בילבולים – מבולבלונת
  • דתל"שית בעיר הגדולה
  • ה'אני לא מאמין' שלי – מייק 859
  • הבלוג של Optimus Maximus (לא פעיל)
  • הבלוג של Simlev1981 (לא פעיל)
  • הבלוג של אלוהימית (לא פעיל)
  • הבלוג של דרמה קווין
  • הבלוג של חייםבזרם
  • הבלוג של יוסי דויד
  • הבלוג של מחפשת (לא פעיל)
  • הבלוג של מחפשת דרך
  • הבלוג של מני פיליפ
  • הבלוג של סוג ב'
  • הבלוג של סנטימנט (לא פעיל)
  • הבלוג של רסל
  • הבלוג של שואל בחזרה (לא פעיל)
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • החיים בהיר – דרור פויר
  • החיים בכוכב שבתאי – שבתאי קורדובה
  • החרדים האנוסים – ירוק מנטה
  • היציאה לחופשי – נדב סגל
  • הקול השפוי – סלסרו (לא פעיל)
  • הרווח שבין הבשר לעור – אליזד
  • חביון עוזו – בנקרת הצור
  • חור בסדין – מקודשת לו
  • חמישי בפרדס
  • חצאי מחשבות – שליימ'לה
  • חרדים בכיכר השבת
  • טְרַקְלִין – נועה שרייבר
  • יוצאת מארון הקודש
  • יציאה בשאלה – משוגע לדבר (לא פעיל)
  • כאן גרים בכיף – קאצקער אנארכיסט (לא פעיל)
  • כל האמת על היהדות
  • כנפי יונה – שרעפי קודש
  • כנפיים שבורות – כנרת2005
  • כתיבה ביציאה
  • לא יורדים מהעצים – שרית ורותם
  • לב העולם – שרית
  • לב יהודי – בעל מחשבות
  • לי צלצלו הפעמונים
  • ליטאי כאן
  • מבקר חופשי – אריק גלסנר
  • מהרהר בשאלה – שואל ומהרהר
  • מותרת – שרה איינפלד
  • מים שאל חלב נתנה – ספל חמאה
  • נודדת לבדי – בנדטה (לא פעיל)
  • סדנא דארעא חד הוא – אור קרויזר
  • סקס סמים ופות'נ'ציאל לא ממומש – groopit – הבלוג של אלעד
  • עדות מצמררת – נ ע מה
  • עולם התוהו – אהרן פוירשטיין
  • על החיים ועל המוות – יוסלה גולדברג
  • פואטיקה – פורס מזור
  • פרה פרה – קתרזיס
  • קארמה רעה ושאר הפרזות – יעל גורן
  • קיקיון – 888
  • שונה ופורש (לא פעיל)

מומלצים ורלוונטיים בבלוגוספירה

  • defying gravity – הבלוג של דוני
  • Kiss Me I'm Kosher
  • Modern Orthoprax
  • Oy Vey Cartoons – Shpitzle Shtrimpkind
  • Unpious
  • אתולוגיקה
  • דוסיבלוג – מנחם גליק
  • דוסית בעיר הגדולה
  • האחות הגדולה
  • הבלוג של Shearim1 (עברית)
  • הבלוג של רחל עזריה
  • הבלוגיה של צו פיוס
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • המדור לחיפוש אלוהים – מיתר נדיר
  • המלכה – יולי**
  • הפוך חזק – יונתן אוריך
  • השמיעני קולך – קשב לאשה ברשות הרבים
  • חיים של אמא חרדית – ציפי
  • חרדים מזוית אחרית
  • חרדית ו….מתגרשת! – פוטוגנית1
  • יהדות כתרבות – ציון נחמן
  • ייסורי הדעת – יוסף
  • ישראל חילונית – יאיר רזק
  • כנראה שאין אלוהים
  • לולאת האל – תומר פרסיקו
  • מאה ואחד שערים
  • מדע אחר – רועי צזנה
  • מינים – תומר פרסיקו
  • מנגד לעיר – שלמה טיקוצינסקי
  • משגיח כשרות – שחר אילן
  • מתחת לשולחן – דרור בורשטיין
  • פאזל – אורי פז
  • רשות הרבים
  • תיקון עולם
  • תנועת תלהיב
  • תניח את המספריים ובוא נדבר על זה – שלום בוגוסלבסקי
  • תנסו בעוד יומיים – בת עמי

רסס הבלוג

  • RSS - פוסטים

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

  • הרשמה רשום
    • בציציות ראשי - Fringes
    • הצטרפו אל 124 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • בציציות ראשי - Fringes
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
 

טוען תגובות...
 

    %d בלוגרים אהבו את זה: