33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית

מעריב לנוער שלום,
פעם אחת, לפני כעשור (פאקינ-איי!) מישהי שאלה באיזשהו פורום שכוח-אל (חח) האם כדאי לה להישאר חרדית. מאחר ולא ביקשתי את רשותה לפרסם את ההודעה שלה כלשונה, להלן הנתונים ולאחר מכן תגובתי דאז.

ובכן, נתון:
> אישה חרדית בשנות ה-20 לחייה, לא נשואה – פרט חשוב מאד!
> למדה בסמינר ליטאי "נחשב"; בעלת מידות, אינטליגנטית ומוכשרת ביותר – זה לשדכנים
> חלק ממשפחתה חילונים/חוזרים בתשובה – גילוי נאות עקרוני
> לאחרונה צצו בה התחבטויות אמוניות והיא מעוניינת לחקור את האפשרויות העומדות מולה בטרם תתחייב (להליך נישואים או ליציאה)
> לבטיה העיקריים מהפן הלוגיסטי: התמודדות עם קשיי העזיבה והתחלת חיים מאפס, הסתגלות והטמעה בחברה החילונית
> לבטיה העיקריים מהפן הרגשי: קשיים נפשיים הנובעים מפרידה מוחלטת מהחברות וממעגלי התמיכה הקרובים, הבושה הכרוכה בצעד הזה וכן הפחד מכך שמדובר בצעד אין-חזור שיפגע בה אנושות נפשית, רוחנית וחברתית.
> נתונה גם פגיעה אמונית אך במינון נמוך יותר מהנ"ל כי היא לא בטוחה לגבי רמת רוחניותה ועל כן פנתה לפורום, כמובן.
> יש לה אפשרות למצוא חתן "מודרני" כלשונה ולגדל את ילדיה בסביבה חרדית שלדעתה ערכית יותר ממקבילתה החילונית
>> בשורה התחתונה: מחפשת להקל על עצמה ולהיטיב עם נפשה. לדבריה היא בוגרת מספיק כדי להתבונן מעבר להסתכלות הצרה של אנטי-דתיות של או טענות של כפייה דתית; היא אכן מוצאת שהחברה החרדית מהווה מקום נוח בס"ה.  

הערה: תגובתי מובאת כאן כלשונה למעט הגהה זריזה. לא הייתי עונה ככה היום, כי כבר 2020 ונהייתי עוד יותר יפת נפש, אבל אין לי זמן להשקיע. אך מן הראוי הוא שהמידע הנ"ל יהיה זמין בבלוג הרפאים החופר הזה כי יש לו כניסות לא מעטות ויכול להיות שזה יהיה לעזר למישהי, מתישהו, ואבוא על הברכה או הקללה, וואטאבר.

ובכן, דודה רות עונה: למה לא כדאי לה לאישה להישאר בחברה החרדית
הערה: זאת אינה הודעת הסתה. ומדובר בדעתי האישית בלבד. מתנצלת מראש.

הי, את! ברצוני לכתוב לך כאילו היית אני, בת 20, בצומת הדרכים בה הייתי. נכון, הרקעים שלנו שונים, התנאים והאפשרויות התעדכנו, אבל עדיין מדובר באישה צעירה השוקלת להמשיך לחיות כחרדית. הייתי רוצה לכתוב לך בבטחה מלאה שהכל יהיה בסדר, ואפילו יותר מכך, ובל תהססי פעמיים. הייתי אומרת לך שהאמת הפנימית שבוערת בך לא תחדל מלקדוח, שעשית את הדבר הנכון, טוב שעזבת, ובקרוב תנהלי אורח חיים נורמטיבי עבורך שיהיה נהדר ומוצלח ותהיי מאושרת לרוב. אבל זה נכון לגבי, ולגבייך – אין לי מה לומר מעבר לכמה המלצות שאשרשר כאן מיד.

בשורה התחתונה, שווה לצאת מהעולם החרדי בגלל אלפי סיבות ואחת בעיקר: החופש הרוחני, או הבחירה החופשית. אצטט כותבת אחרת בפורום (מי את, שאביא את הגאולה?) "הבחירה בחיים חילונים לא התבטאה אצלי בסרטים ובאינטרנט או בהתעדכנות מה קורה בעולם החילוני, אלא ברמה עמוקה יותר של חופש מחשבה, הבעת עמדה, התבטאות והתנהגות בהתאם למה שאני חושבת. יש לי דעות מוצקות בנושאים רבים ואין סיכוי שהייתי יכולה חיים שלמים להחזיק אותם בבטן ולהתנהג בניגוד למה שאני חושבת ומאמינה. ילדים הייתי רוצה לחנך עם ספקנות, סקרנות, הכרות עם רעיונות מדעיים, פילוסופים, חשיפה לאומנות יפה ומיומנויות ספציפיות שלא ניתן לרכוש בחברה החרדית – או שאפשר אבל זה ישים אותם במקום של שוני וחריגות ולא הייתי רוצה לעשות להם את זה."

32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית, קורונה

לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.

הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.

ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.

מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.

אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.

במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.

טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.

(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.

הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"

וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.

והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.

30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא

תגיות

בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבתבלוג יוצאת בשאלה

זאת לא פרידה, לא אתיימר לדרמטיות-יתר. חוץ מזה שאצא פתטית אם פתאום יתחשק לי לכתוב פה שוב. אולי באמת אפרסם פה מידי פעם קטעים קצרים כפי שהציעה לי חברה חביבה.

להווייתי,

שאין לי כמעט מה לכתוב פה בנושא היציאה בשאלה.
הגיע השלב בו הודיתי כי הזעם היה פליטת שארית השליה. וכעת, <רחוצה ומכורבלת> אני חותרת הלאה. הכעס נמוג על רוב רבדיו; הפליאה הרותחת על הורי: איננה. השנאה המלגלגת כנגד מורותיי ומלמדי הפכה לניד ראש רחום. הטינה נגד החברה החרדית ונגד גופי הממשל המאפשרים את סטיותיה: אמביוולנטית מחד ומדרבנת מאידך, אך לא כתוצר של חרון וחמה.

 

 

ולהווייתי,

<תירוץ> שאין לי פנאי רב. בעצם, זמן הפנאי שלי התמזג עם אפליקציה: מד-צעדים. ולקיתונות של מוזיקה כתוסף אפליקטיבי. </תירוץ> כך שלא יצא לי לכתוב.

בינתיים הספקנו לחצות את מזרח אסיה בטיול שהתמשך מעבר לבין-הזמנים שהורשו לנו מטעם הלימודים/העבודה. חלומות הוגשמו ברצף, משאלות-לבה של נערה אחת המדפדפת בין תוֹר היירדאל לפיליאס פוג בשבתות הקיץ העפיצוֹת, המודעת לכך כי עליה לגנוז את מרקו-פולויתה כי היכן ימצא לה מקווה במשך המסע? איפה ימצא לו לבעלה מנין, וכיצד יתכוונו לפי שעות התפילה, ואיכה יאכלו? ובל נזכיר את מגבלות המלתחה. וחוץ מזה, חב"דניקים אנחנו לא.
ובכן, כך לא היה.

27. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבעס, שבת

כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.

וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.

זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן.  מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.

אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:

א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.

את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.

לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.

בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.

יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.

26. אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְך לֵאמֹר

תגיות

איזה ג'ינס הכי מחמיא, איזה ג'ינס הכי מתאים, איך לבחור ג'ינס, איך לעמוד זקוף, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, לשעבר, מדריך לבחירת ג'ינס, מדריך לחוזר בשאלה, מדריך לחזרה בשאלה, מדריך ליוצא בשאלה, מדריך ליוצאת בשאלה, מדריך ליציאה בשאלה, מחב"ת, מחב"תים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

המדריך המקוצר ליוצאת בשאלה – חלק א': יציבות ושמחה תמיד

יוצאת בשאלה?* מתלבטת? מגששת? חופש המחשבה חשוב לך יותר מאורך הגרביים? האם גילית סתירות רבות מדי באורח חייך? הייתכן והגשמה עצמית, אינדיווידואליות ופיתוח קריירה קורצים לך יותר מחבילת הכל-כלול, יושב-ולומד, 8 צאצאים ופלטת שבת? ואולי קלטת שהרבנים לא תמיד צודקים, ואפשר גם אחרת?
המדריך הזה עבורך.

