• About

בציציות ראשי – Fringes

~ חרדית לשעבר בהווה – Ex-Haredi, Now

בציציות ראשי – Fringes

ארכיוני תגים: בית יעקב

29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

09 יום שבת מרץ 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Rabbis, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מעמדה של האישה ביהדות, סמינר בית יעקב, רב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

≈ 7 תגובות

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים


נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 


שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

15 יום שישי פבר 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, אבא, אישה חרדית, אישי, אלימות במגזר החרדי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים חרדים, סמינר בית יעקב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

≈ 11 תגובות

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה


הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

31 יום חמישי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 14 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה


מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

15. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק I)

22 יום שלישי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Frum, Ghetto, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, loneliness, Ultra-Orthodox, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים, תלמוד תורה

≈ 13 תגובות

תגיות

Off the Derech, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, דיכוי נשים חרדיות, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, רחם, שידוך, תלבושת אחידה


בפעם הבאה אשתדל להכליל קצת פחות.

איך היה פורים?

עדכון חדש כאן (31/3/11)

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

14. אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל

16 יום רביעי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, Little Mermaid, Off the Derech, Personal, Shabbat, Ultra-Orthodox, אישי, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוכים

≈ 7 תגובות

תגיות

אישי, אנוסים, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גלעד שליט, דייט, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך


בועות
בשבוע שבו נעלמו עקבותיו של גלעד שליט יצאתי לחופשי. כמעט, זאת אומרת – לא סיפרתי לאף אחד על ההחלטה להיעלם מההֶמִיסְפֶרָה החרדית, אלא פשוט ליפול מהרדאר (משעשעת, הנאיביות). שנת עבודתי כמדריכה בפנימיית בנות הסתיימה, ולא חשבתי שאוכל לספוג עוד מריבות בנושא מרכך שיער או תורות לטלפון הציבורי. בשבוע שלפני כן ניגשתי בסתר לראיון עבודה בתור נציגה במרכז שירות טלפוני. המקום חילוני, קוד הלבוש והנוהל הסתכמו בג'ינס וציות לתמרורי פינות עישון. התקבלתי מיד (אני דוברת 2 שפות), ולא הסתכלתי אחורה: אשת לוט יש רק אחת.

ביום שבו נחטף גלעד עמדתי בצומת בר אילן בירושלים, בחצאית ארוכה וחולצה דו-שכבתית, וחייכתי בשמש אל ידידי, הומו חרדי-לשעבר שהסכים לחפש עימי דירה. כאילו-שידוך, ובטני רחשה מהתרגשות. באותו ערב נקבעה לי פגישת שידוך "אמיתית", דווקא בחור נחמד ותמים לאללה. אכולת רגשות אשם, שמתי לי פודרה וצבעתי ריסים, מעבירה בעיני רוחי את הדירות בהן ביקרנו בצהריים.

למחרת התחלתי את עבודתי. הגעתי בחצאית ג'ינס ארוכה ומרוחה באודם סרטני. תוך שבוע קודמתי בתפקיד, מצאתי דירה, חיללתי שבת, התקבלתי לעוד עבודה בתור מלצרית ושיננתי תפריט טרייף למהדרין, רכשתי גופיות ונסעתי בשבת לחוף הילטון, ואז פרצה המלחמה. ועדיין הייתי שקועה בבועה הקטנה שלי: איך מתפטרים מהשידוך? ההורים כבר דיברו ביניהם. ואז הוריי דיברו איתי, והסברתי שאני לא מעוניינת. סיפרתי גם שעברתי לגור בירושלים עם חברה. הם שאלו איך המצב הביטחוני בישראל, והסברתי שוב שלא ממש מרגישים מכאן מה שרואים משם. אמא שאלה אם ארצה לשמוע על מועמד אחר. אמרתי שלא כרגע. ואיפה את בשבת? אה, <מעורפל> אצל חברה נשואה ברחביה.

בועת זמן

גלעד עדיין בשבי. ואני יצאתי לחופשי, ומאז עברו 1,725 יום, 14 שעות, ו-40 דקות. החיים שלי התמלאו, התפתחו, התעשרו. מצאתי אהבה והרבה חברים, ובעיקר תקווה. קצת איבדתי את משפחתי בדרך, אבל קיבלתי את עצמי. ולפעמים אני עוברת מול המאהל ורואה את נועם ואביבה, והם מסורים כל כך, הלב משמיע קול התנפצות דק.
אינני מקבילה בין העולם החרדי לשבי בידי החמאס. אולי ישנו תו השוואתי אחד במישור ההתערבות הממשלתית. ואולי במידת מה ברמה שבה בחברה החרדית מוכנים לוותר על הפרט למען האידאל, והכובד ראש בו מתייחס המגזר לבגידה בעקרונות, יענו מדובר מינימום ב-1000 פעילי טרור. בסה"כ רציתי לספר לכם שב-5 שנים אלו נולדתי מחדש, ושגלעד נדמה כנקבר עוד קצת, וזה חורה לי.

 

זמן בועה

אינני נוהגת להתפלסף (מנהג מגונה אצל יוצאים רבים, עמק חפר פתחו לי האלו בדייטים). אבל לפעמים שאלות פשוטות גורמות לי לחשוב קצת. והנה הרב שלום בוגוסלבסקי מהבלוג המצוין תניח את המספריים ובוא נדבר על זה פרסם קול קורא בנושא החילוניות. ואני הקטנה רוצה לשתף את הקהל הנכבד בתובנותיי בסך 2 סנט:

מה עושה אותי לחילוני/ת?
1. ההפך ממה שהופך אותי לקדוֹשה
קדוּשה משמעה פרישות, היבדלות משאר הגויים. בתור חילונית, איני מובדלת מהעולם, ואני חולקת את שמחתה, צערה, חלומותיה, הצלחותיה ומפולותיה של האנושות. אינני בת העם הנבחר והנבדל, אלא אישה בעלת קוד גנטי יהודי, שמסווג אותי – אך לא מפריד אותי – בתוך קטלוג הגזעים. יש לי תרבות ואני בעלת רקע היסטורי ארוך, אך אין בו משום להפריד ביני, בעידן זה, משאר אזרחי העולם.
2. אני אחראית למעשיי
להיות חילוני/ת בתור ההפך מדתי/ה פירושו שאני חסר/ת אמונה/ריטואל דתי/הסבר לוגי לכל פִּיפּס המושתת על אמונה באל אחד או יותר. להיות דתי משמעו להסביר את מעשייך באופן אחד בלבד: לשם שמיים.
מעשיי שלי נגרמים על ידי זרם דחפים שונים, לוגיים ופחות. ואני לוקחת אחריות למעשיי, ולא מתרצת אותם ברצון של ישות/יות אחרת/ות. מעשיי אינם כולם אלטרואיסטים, ורבים מהם אינטרסנטיים, אך אני מודעת לעצמי באופן שכזה בו אוכל לקחת אחריות על החלטותיי ולהשתדל ולהסבירם באופן מקיף שאינו כולל זווית מגוף שלישי. ובארסיות קלה: איני מנצלת מדינה שלמה על מנת לספק את אותו 'חצי שלישי' על חשבון כלל אזרחיה.
3. חופש הבחירה
וכאן ההסבר הוא יותר אישי. בתור חרדית לשעבר, נערה בחולצת תכלת וגרביונים אטומים, שנשפטה רק על פי מלבושיה, רשימת הסבים המיוחסים שלה וטיב פריונה, חונכתי שמותר האדם מהבהמה היא יכולתו לבחור בחופשיות. אכן כך, עלי לבחור להפוך לרֶחֶם מהלך המקדם את האג'נדה של הבלתי-נראה, ובאם יש לי טענות, הרי שאיני שפויה בעליל.
הלוגיקה העקומה של האמונה גרמה לי לבחור להחליט בעצמי. קשה היה לי להסכים שבאם תאחי 1% של אמונה ל-99% של הסבר לוגי (כלומר, תבל מדהימה ומדויקת שמוכיחה מעל לכל ספק שיש יד עליונה) לא תוכלי להתכחש לאמת, ותבחרי באופן אוטומטי (!) בדרך חיים ששוללת כל בחירה (!!) הנקראת "דרך כל האדם – הבחירה החופשית", המבטיחה לך חיי נצח (!!!) .  אבל אם הייתה ניתנת לי בחירה חופשית יותר, יתכן שהייתי מניחה לנושא.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

13. בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ

03 יום חמישי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, אישי, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה

≈ 6 תגובות

תגיות

בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, הורים, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, לצאת בשאלהבלוג יוצאת בשאלה, עסקנים, שבתבלוג יוצאת בשאלה


אה, כן. הייתי עסוקה.
מכיוון שהבלוג הזה הוא מגמתי מעיקרו, יש לשער שבשלב כלשהוא כבר לא אמצא על מה לחפור. עם הזמן גיליתי שהתואר "חרדית-לשעבר", או "לא-חרדית", מאבד צבע, והזהות שלי מתפשטת ומתמזגת ומתייחדת לה, והיא כבר לא באה בסימן שלילה אלא הופכת לגברת בשינוי אדרות רבות, אשכרה גרדרובה שלמה של תחביבים, הגדרות, אלרגיות, העדפות מוזיקליות ואופנתיות, קריירה ומעגלים חברתיים וסוגים שונים של שקשוקה.

כיום, אני מרגישה כיצד סוף תקופה אחת, או קץ שלב מסוים, התאקלמו לתוך אורח חיים סדיר ומאושר. דגש על מאושר. דגש גם על חופש. דגש גם עלי. כל הדברים שחסרו לי בעולם החרדי. הזוויתיות של חיי קהתה; ניתן להתבונן אחורה ולקטלג את השנים שעברו מאז אותה שבת בה הדלקתי אור, ועוד לפניה:

שנים של זעם מבעבע מבעד לחולצת תכלת, ושנים של דיכאון, בגרויות בסתר, שידוכים והתנסויות מיניות בו זמנית, מציאת עבודה במקום שאינו דתי, ניתוק משפחתי, מעבר לדירה בעיר אחרת, חילול שבת, דיכאון ובדידות ועבודה מאומצת, ותחילתו של חלום ריאלי, שתופס יותר מקום מהפיל הלבן ששמו "דת". הפיל הלבן עובר לג'ונגל משלו, והחלום מתחיל להתבסס ולהשתרש. ביקורים תכופים אצל הפסיכולוג, עוד בדידות ועוד עבודה קשה, והרבה צחוקים, סרטים, טיולים, לימודים, ריקודים, אהבה, כשבמקביל נרקמת סביבי רשת חברתית נהדרת, ולאלוהים כבר לא אכפת מכלום, וגם לי לא. מתישהו הפסקתי להילחם או לכעוס, ואיפשהו השמיים איבדו כל גבול.