ראשית, להלן חלק ממאפייני פרידתך מהחברה החרדית. באם סימנת שניים או יותר, אשרייך:

1. את בת 12, לא עברת את המבחן במושגים ביהדות, לאחיך יש נייד לא כשר.
2. את מנהלת (בראשך) דיאלוגים (עם רבנים) בנושאי דת, אמונה והלכה.
3. קראת את 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, או כל קטע ספרותי/קולנועי אחר שהעמיד את דרך חייך תחת זרקור חושפני ומייאש במיוחד.
4. יש לך חבר. או: את נשואה ואם לשלושה, נוהגת למרוח קרם ידיים בשבת, לפעמים עוברת על 'ישראל היום' במקום 'הפלס', גם בשבת. ולא ממש מזיז לך.
5. המורה דבורי (בה היית מאוהבת עד פסח ה'תשס"ח) קלטה אותך (אולי) בגרביים קצרות / 15 דנייר פחות או יותר מהמותר / בדייט טרום זמנו / נגן אמ.פי.3 בעל תועבה / עם מגזין 'לאישה' / בצד הקדמי של האוטובוס / מסתמסת לך בנייד לא כשר / בעמוד האמצע של מגזין 'לאישה'.

ניתן גם להניח שכבר יצאת בשאלה באופן גורף ומשפשף, וגרבייך אינן גרביים, כתפייך שזופות כפליים, ואמא/אבא ברדיוס מצער מנקודת השבר. ועל כן, להלן שו"ת בבא-יציאה המקוצר, פרק צאינה-וראינה:

א. כיצד תעמדי כחילונית
כן כן, גבירתי הצעירה. תשכחי כל מה שלא לימדו אותך, שנסי מותניים ועמדי ישר. על מנת לעשות זאת, עליך לפסק את רגלייך ברוחב האגן כשכפות רגלייך פונות קדימה; לשאוף עמוק; למשוך את כתפייך מעלה ואחורה, לנשוף החוצה באיטיות ולהישאר בתנוחה. שימי לב לא לאפשר לגוף לנטות אחורה, למרות משיכת הכתף.

via: http://chiropractorcanfield.com

יש להרפות את השרירים מבלי לאבד את הגובה. נסי להרגיש כאילו את מחוברת בקדקודך לחוט היורד מהתקרה, והחזיקי סנטרך ישר.
לא לשכוח לכווץ קלות את שרירי הבטן. החזה/שכמות יציקו לך מעט, עודתתרגלי. חשוב לציין שזאת איננה עמידת דום צבאית, דמייני עצמך כרקדנית זקופה. אה, ולכי לקנות חזיות חדשות. (מישהי צריכה טיפים בנושא חזיות?)
דרך זולה פחות היא ללכת לשיעורי יוגה או פילאטיס.

ב. תירוצים בשלוף
האם רוחות ישיבתיות חודרות למרחב המוגן האישי שלך, ומנסות לשדלך לתורה ומעשים טובים? יש לך קרובה מתחסדת שמתעקשת להזמין אותך לשבת ולקרב לבבות? להלן כמה תירוצים אפשריים:

המדבק: וואי, דודה רייזי, זה כל כך מחמם את הלב. אגב חום, חטפתי שפעת רצינית, לא אוכל להגיע. אני לא רוצה להדביק אותך ואת העשירייה המתולתלת שלך.

המסתחבק: חברה שלי מתחתנת בדיוק ביום ראשון! הבטחתי להיות אצלה בשבת כלה! אבל תודה רבה, אתקשר אליך בשבוע שאחרי האופרוף. בעצם, שבוע לאחר מכן יש לנו שבתון עם הרבנית תמימה, ולאחר מכן יוצא שבת מברכין, ואז חברה אחרת מארגנת שבת כלה. הקיצער, אציץ ביומן ואחזור אליך.