ולאחרונה ממש – הקרע עם המשפחה מתחיל להתאחות. אני לא מצפה להרבה, רק שיפסיק לדמם, שיהפוך לגוש אמביוולנטי עם מכנה משותף ניטרלי, כמו סופרים שאבא ואני אוהבים, או סגנונות עיצוב שאמא ואני אוהבות לדון בהם, ומתכונים, וצעיפים, ואולי נכדים.

בנוסף, העבר כבר לא מפחיד אותי כל כך. אני מוצאת שיותר קל לי לספר לאנשים שבאתי מבית חרדי. ההשתתפות, ההדדיות, העובדה שגם ללא-חרדים יתכן רקע אפרורי ועלוב, שהרבה מתביישים בהוריהם, בקיצור – שכולנו אוכלים חרא, ולא לכולם טעים – הקלה על הבועה שלי.

מה שקורע מעלי את המציאות ודוחק אותי לחליפת הסופר-חרדל"שית שלי (כן, יצירה בלטקס בוהק בעלת שרוולים עד למפרק היד, חצאית כ-22 ס"מ מתחת לברך, וגרביונים אטומים) הינו רצף אירועים שקשור לחברה החרדית והמוגבלויות שלה, לשחיקת החומר האנושי שחלה במחוזות המהדרין. לרוב, זה מקומם אותי. קשה לעמוד בשקט מול העובדה שישנם רבים שכלואים במציאות שאינה מתאימה להם, שתקועים בחברה שבה התיאוריה שווה יותר מהאדם. אני מסכימה שיש פנים חיוביות בחברה החרדית, אך הבעיה נעוצה באבסולוטיות ובמאגר הפתרונות העלוב והעסקנים הדשים בו. ואז עולה בי הדחף להתפרץ באיזה פוסט מרושע ומריר, ולקטול את כל האנשים שהרסו את חייה של אחותי, של רבים מחברי, של הוריי, ואת האטימות וההתנשאות ושנאת החינם. מזלכם שאיני משועממת עד כדי כך.

אבל הבלוג הזה כן ישאר מגמתי, ומה שיפורסם כאן יהיה בנושאי חרדים, יציאה בשאלה, איבוד או רה-ארגון האמונה, דרכי חיים אלטרנטיביות עבור חרדים, וכן הלאה. חשוב לי לספר עבור אלו שבפנים, אבל אינם מוצאים את עצמם. בעצם, חשוב לי להכריז עבורם: אינכם חריגים, יש עולם טוב בחוץ, אתם אנשים טובים ומגיע לכם לחיות את החיים כפי שתכתיבו לעצמכם, וזכרו כי הכל אפשרי.

ובגלל שאני לא היחידה, ויש עוד הרבה כמוני, הכנתי רשימת בלוגים חדשה של יוצאים בשאלה/דתיים לשעבר, וגם של כמה דתיים, שיהיו בריאים. חלק מהבלוגים עוסקים בעיקר בסוגיות דומות, וחלקם עברו מזמן לנושאים הרבה יותר מעניינים.

באם תוכלו להמליץ על בלוגים נוספים – אודה לכם מאוד!

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

12. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

22 יום שני נוב 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 11 תגובות

תגיות

Off the Derech, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביונים חרדיות, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב


[אם התמונה אינה ברורה, ניתן ללחוץ עליה.]

נערת המים של המשיח, גרביה מתוחות עד בשר הירך הרך, שורות תוכחה ושידול סדורות בפיה כרוק פנינתי, ערוכה לקרב מילולי ותיאולוגי, וכל האמת שבעולם תלויה על כתפיה הנפולות תחת חולצת הצווארון המעומלנת.  איך תיעבתי אותה, בתחילה בפליאה (מה זה עניינה?), ואז בחוסר נוחות (הנה היא באה שוב), ואז בזעם (עזבי, בחייך).

בית-גידול לשחלות ורחמי-שמיים
לאחר מאבק מתסכל בנושא בגרויות, 1:0 להורי הצדיקים, מצאתי את עצמי נארזת בדיוק רב, כשבאמתחתי מספר גרביים כמספר ימות השנה לערך ומחלצות הגונות ומייבש שיער, ונשלחת אחר כבוד לסמינר לבנות בשווייץ.  נרשמתי בעל-כורחי לתכנית בת שנתיים, בהן אלמד השקפה חרדית די ספציפית, הלכה (בעיקר הלכות צניעות, שבת, כשרות ומעט טהרה, עד כמה שניתן לצנזר), וקצת מיסודות ההוראה והפסיכולוגיה על מנת להבטיח את פרנסתי בעתיד בתור מורה במוסדות בית יעקב.

עזבתי את הבית בכעס ועלבון, ולא חזרתי אליו יותר.  נשלחתי מהסיבה הפשוטה שמנייתי בשוק השידוכים בפלח הליטאי-אליטיסטי החלה לרצד התראות ירידה.  בסמינר הישראלי האקסקלוסיבי שבו למדתי התחילו להתלחש על מרד במשפחת הרה"ג בנדיקט.  למרות הייחוס המושלם והמידות הטובות, כמעט הכתמתי לעצמי את הפורטפוליו בבקשתי לעשות בגרויות, ומכיוון שאני מגיעה מבית מודרני יחסי, הרי שאני אופציה אקזוטית ויש לדאוג לגבי.  כאשר בנתונים לגבי תרשמנה השנתיים בשוויץ, אין גבר שיוכל לעמוד בפני צַדֶּקֶת-עולם, בעלת סולם ערכים מדוקדק כאורלוגין, כלה נאה וארוזה.

השנתיים הללו עלו ביוקר להורי, ואני שחה בנתונים פיננסיים.  שכר הלימוד בסמינר בשוויץ גבוה מאוד, ואף על פי שאבי קיבל הנחת סלב בתור ראש-כולל, סכום ההנחה היה זניח.  לא קשה לי להבין למה העדיפו לבזבז – סליחה, להשקיע – סכום נכבד על מנת לשמור אותי בתלם.  מבחינה דתית זו הקרבה נעלה.  סליחה, השקעה. האפשרות הזולה יותר, בה אני נשארת בארץ ונבחנת לבגרות אקסטרנית הייתה מבחינתם מצוות יהרג-ואל-יעבור.  מחובתם היה עליהם לוודא שאזכה בזיווג הולם, ואוליד עוד צאצאים למערכת הקדושה.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

11. וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה

11 יום חמישי נוב 2010

Posted by Ruth Benedict in Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב

≈ 11 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, דיכאון של נשים חרדיות, הפרעות נפשיות חרדים, חוזרת בשאלה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, פייגי, שנאה עצמית


על שלשה דברים העולם עומד: על הקנאה, על השריטה, ועל השיגעון
קנאתי בפייגי היתה נעוצה בעיקר ביופייה וקלילותה, וצרידות קולה.  שערה החלק, חיוכה השובה, ואפילו האופן בו חצאית הקפלים נחה עליה היו מושא לקנאה.  'את חייבת לפגוש אותה', לחשה יודעת סוד מהסמינר (סוד נוראי שכלל רשימת ספרים חיצוניים) 'אתן כל כך דומות!'

לא דומות, אולי איזו הקבלה גמישה במישור המודרניות שלנו.  ניחשתי שפייגי בזה לנימה המהוגנת שהפגנתי כלפי חוץ, לשקט ולניקיון –  ובעיקר לשעמום שאפפו אותי.  לאחר חודשים מספר, כאשר המוניטין שלי התפתח קמעה, היא הציגה את עצמה מול גרם המדרגות המתקלף.  ספרה לי מה היא קוראת, פרוסט כזכור לי.  ציטטה יפה, והתרשמתי.  נרתעתי ממנה, מהמושלמות והחינניות.  כבר אז דימיתי שדלתות נפתחות עבורה בגלישה רכה, ואיש אינו מסוגל לסרב לה, גם לא אלוהים.

לא שוחחנו שוב, ותוך כמה חודשים היא עזבה את הסמינר.  דרכי שלי החוצה השכיחה אותה ממני, עד שיום אחד חברה משותפת ריכלה על כך שפייגי יצאה בשאלה, לומדת באוניברסיטה, ועדיין גרה בבית.  דרכינו הצטלבו עוד מספר פעמים, ונוכחתי בנערה מאושרת ויפיפייה, אשר הג'ינס חובק את חמוקיה בוירטואוזיות.  פעם אחרת הכירה לי את חברהּ, אף הוא נאה ומוכשר.  ספרה לי על ציונים והמלצות אשר זכתה להם בקמפוס, בעוד אני גורסת את מוחי באוניברסיטה הפתוחה ומעבירה אותו בסד השלמת הבגרויות.  נראה כי משפחתה מקבלת אותה ואת בן זוגהּ בחום, ותומכת בלימודיה.  לפעמים התראינו בעיר, היא אפופה להקת חברות מדהימות ומבושמות.

ואז התראינו שוב במסיבת חוף, ופתאום הבחנתי בקווקווים הלבנים והדקים שעל זרועה.  בעצם, היא הראתה לי אותם, נדמה לי שדיברנו על אנשים 'שרוטים'.  היש שרוט מזה, שאלה.  והסיטה את הסרונג על מנת לחשוף את ירכה החבולה, הכוויה, החתוכה. לא הגבתי – אני מומחית פני-הפוקר.  משכתי בכתפי והחלפתי נושא.  בתוכי געשתי: איך אני מסוגלת לשמוח לאידה? איך התנפצות השלמות, האלוהיות שבה, מסוגלת לגרום לי לאופוריה שכזו?

חשבתי שהיא מושלמת, שלשונה הענוגה לוקקת כף מוזהבת, שהתמזל מזלה בעוד אני נדפקתי.  אני מעדיפה לקרוע תחת מאשר לפגוע בעצמי באופן פתולוגי כל כך.  הייתי מאושרת שלפחות אני יותר שפויה ממנה, אם לא יפה או חכמה.  שנאתי את עצמי.