המתנשא/הדוחה: אמא לא ספרה לך? אה, אולי שכחתי לספר לה. בדיוק גילו אצלי אלרגיה רצינית לסוג של סוכר. אני לא יכולה לאכול שום דבר שיש בו סוכרוז או פרוקטוז, גם לא חלות, יין, גפילטע, אני שותה מים ואוכלת מלח… כן, כן, אעדכן אותך. כן, זה ממש רציני. מה?…אה, הקאות, שלשולים, דימומים, נפיחויות, פרכוסים…

ובנימה רצינית יותר לגבי כל אותן נשמות טובות המעוניינות להחזירך לכור מחצבתך: תנשמי עמוק. בכלל, כדאי לתרגל נשימה סדירה, זה מסייע פלאים לאיזון.
אני מניחה שדודות/חברות/אחיות/מורות ושאר נשים צדקניות מתקבצות על דלתך ומבקשות לקרב לבבך, מי בשחנ"ש ומי בהפרשת חלה סגולה בדוקה. נסי לא להיפגע, לא להיבהל, לא לזלזל, לא להילחץ ולא להתמלא שנאה עזה או זעם מפעפע. וזכרי שלרוב הויכוחים שיצוצו (כברירת מחדל מערכתית) תמיד נתקעים באין-מוצא. קשה עד בלתי-אפשרי למצוא את עמק השווה בפולמוסים בנושאי דת/אמונה, מכיוון שהדיון תמיד עוטה נימה אישית. נסי לא להעליב להם את האלוהים, וקווי שלא יפגעו בציפור נפשך.  בקיצור, חייכי באדישות מהולה בהבנה רחומה, ונסי להתחמק מויכוחים בחינניות, עד יעבור זעם.

ג. כיצד תרכשי את הג'ינס הראשון
על הג'ינס הראשון להיות קסום ומושלם. המכנס הראשון שרכשתי היה מזעזע, ותכף אסביר מדוע. ישנם סוגים רבים של מכנסי ג'ינס. בעצם, זו תורה שלמה. אם מאסת בתורות וכל שכן שלמות, פני לרשת 'תמנון', בה תמצאי ג'ינסים במחירים ואיכות סבירים. בטוחתני שתשיגי זוג אחד שמחמיא לישבנך. בקיצור, הפסיקי לקרוא וניפגש בפוסט הבא. אם בכל אופן חשקה נפשך להשכיל במדעי הדֶנִים, הקליקי הלאה.

25. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

תגיות

Off the Derech, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, חרדים נוטלים כדורים, יציאה בשאלה, ישראל קרול, כדורים פסיכיאטריים לחרדים, לצאת בשאלה, עסקנים חרדים, פסיכולוגים חרדים, פסיכולוגיסטים, פסיכולוגיסטים חרדים

לפני יממה נטל נפשו בכפו, והזעם לא שוכך.
כי בעצם הוא נרצח: סדקו אותו, רצצו אותו, משחו ברעל מצחו, נפחו בנשמתו הבל ובעתה. אלוהי היקום, תנקום דמו. עין תחת עין, שם תחת שם, נשמה תחת נשמה קרועה. על אבות, על בנים, על שילשים ועל רבנים. שמישהו ישלם על כך.

איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית.
אתם אשמים, אתם אשמים ואתם מעוותים עד זוב דם, אתם חולי נפש, אתם שתלטנים כפייתיים, אתם הוזים, מגלומנים, עיוורים, שונאי ילדים, אינטרסנטיים, מצומצמים ודלוחים. אתם אוהבים אידיאולוגיה מסורסת יותר מאשר בשר מבשרכם, דם שותת מדמכם. קרעתם אותנו איבר-איבר, כשיצאנו ממלחצי הדת.
גרמתם לנו להאמין שאנו לוקים בנפשנו מכיוון שהעזנו לכפור באל, חסמתם לחלקנו את הדרך הביתה, גררתם אותנו ביודעין לחור שחור של חוסר ביטחון, בדידות ושנאה עצמית. רובנו צלחנו את המהמורות, שיקמנו את חיינו מאפס, למדנו לנשום עמוק.
אבל ישראל לא השתקם, כי ריצצתם אותו.