על השיגעון
בחברה החרדית יספרו לכם שהיוצאים הינם מקרים מיוחדים, אנשים שעברו 'משבר' (אנא בהיגוי אשכנזי), שאינם שפויים לגמרי.  עובדה: יש יותר חוזרים מיוצאים! העובדה שידאגו להסתיר מכם הינה שקשה כמוות היציאה, ושמדובר תהליך שכולל הריסת גרעיני משפחות ומעבר לכך, בעיקר בגלל תופעה חברתית שניתן לכנותה ראשבקיר.

מבחינת החרדים, לקטגורית המשוגעים נכנסים באופן כמעט אוטומטי אלו שהוריהם התגרשו, או שחוו התעללות כלשהי, פיזית או רגשית. או, אנשים שתמיד 'עשו דווקא', אנשים בעלי פה גדול ודעה נחרצת, לכאן או לכאן, ויש שהיו 'עילויים' ואז התפקרו, משתמשים באותם כלים וורבליים.  אה, וגם פרענקים ושבאבניקים.  כל יוצא ויוצאת בשאלה מקוטלגים במידיות כאדם שיש לבחון את שפיותו/ה.  וכיוצא מזה, אין ראייתם על החברה החרדית ברת משקל, מכיוון שאין לקחת ברצינות את עדותו של השוטה (והאישה, והקטן).

גבירותיי ורבותי, אני שפויה.  ולמרות שאני אישה, עדותי כנה.
זו הכרזה שעד לא מזמן לא העזתי לבטא בפה מלא ובביטחון. לקח לי זמן רב להבין ולהכיר בכך שאני שפויה.  עוד בימים בהם תהיתי על עתידי ועל האמת שמאיימת לכבול אותי, הרגשתי מעורערת נפשית, כפי שדאגו לשטוף את מוחי.  כבר נדמה היה שהסיוט הזה הפך לנבואה המגשימה את עצמה.  מה לא בסדר בי? דשתי ולשתי בנושא, ייסרתי את עצמי.  ובסה"כ מה רציתי? לא להתחתן בגיל 20, ללמוד לתואר (ולא אחרי החתונה, שהרי מיד אכנס להריון וקשה יהיה להתרכז, עפ"י שיש הרבה שהצליחו), ולא לתהות אם אני נורמאלית על אף שאין בי שום זיקה לשבת/גרביים/חתונה/תורה, ובפשטות: לצאת מקלחת רגשות האשמה.

Flamenco Dancer II by Fabian Perez, 2000

על השריטה
אני מכירה מספר חרדים וחרדל"שים אשר פוגעים בעצמם.  במאבקי חסר הפשרות בתווית הלא-נורמאלית, לא נתתי ביטוי חיצוני לכעס ולכאב.  הדיכאון שחוויתי היה מיינסטרימי, קצת דמעות ובקרים חשוכים, בדידות מכבידה קלות, תקופה תרופתית קצרה ובמינון נמוך, והזעם המשתק הפציע לעיתים רחוקות וללא סימפטומים חריפים מדי.  לעומתי, פייגי וחברים נוספים, ואפילו אחותי החמודה, הביעו את כאבם באופן שרק תרם לסימונם כלא-שפויים, התירוץ והאישום הקלים מכל.  אין זה אשמת ההורים – הילד לא נורמאלי.  הישיבה, הרב, המורה, המדריך – כל אלה חפים מפשע, מכיוון שהנפלט הינו בלתי שפוי בעליל.  אילו רק יישאר בעולם החרדי החם והעוטף, ויאפשר לקדוש-ברוך-הוא ועושי מצוותו ללקק לו את פצעיו, הרי שיחווה כבר גן עדן בעולם הזה.

יתכן שלכן שמחתי לאידה של פייגי, מכיוון שהמחיר שגבתה ממני הדרך החוצה היה זול בהרבה מתשלומי השטן שלה. ושלמרות הכל, קול דקיק ואקסטאטי בתוכי שורק בטירוף: את כן נורמאלית, את כן צדקת בדרכך החוצה.

אין לי הסבר הגיוני.  אולי אני באמת לא שפויה.  נו שוין.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

9. וַתֵּהום כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן

26 יום שלישי אוק 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Cheider, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Off the Derech, Ultra-Orthodox, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוק האברכים, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, תלמוד תורה

≈ 5 תגובות

תגיות

Off the Derech, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, הצעת חוק מלגת קיום לתלמידי כולל, חוזרת בשאלה, חוק האברכים, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, יציאה ב, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידה




חוק האברכים. זה מין מעגל קסמים כזה. קחו כובע בורסלינו ריק, שחור ומבהיק. הפכו אותו. הפכו שוב, ומשכו ארנב קטן ומשוקץ. נערו אותו, והפריחו יונת שלום צחורה.

דברים שלא רואים מכאן, או מכאן, וגם לא תחת זרקור ומטח נצנצים:
הנערה, טרום-אמהוּת; והנער, שעדיין בוערת בו סקרנות תמה. למשל.
ומי שסופר מיכלי גבינה ולבֶּן במקרר, ואינו יכול לצאת לעבוד, וגם אשתו לא.
ואת הגלגלים והבוכנות במוחו של ח"כ גפני.
ואת אלוהים, אז אולי הוא לא קיים.