אתם מספרים לעצמכם באתרים העלובים שלכם – להם אתם מכורים חרף מחאת הרבנים – שהוא היה חולה נפש. מרכלים ברוע וארסיות, מגבבים דיבה על לשון הרע, מנסים לברר את כל הפרטים הגסים. אתם רוצחים.
אתם, כקהילה, הכרחתם אותו לקחת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיהיה "תקין" כחרדי בתלם, כעציץ מדושן בחרא בחצר החסידית שלכם. ניסיתם לטשטש אותו ואת האינטליגנציה המרהיבה שלו, על מנת שלא יעזוב את "הקהילה", שלא יצא בשאלה (וישנם אחרים). כן, גם כן קהילה רחומה ורבת חסד. חולי נפש.

כמובן שישראל היה פיקח יותר מכל עלובי הנפש האינטרסנטיים. ישראל מצא את דרכו החוצה, ארגן לעצמו עבודה, רשת חברתית וחיים מלאי תוכן. אבל איש מאיתנו לא ידע שהוא מוחתם ומוכתם בתאריך פקיעה. היו סממנים, אבל רובנו חווינו גלי ייאוש ואין אונים, וחשבנו שזה זמני. ישראל סרב לטפל בעצמו באופן כימי, עקב ניסיונו המר בחברה החרדית, והמחלה שהודבק בה פשתה בו. אתם רצחתם אותו.

ואתם עדיין ששים לסמן כל מי שיצא בשאלה כפגוע נפש. לסכם את העניין בכישלון היחיד, לא מחדל מערכתי מעורר פלצות. ואל תבואו בטענות קטנוניות, ותאמרו שמדובר בחסידות קיצונית המאביסה ילדיה בכדורים לצד הטשונלט. אל תְתָרְצו ותנקו כפיכם, ליטאים אליטיסטיים שכמותכם. שלחתם נערות כמוני למיטב הפסיכולוגיסטים החרדים כי הן מיאנו להתחתן, או כי חשקה נפשן ללמוד באוניברסיטה. איימתם עליהן בהתקף לב ובסרטן, ובהטלת מום במשפחה שלמה על סך אגפיה. ערערתם את נשמותינו. וכשיצאנו: ניקיתם כפיכם מאיתנו, ניתקתם כל קשר של אמת, כל שביב של אכפתיות והורות, הפנתם כתף קרה כי ככה ייעץ הרב, על מנת שנחזור אליכם מתוך געגוע ובדידות. חולי נפש.

ישראל רשם פעם:

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם – זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר – אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה – החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר – היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו – בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אין בכוונתי לצנזר את עצמי היום, ולא אתחרט על הנאמר. גם אני ייחלתי נפשי למות בעבר בגלל בגידתכם המרה בי, כהורים וכמחנכים וכמייצגי המושג "קהילתיות". ידיכם טבולות בדם הילדים הללו.

וחכמינו אמרו:

והנני אומר לכם, חמור הוא עונשכם הרבה ממוות זה שהטלתם עלי. שכן עשיתם עכשיו בדעה שתיפטרו מהצורך לתת דין וחשבון על חייכם, והנני אומר שיבואכם ההיפך מזה. כי מרובים יותר ידרשו מכם דין וחשבון (כתבי אפלטון; אופלוגיה. סוקרטס לאחר שנדון למיתה. ותודה ליהודה על הרפרנס)

נ.ב. ריפררתי למעלה, ואפנה אתכם שוב. תקראו את זה, ותזכרו באיזו מדינה אתם חיים.

זכרך ברוך, ישראל. זעמך בלבי.

23. עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה

תגיות

איך זה להיות חילונית, איך זה להיות חרדית, איך זה לצאת בשאלה, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדית-לשעבר, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה

"הסצנה: אדם וחווה, שמסתובבים כבר זמן רב בשטח, ממתינים ליד שער החווה הפורחת והשלווה שלהם לבעל הבית, לאלוהים.  בכל ביקור קודם שלו, והיו מאות כאלה, כל מה שהיה להם לספר לו הוא שהכול נפלא ושהם אסירי תודה.

אולם הפעם, אדם וחוה דרוכים.  הם פוחדים, אבל גם גאים בעצמם.  יש משהו חדש שעליו הם מבקשים לדבר עם אלוהים.  האלוהים מופיע, בריא, חביב, מגודל ולבבי.  הוא שואל אם הכול לשביעות רצונם, וחושב שידוע לו המענה, כיוון שמה שברא עשוי בשלמות שרק הוא מסוגל לה.

אדם וחוה, מאוהבים יותר מאי פעם, אומרים לו שהכול לשביעות רצונם המלאה, אבל שיהיה אפילו יותר מוצלח אם הם יוכלו לדעת שזה עומד להסתיים מתי שהוא".
(רעידת זמן – קורט וונגוט מתאר סצנה מתוך מתושלח של ברנרד שואו)

לאור יציאתי מהארון האחרונה (מס' 142342057) בתור חרדית-לשעבר, נשאלתי כמה פעמים "איך זה להיות חרדית?" השואלים התעניינו לגבי מספר הנפשות במשפחתי, סיווג כיסוי ראשם, מקום מגוריהם, והאם אני מכירה את חצקל אופנהיימרשטיין מסטמפורד היל או שכנותיה. מיותר להסביר כי אין ליישם את חוק הדתיים השלובים על החברה החרדית (עקב כי הישיבישערס מכירים רק ישיבישערס, ובעצם, רק בתת-מחלקות: חברונערס מיודעים רק לחברונערס, קול-תויירניקס זוכרים בעיקר קול-תויירניקס, והחסידים יואילו לציין בשם רק את אלו שחלקו עמם את חלת הרֶבֶּה, האשכנזים לא מכירים בפרענקים, אלא אם כן הנ"ל השתאכנזו ולמדו ב'חברון', וכן הלאה), ובנוסף לאמנסיה הכללית בה אני לוקה מאז יציאתי בשאלה, אני מתקשה להיזכר בשמות, או לתאר בדיוק איך-זה-היה. אבל בכולופן, הנה ניסוי מהיר:

איך זה להיות חרדית
נהדר, בסה"כ. מארג החיים שלך נטווה משתי וערב של הלכה ומשפחה, מצב חיובי בהחלט מבחינת עיבוד הקן המשפחתי וסדר יום המאורגן לפי ערכיות נוחה יחסית. את מסודרת, עוד טרום הולדתך, בעיקר אם שפר עליך גורלך להצטוות למשפחה ליטאית חשובערית.

בעצם, קשה לי לענות על שאלה שכזו, מכיוון שמדובר בחוויה אישית. היאך יענה חילוני לשאלה דומה? בתור חרדית, יש להניח שהתשובה שלי תהיה יותר הומוגנית בהשוואה לחרדיות אחרות, אך תהיה שונה בהכרח מתחושתם של גברים חרדים, וחרדים/ות מתת-מגזרים שונים.

בתור חרדית מבית ליטאי, חיי היו שלמים, או גדושים. מלאים בחום, משפחתיות, תעסוקה (הכוונה לעיסוק מוטורי כלשהו, כגון בישול; אין מקום לבטלה בעולמה של האישה החרדית), רכילות נקייה, חברות, עדכוני גרדרובה לשמחות הקרובות, מבחנים בדינים או בתורה, "שמיעת" הצעות לשידוכים, מרתוני תהילים והשתתפות בארגוני חסד. ואת כל אלו עטפה גאוות יחידה עצומה, חודרת-כל, מסנוורת לחלוטין. לא חסרתי מאומה, ועל כן הקונפליקט.

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.