אגב, הצעת החוק לעיונכם:  http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/2657.rtf 

ברצוני לצטט בעניין זה שני כותבים מוערכים:
שחר אילן, 'חוק גפני לעידוד העוני' (משגיח כשרות)
קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים לא מוציאה אברכים מהעוני. היא מבטיחה שישארו עניים. היא לא קצבת הבטחת הכנסה אלא קצבה עוקפת הבטחת הכנסה. בעצם מדובר בסוג של קצבת ילדים. דברים שמשה גפני לא יספר לכם. ועוד משהו: שום הטבה לסטודנטים לא תתקן את הנזק של התקציב הזה. צריך פשוט לבטל אותו. (למענכם, קראו את המשך המאמר)

תומר פרסיקו, 'חוק השנור החדש של החרדים' (מינים)
(ציטוט מהצעת החוק המקורית:) "בבסיס ההסדר ההבנה כי המדינה רואה חשיבות רבה בעידוד הלימוד התורני שכאמור מהווה ערך מרכזי בחיי העם היהודי, ולפיכך מוצע לאפשר מלגת קיום צנועה לאברכים אשר בחרו ללכת בדרך זו."

"אשר בחרו ללכת בדרך זו" – וזאת כבר בדיחת השבוע. בחרו עאלק. נולדו לתוך סיטואציה שלא מאפשרת להם בחירה וכיום כבר יש להם שלושה ילדים כך שהם תקועים, הכוונה. (שוב, קראו ותעלוץ נפשכם)

מעבר לניתוחים המדויקים הנ"ל, אין לי הרבה להוסיף. הייתי יכולה לכתוב לח"כ גפני, לשר שטייניץ או לראש הממשלה לו ידעתי שהם מעולם לא קוראים את פניות הציבור, וגם אם כן, מי אני מול שיקולי קואליציה מורכבים? כולה זוג עיניים יפות.

אבל מה שלא ממש רואים מכאן או משם, מה שזכה בינתיים לכותר המפוצץ "המהפכה השקטה", זו העובדה שישנם חרדים שיצאו ממעגל העוני המתחסד הזה, החליטו לפרנס את משפחתם בכבוד, ובכך לנהל חיי תורה אשר מכבדים את המטרה, וזה כבר לא כל כך סטיגמטי כפי שהיה לפני עשור. זאת אומרת, יש תקווה שבעוד מספר שנים המאבק הזה כבר לא יהיה רלוונטי, אך לאנשים כגון גפני (וביבי) מאד נוח לתאם ציפיות אחרות, לתת לזמן לזרום, ועל הדרך להנחות אלפים לתהום של בערות.

וכך נשים צעירות, נערות רכות בתלבושת תכלת, בולעות בתאווה את ההנחה שככל שחתנם יהיה יותר "בעל עליה" (רוצה להתעלות בתורה, ורק ללמוד ולא לעבוד כלל), כך תהינה יותר מקובלות בעיני החברה. ובזאת, על סף גיל ה-20, הן ממהרות להרות, וללדת, אחד, שניים, שלושה – ולדים קטנים וורודים, פלופ! ישר לתוך תלמוד התורה, שבו אין לומדים, חס וחלילה, מתמטיקה או אנגלית, שמא טוהר רוחם יתעמם, ואולי, ישמרנו האל, יוכלו לבחור האם לפנות לישיבה במלאות להם 18/גיל גברא, או ללמוד במכללה חרדית ולרכוש מקצוע, געוואלד.

ואגב, תקציר מהיר של דעת התורה, תכלס, בעניין (ותודה לחבר יקר בפייסבוק):
מסכת אבות, פרק ד, משנה ה:
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם.
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם

אומר הרמב"ם:
כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא:
ולא קרדום לחפור בהם – ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש.

חדשה טובה להיום, בכל אופן – בדיוק שמעתי בחדשות שזאתי מאשדוד זכתה. הוררא!

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

8. וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל

22 יום שישי אוק 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Cheider, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אישי, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, תלמוד תורה

≈ 4 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה ב, יציאה בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידהבלוג יוצאת בשאלה


רציתי לדבר על לימודי הליבה. אבל נשים דעתן קלה, ועל כן ראו להלן אנקדוטות אסוציאטיביות אפרופו לכלום, בעצם:

1. תותי-פרוטי
ערב אחד, כשבועיים לפני תחילת כיתה א', הלכתי עם אמי למכירת תלבושות לבית יעקב. מכיוון שבאביב עברנו מעיר חוף אחת לירושלים, הבעתי את געגועיי בלבישת בגד הים שלי במשך רוב שעות היום, גם במקלחת ובמיטה. מעל הבגד החוטא באי-צניעותו לבשתי חצאית וחולצה, בתוספת צבעונית של גרביים, סנדלים, סרטים לשיער ושעון-יד כתום חסין למים.
המכירה נערכה במקלט בעל תאורה מזמזמת שצימחה ירוקת מהבהבת על חולצות התכלת. נשים ובנות נערמו סביב לשורות המתלים, מלחששות בעטיפות הפלסטיק המרצד העוטף את חצאיות הפליסה. אמי זיהתה שכנה, ואני שחיתי לי בין הפריטים התלויים, צוללת לי תחת גלי הבד הכחולים. צלחתי לי טור שלם של חצאיות מעומלנות, ובקעתי לאור העמום מול זוג אחיות שהכרתי מהשכונה. הצעירה ביניהן, שורי, היתה בת-גילי, וברכי המבוגרת לקתה בפיגור אינטלקטואלי ונשארה כמה שנים בגן-חובה, ממתינה לעלות לכיתה א' יחד עם אחותה. המוכרת חבושת המטפחת המנצנצת העסיקה את אימן, בעוד הן עמדו עלובות מול חצי מראה שהציצה על קודקודן.
באותו רגע נבהלתי מהממשות של בית הספר, והתחפרתי בין הירכיים והחלוקים בחיפוש אחר אמי. היא המתינה לי ליד תאי הלבשה מאולתרים, וביקשה להיכנס איתי על מנת למדוד. התפתלתי ודרשתי: לבד!

קרדיט: עזרא לנדאו

 

בתא מגובב הקרטונים נאבקתי עם הרוכסן, וגיליתי שעדיין איני יודעת לכפתר נכון את החולצה המשטרתית שקיבלתי. ספרתי מלמטה, מיינתי מלמעלה – אולי חסר כפתור? גועל גאה בי, שנאתי כפתורים. השלתי את החולצה, וניסיתי שוב את מזלי עם החצאית. קצת גדולה – משכתי עד בית השחי, ואז נזכרתי שיש לרכוס אותה. זינקתי בבהלה: שיניו הקטנות של הריץ'-רץ' נגסו בעורי ברשעות. ניתרתי החוצה אל אמי, לעיניהן המופתעות של הקונות.
ברכי פרצה בצחוק כבד. ואמי משכה אותי חזרה לתוך התא. איך היא תעמוד בבושה, כאשר בכל השכונה יספרו איך ילדתה עמדה באמצע החנות, לבושה בבגד ים בלבד?
'לא צנוע!' קראה ברכי. 'היא לא צנוע!' ומעבר לבושתה של אמי, האשמה החלה לחלחל בי.
או שמא להיפך?

2. ת"ף-ת"ף (או ת.ש.ב.ר.)
יום אחד אחי חזר מת"ת שמח וטוב לבב. בעודו לועס נקניקיית טבעול קפואה, סיפר לנו שהרֶבֵּה בחיידר תיאר כיצד אלוהים נמצא בכל מקום, "מהקוטב הצפוני הקר, עד הקוטב הדרומי החם".
אחר כך עבר אחי ללמוד בת"ת לויכטר. או שמא לפני כן? אני כבר מאבדת את הכרונולוגיה.

3. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
אגב, אם להיות אולטרה-כנה, עזבתי את החברה החרדית כי לא התאפשר לי ללמוד לבגרויות ולתואר. מכיוון שזה קרה לפני בערך עשור, ומאז צצו כפטריות לבקרים ולחביתות כל מיני מכללות חרדיות וקורסים לא-מעורבים, וכל חרדי שני הוא בעצם קואצ'ר מביתר-עילית-שבעילית, אולי בעוד עשור גם לימודי הליבה יתאפשרו.
חבל על דור הביניים.
שמישהו יסביר לעסקנים המכוערים האלו שיהיו להם נושאי מדון, ועל מה לריב ולהלהיב את הרבנים הזקנים גם אם יניחו את מאבק הליבה בצד לכמה שנים.
יש קדמה, אוקיי? אפילו הגר"ח קנייבסקי, מספרים, הורה זה הקיץ להתקין מזגן.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...
→ רשומות ישנות יותר

רוצה לקבל עדכונים על רשומות חדשות ובכלל? הזן את כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 991 מנויים נוספים

צרו קשר – contact

benedictruth@gmail.com

Facebook Me

Ruth Benedict

ארכיון

פוסטים אחרונים

  • 33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
  • 32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
  • 31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי
  • 30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא
  • 29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תכלס

  • 85,651 hits

קטגוריות

Frum Ghetto Haredi Haredim loneliness Off the Derech Personal Ultra-Orthodox אישי בדידות בית יעקב בלוג חזרה בשאלה בלוג חרדי בלוג חרדי לשעבר בלוג חרדים בלוג חרדית בלוג חרדית לשעבר בלוג יוצא בשאלה בלוג יוצאת בשאלה בת הים הקטנה גטו חזרה בשאלה חינוך חרדי חרדים חרדים אנוסים חרדית יוצאת בשאלה יציאה בשאלה לחזור בשאלה לצאת בשאלה

מיני-סקר

באתרים נוספים (מאמרים וראיונות)

  • – מאמר באונלייף – יקום מקביל/משבר זהות מגדרי (01/07/12)
  • – מאמר באונלייף – למה הוציאו את הנשים מההגדה? (06/04/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – ראיון באתר סלונה – ע"י ריקי כהן (14/10/12)

בלוגים של יוצאים בשאלה וגם של אנוסים

  • A Hasid and a Heretic
  • Daas Hedyot
  • Formerly Frum
  • Hasidic-Feminist – Deborah Feldman
  • Off the Derech
  • Oy Vey Cartoon – Freida Vizel
  • The Other Side
  • Undercover Kofer
  • Yiddish Scepticism – Chaim Sofek
  • אז לאן אני ממשיך מכאן (ישן) – אוריאל
  • אז לאן אני ממשיך מכאן – אוריאל
  • אנוסה – אפרת רוזן
  • אני ומשפחתי החרדית – אמא פרה מוו (לא פעיל)
  • אתולוגיקה
  • בבירא עמיקתא – רוצה לצאת
  • בילבולים – מבולבלונת
  • דתל"שית בעיר הגדולה
  • ה'אני לא מאמין' שלי – מייק 859
  • הבלוג של Optimus Maximus (לא פעיל)
  • הבלוג של Simlev1981 (לא פעיל)
  • הבלוג של אלוהימית (לא פעיל)
  • הבלוג של דרמה קווין
  • הבלוג של חייםבזרם
  • הבלוג של יוסי דויד
  • הבלוג של מחפשת (לא פעיל)
  • הבלוג של מחפשת דרך
  • הבלוג של מני פיליפ
  • הבלוג של סוג ב'
  • הבלוג של סנטימנט (לא פעיל)
  • הבלוג של רסל
  • הבלוג של שואל בחזרה (לא פעיל)
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • החיים בהיר – דרור פויר
  • החיים בכוכב שבתאי – שבתאי קורדובה
  • החרדים האנוסים – ירוק מנטה
  • היציאה לחופשי – נדב סגל
  • הקול השפוי – סלסרו (לא פעיל)
  • הרווח שבין הבשר לעור – אליזד
  • חביון עוזו – בנקרת הצור
  • חור בסדין – מקודשת לו
  • חמישי בפרדס
  • חצאי מחשבות – שליימ'לה
  • חרדים בכיכר השבת
  • טְרַקְלִין – נועה שרייבר
  • יוצאת מארון הקודש
  • יציאה בשאלה – משוגע לדבר (לא פעיל)
  • כאן גרים בכיף – קאצקער אנארכיסט (לא פעיל)
  • כל האמת על היהדות
  • כנפי יונה – שרעפי קודש
  • כנפיים שבורות – כנרת2005
  • כתיבה ביציאה
  • לא יורדים מהעצים – שרית ורותם
  • לב העולם – שרית
  • לב יהודי – בעל מחשבות
  • לי צלצלו הפעמונים
  • ליטאי כאן
  • מבקר חופשי – אריק גלסנר
  • מהרהר בשאלה – שואל ומהרהר
  • מותרת – שרה איינפלד
  • מים שאל חלב נתנה – ספל חמאה
  • נודדת לבדי – בנדטה (לא פעיל)
  • סדנא דארעא חד הוא – אור קרויזר
  • סקס סמים ופות'נ'ציאל לא ממומש – groopit – הבלוג של אלעד
  • עדות מצמררת – נ ע מה
  • עולם התוהו – אהרן פוירשטיין
  • על החיים ועל המוות – יוסלה גולדברג
  • פואטיקה – פורס מזור
  • פרה פרה – קתרזיס
  • קארמה רעה ושאר הפרזות – יעל גורן
  • קיקיון – 888
  • שונה ופורש (לא פעיל)

מומלצים ורלוונטיים בבלוגוספירה

  • defying gravity – הבלוג של דוני
  • Kiss Me I'm Kosher
  • Modern Orthoprax
  • Oy Vey Cartoons – Shpitzle Shtrimpkind
  • Unpious
  • אתולוגיקה
  • דוסיבלוג – מנחם גליק
  • דוסית בעיר הגדולה
  • האחות הגדולה
  • הבלוג של Shearim1 (עברית)
  • הבלוג של רחל עזריה
  • הבלוגיה של צו פיוס
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • המדור לחיפוש אלוהים – מיתר נדיר
  • המלכה – יולי**
  • הפוך חזק – יונתן אוריך
  • השמיעני קולך – קשב לאשה ברשות הרבים
  • חיים של אמא חרדית – ציפי
  • חרדים מזוית אחרית
  • חרדית ו….מתגרשת! – פוטוגנית1
  • יהדות כתרבות – ציון נחמן
  • ייסורי הדעת – יוסף
  • ישראל חילונית – יאיר רזק
  • כנראה שאין אלוהים
  • לולאת האל – תומר פרסיקו
  • מאה ואחד שערים
  • מדע אחר – רועי צזנה
  • מינים – תומר פרסיקו
  • מנגד לעיר – שלמה טיקוצינסקי
  • משגיח כשרות – שחר אילן
  • מתחת לשולחן – דרור בורשטיין
  • פאזל – אורי פז
  • רשות הרבים
  • תיקון עולם
  • תנועת תלהיב
  • תניח את המספריים ובוא נדבר על זה – שלום בוגוסלבסקי
  • תנסו בעוד יומיים – בת עמי

רסס הבלוג

  • RSS - פוסטים

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

  • הרשמה רשום
    • בציציות ראשי - Fringes
    • הצטרפו אל 124 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • בציציות ראשי - Fringes
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
 

טוען תגובות...
 

    %d בלוגרים אהבו את זה: