32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

תגיות

אישי, אנוסים, בלוג חרדים, בלוג יוצא בשאלה, חדל"ש, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, חרדל"ש, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יוצב"ש, יוצב"שית, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, עזיבת החברה החרדית, קורונה

לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.

הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.

ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.

מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.

אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.

במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.

טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.

(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.

הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"

וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.

והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

14. אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל

תגיות

אישי, אנוסים, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גלעד שליט, דייט, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך

בועות
בשבוע שבו נעלמו עקבותיו של גלעד שליט יצאתי לחופשי. כמעט, זאת אומרת – לא סיפרתי לאף אחד על ההחלטה להיעלם מההֶמִיסְפֶרָה החרדית, אלא פשוט ליפול מהרדאר (משעשעת, הנאיביות). שנת עבודתי כמדריכה בפנימיית בנות הסתיימה, ולא חשבתי שאוכל לספוג עוד מריבות בנושא מרכך שיער או תורות לטלפון הציבורי. בשבוע שלפני כן ניגשתי בסתר לראיון עבודה בתור נציגה במרכז שירות טלפוני. המקום חילוני, קוד הלבוש והנוהל הסתכמו בג'ינס וציות לתמרורי פינות עישון. התקבלתי מיד (אני דוברת 2 שפות), ולא הסתכלתי אחורה: אשת לוט יש רק אחת.

ביום שבו נחטף גלעד עמדתי בצומת בר אילן בירושלים, בחצאית ארוכה וחולצה דו-שכבתית, וחייכתי בשמש אל ידידי, הומו חרדי-לשעבר שהסכים לחפש עימי דירה. כאילו-שידוך, ובטני רחשה מהתרגשות. באותו ערב נקבעה לי פגישת שידוך "אמיתית", דווקא בחור נחמד ותמים לאללה. אכולת רגשות אשם, שמתי לי פודרה וצבעתי ריסים, מעבירה בעיני רוחי את הדירות בהן ביקרנו בצהריים.

למחרת התחלתי את עבודתי. הגעתי בחצאית ג'ינס ארוכה ומרוחה באודם סרטני. תוך שבוע קודמתי בתפקיד, מצאתי דירה, חיללתי שבת, התקבלתי לעוד עבודה בתור מלצרית ושיננתי תפריט טרייף למהדרין, רכשתי גופיות ונסעתי בשבת לחוף הילטון, ואז פרצה המלחמה. ועדיין הייתי שקועה בבועה הקטנה שלי: איך מתפטרים מהשידוך? ההורים כבר דיברו ביניהם. ואז הוריי דיברו איתי, והסברתי שאני לא מעוניינת. סיפרתי גם שעברתי לגור בירושלים עם חברה. הם שאלו איך המצב הביטחוני בישראל, והסברתי שוב שלא ממש מרגישים מכאן מה שרואים משם. אמא שאלה אם ארצה לשמוע על מועמד אחר. אמרתי שלא כרגע. ואיפה את בשבת? אה, <מעורפל> אצל חברה נשואה ברחביה.

בועת זמן

גלעד עדיין בשבי. ואני יצאתי לחופשי, ומאז עברו 1,725 יום, 14 שעות, ו-40 דקות. החיים שלי התמלאו, התפתחו, התעשרו. מצאתי אהבה והרבה חברים, ובעיקר תקווה. קצת איבדתי את משפחתי בדרך, אבל קיבלתי את עצמי. ולפעמים אני עוברת מול המאהל ורואה את נועם ואביבה, והם מסורים כל כך, הלב משמיע קול התנפצות דק.
אינני מקבילה בין העולם החרדי לשבי בידי החמאס. אולי ישנו תו השוואתי אחד במישור ההתערבות הממשלתית. ואולי במידת מה ברמה שבה בחברה החרדית מוכנים לוותר על הפרט למען האידאל, והכובד ראש בו מתייחס המגזר לבגידה בעקרונות, יענו מדובר מינימום ב-1000 פעילי טרור. בסה"כ רציתי לספר לכם שב-5 שנים אלו נולדתי מחדש, ושגלעד נדמה כנקבר עוד קצת, וזה חורה לי.

 

זמן בועה

אינני נוהגת להתפלסף (מנהג מגונה אצל יוצאים רבים, עמק חפר פתחו לי האלו בדייטים). אבל לפעמים שאלות פשוטות גורמות לי לחשוב קצת. והנה הרב שלום בוגוסלבסקי מהבלוג המצוין תניח את המספריים ובוא נדבר על זה פרסם קול קורא בנושא החילוניות. ואני הקטנה רוצה לשתף את הקהל הנכבד בתובנותיי בסך 2 סנט:

מה עושה אותי לחילוני/ת?
1. ההפך ממה שהופך אותי לקדוֹשה
קדוּשה משמעה פרישות, היבדלות משאר הגויים. בתור חילונית, איני מובדלת מהעולם, ואני חולקת את שמחתה, צערה, חלומותיה, הצלחותיה ומפולותיה של האנושות. אינני בת העם הנבחר והנבדל, אלא אישה בעלת קוד גנטי יהודי, שמסווג אותי – אך לא מפריד אותי – בתוך קטלוג הגזעים. יש לי תרבות ואני בעלת רקע היסטורי ארוך, אך אין בו משום להפריד ביני, בעידן זה, משאר אזרחי העולם.
2. אני אחראית למעשיי
להיות חילוני/ת בתור ההפך מדתי/ה פירושו שאני חסר/ת אמונה/ריטואל דתי/הסבר לוגי לכל פִּיפּס המושתת על אמונה באל אחד או יותר. להיות דתי משמעו להסביר את מעשייך באופן אחד בלבד: לשם שמיים.
מעשיי שלי נגרמים על ידי זרם דחפים שונים, לוגיים ופחות. ואני לוקחת אחריות למעשיי, ולא מתרצת אותם ברצון של ישות/יות אחרת/ות. מעשיי אינם כולם אלטרואיסטים, ורבים מהם אינטרסנטיים, אך אני מודעת לעצמי באופן שכזה בו אוכל לקחת אחריות על החלטותיי ולהשתדל ולהסבירם באופן מקיף שאינו כולל זווית מגוף שלישי. ובארסיות קלה: איני מנצלת מדינה שלמה על מנת לספק את אותו 'חצי שלישי' על חשבון כלל אזרחיה.
3. חופש הבחירה
וכאן ההסבר הוא יותר אישי. בתור חרדית לשעבר, נערה בחולצת תכלת וגרביונים אטומים, שנשפטה רק על פי מלבושיה, רשימת הסבים המיוחסים שלה וטיב פריונה, חונכתי שמותר האדם מהבהמה היא יכולתו לבחור בחופשיות. אכן כך, עלי לבחור להפוך לרֶחֶם מהלך המקדם את האג'נדה של הבלתי-נראה, ובאם יש לי טענות, הרי שאיני שפויה בעליל.
הלוגיקה העקומה של האמונה גרמה לי לבחור להחליט בעצמי. קשה היה לי להסכים שבאם תאחי 1% של אמונה ל-99% של הסבר לוגי (כלומר, תבל מדהימה ומדויקת שמוכיחה מעל לכל ספק שיש יד עליונה) לא תוכלי להתכחש לאמת, ותבחרי באופן אוטומטי (!) בדרך חיים ששוללת כל בחירה (!!) הנקראת "דרך כל האדם – הבחירה החופשית", המבטיחה לך חיי נצח (!!!) .  אבל אם הייתה ניתנת לי בחירה חופשית יותר, יתכן שהייתי מניחה לנושא.

11. וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, דיכאון של נשים חרדיות, הפרעות נפשיות חרדים, חוזרת בשאלה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, פייגי, שנאה עצמית

על שלשה דברים העולם עומד: על הקנאה, על השריטה, ועל השיגעון
קנאתי בפייגי היתה נעוצה בעיקר ביופייה וקלילותה, וצרידות קולה.  שערה החלק, חיוכה השובה, ואפילו האופן בו חצאית הקפלים נחה עליה היו מושא לקנאה.  'את חייבת לפגוש אותה', לחשה יודעת סוד מהסמינר (סוד נוראי שכלל רשימת ספרים חיצוניים) 'אתן כל כך דומות!'

לא דומות, אולי איזו הקבלה גמישה במישור המודרניות שלנו.  ניחשתי שפייגי בזה לנימה המהוגנת שהפגנתי כלפי חוץ, לשקט ולניקיון –  ובעיקר לשעמום שאפפו אותי.  לאחר חודשים מספר, כאשר המוניטין שלי התפתח קמעה, היא הציגה את עצמה מול גרם המדרגות המתקלף.  ספרה לי מה היא קוראת, פרוסט כזכור לי.  ציטטה יפה, והתרשמתי.  נרתעתי ממנה, מהמושלמות והחינניות.  כבר אז דימיתי שדלתות נפתחות עבורה בגלישה רכה, ואיש אינו מסוגל לסרב לה, גם לא אלוהים.

לא שוחחנו שוב, ותוך כמה חודשים היא עזבה את הסמינר.  דרכי שלי החוצה השכיחה אותה ממני, עד שיום אחד חברה משותפת ריכלה על כך שפייגי יצאה בשאלה, לומדת באוניברסיטה, ועדיין גרה בבית.  דרכינו הצטלבו עוד מספר פעמים, ונוכחתי בנערה מאושרת ויפיפייה, אשר הג'ינס חובק את חמוקיה בוירטואוזיות.  פעם אחרת הכירה לי את חברהּ, אף הוא נאה ומוכשר.  ספרה לי על ציונים והמלצות אשר זכתה להם בקמפוס, בעוד אני גורסת את מוחי באוניברסיטה הפתוחה ומעבירה אותו בסד השלמת הבגרויות.  נראה כי משפחתה מקבלת אותה ואת בן זוגהּ בחום, ותומכת בלימודיה.  לפעמים התראינו בעיר, היא אפופה להקת חברות מדהימות ומבושמות.

ואז התראינו שוב במסיבת חוף, ופתאום הבחנתי בקווקווים הלבנים והדקים שעל זרועה.  בעצם, היא הראתה לי אותם, נדמה לי שדיברנו על אנשים 'שרוטים'.  היש שרוט מזה, שאלה.  והסיטה את הסרונג על מנת לחשוף את ירכה החבולה, הכוויה, החתוכה. לא הגבתי – אני מומחית פני-הפוקר.  משכתי בכתפי והחלפתי נושא.  בתוכי געשתי: איך אני מסוגלת לשמוח לאידה? איך התנפצות השלמות, האלוהיות שבה, מסוגלת לגרום לי לאופוריה שכזו?

חשבתי שהיא מושלמת, שלשונה הענוגה לוקקת כף מוזהבת, שהתמזל מזלה בעוד אני נדפקתי.  אני מעדיפה לקרוע תחת מאשר לפגוע בעצמי באופן פתולוגי כל כך.  הייתי מאושרת שלפחות אני יותר שפויה ממנה, אם לא יפה או חכמה.  שנאתי את עצמי.

על השיגעון
בחברה החרדית יספרו לכם שהיוצאים הינם מקרים מיוחדים, אנשים שעברו 'משבר' (אנא בהיגוי אשכנזי), שאינם שפויים לגמרי.  עובדה: יש יותר חוזרים מיוצאים! העובדה שידאגו להסתיר מכם הינה שקשה כמוות היציאה, ושמדובר תהליך שכולל הריסת גרעיני משפחות ומעבר לכך, בעיקר בגלל תופעה חברתית שניתן לכנותה ראשבקיר.

מבחינת החרדים, לקטגורית המשוגעים נכנסים באופן כמעט אוטומטי אלו שהוריהם התגרשו, או שחוו התעללות כלשהי, פיזית או רגשית. או, אנשים שתמיד 'עשו דווקא', אנשים בעלי פה גדול ודעה נחרצת, לכאן או לכאן, ויש שהיו 'עילויים' ואז התפקרו, משתמשים באותם כלים וורבליים.  אה, וגם פרענקים ושבאבניקים.  כל יוצא ויוצאת בשאלה מקוטלגים במידיות כאדם שיש לבחון את שפיותו/ה.  וכיוצא מזה, אין ראייתם על החברה החרדית ברת משקל, מכיוון שאין לקחת ברצינות את עדותו של השוטה (והאישה, והקטן).

גבירותיי ורבותי, אני שפויה.  ולמרות שאני אישה, עדותי כנה.
זו הכרזה שעד לא מזמן לא העזתי לבטא בפה מלא ובביטחון. לקח לי זמן רב להבין ולהכיר בכך שאני שפויה.  עוד בימים בהם תהיתי על עתידי ועל האמת שמאיימת לכבול אותי, הרגשתי מעורערת נפשית, כפי שדאגו לשטוף את מוחי.  כבר נדמה היה שהסיוט הזה הפך לנבואה המגשימה את עצמה.  מה לא בסדר בי? דשתי ולשתי בנושא, ייסרתי את עצמי.  ובסה"כ מה רציתי? לא להתחתן בגיל 20, ללמוד לתואר (ולא אחרי החתונה, שהרי מיד אכנס להריון וקשה יהיה להתרכז, עפ"י שיש הרבה שהצליחו), ולא לתהות אם אני נורמאלית על אף שאין בי שום זיקה לשבת/גרביים/חתונה/תורה, ובפשטות: לצאת מקלחת רגשות האשמה.

Flamenco Dancer II by Fabian Perez, 2000

על השריטה
אני מכירה מספר חרדים וחרדל"שים אשר פוגעים בעצמם.  במאבקי חסר הפשרות בתווית הלא-נורמאלית, לא נתתי ביטוי חיצוני לכעס ולכאב.  הדיכאון שחוויתי היה מיינסטרימי, קצת דמעות ובקרים חשוכים, בדידות מכבידה קלות, תקופה תרופתית קצרה ובמינון נמוך, והזעם המשתק הפציע לעיתים רחוקות וללא סימפטומים חריפים מדי.  לעומתי, פייגי וחברים נוספים, ואפילו אחותי החמודה, הביעו את כאבם באופן שרק תרם לסימונם כלא-שפויים, התירוץ והאישום הקלים מכל.  אין זה אשמת ההורים – הילד לא נורמאלי.  הישיבה, הרב, המורה, המדריך – כל אלה חפים מפשע, מכיוון שהנפלט הינו בלתי שפוי בעליל.  אילו רק יישאר בעולם החרדי החם והעוטף, ויאפשר לקדוש-ברוך-הוא ועושי מצוותו ללקק לו את פצעיו, הרי שיחווה כבר גן עדן בעולם הזה.

יתכן שלכן שמחתי לאידה של פייגי, מכיוון שהמחיר שגבתה ממני הדרך החוצה היה זול בהרבה מתשלומי השטן שלה. ושלמרות הכל, קול דקיק ואקסטאטי בתוכי שורק בטירוף: את כן נורמאלית, את כן צדקת בדרכך החוצה.

אין לי הסבר הגיוני.  אולי אני באמת לא שפויה.  נו שוין.

10. אַל בְּנוֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאד מִכֶּם

תגיות

אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיור חרדי, דיכאון טרום לידה, דיכאון פוסט לידה, דיכאון של נשים חרדיות, דכאון פוסט-לידה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שאבעס

אושר I
לא לדאוג שמא את חוטאת במזיד או בשוגג כאשר את קורעת נייר טואלט בשבת.
ועוד: סתם, לקום בבוקר ולא להילחץ שמא איחרת זמן קריאת שמע, ולמלמל באוטובוס תוך פיתוח סחרחורת משולבת. ולעשות מעשים טובים סתם כי, ולא בגלל שהשם אמר או בגלל שאת בצופים, אלא בגלל שבא לך להיות היום אדם טוב, ואולי לכן את נמצאת על כדור הארץ. ולא להתחבט למה את פה בכלל, כי שקיעה אחת יפה, או סרט טוב, או חיבוק, שווים עולם מלא.

אושר II
בכוך אשר במרתפי ארמון האלמוגים, בת הים הקטנה מיינה את אוצרותיה: קונכית פצועת-שפה, החופנת קולות אווריריים מעבר לעולם; פסלון שמנמן משיש, ורידיו ירוקים כעין השמש מבעד לגלים; נעל סירה קטנה בעלת אבזם מחליד, ובקבוקון דיו, תכולתו הכחולה כמהה להכתים קצרות את מי הכוך.

געגוע עמום פעפע בין שלושת חדרי לבבה, ושוב שחזרה בעיני רוחה את הגלים המתנפצים על שכם הסלע, עליו עמד בגאון נסיך-אדם, רגליו משורגות שרירים, קצוות שערו הלח דבוקות למצחו האדום. דמיינה את עולמו הארצי, הגשמי, בו אין מזמרים משקיעה עד זריחה את תהילות המלך, בו מותר להגות בכל דבר, לחלום מאופק אל-אופק. יום אחד, הבינה, הוא גם ילמד לעוף, האדם, ואין בזאת שום כפירה כלל.

אושר III
אבא בחדר האמבטיה, מתקין קוגל ירושלמי בתוך תבניות הסדורות על מרצפות התכלת. אני מדלגת בין טיפות קרמל שרוף שניתזו לאורך המסדרון הפרוע, בחיפוש אחר נייר דבק עבור השלט שהכנתי. המטבח עמוס עוגות ושאר מיני מאפה, אך לא ארבעס. שערי סתור, מכיוון שאבא אינו יודע לקלוע צמות, והקוקיות שדרשתי מצאו עצמן פוזלות, מבחינת 'האזינו השמיים ותשמע הארץ'. הבוקר לבשתי לגן את החולצה שאמא לא מרשה, שעליה משורטטת פֵיָה קטנה. העתקתי אותה, אחת-לאחת על השלט לכבוד אמא והאורחת החדשה, ווידאתי במילון שהאיות מדויק. לאחר מעשה, צבעתי את זרועותיה ורגליה כך שהפיה תהא צנועה.

דודה חדוי נכנסת ברעש וצלצולים, ברכות ואיחולים, מאחוריה נסחב דוד יענקי עם עריסה, בקבוקים ומטרנה מהגמ"ח השכונתי. לפתע מדאיגות אותי קורות העריסה המסולסלות, העשויות פלסטיק מצהיב. אבא מבטיח שנתקין את המיטה הערב, ולערוך אותה יחד. בשרוולים מופשלים ובסינר משגיח-הכשרות שלו, הוא מתדיין עם דודה חדוי, וכתפו נדמית כדוויה עליו. דאגתי גוברת, ואני ממהרת למתוח פיסת דבק נוספת על השלט. חדוי חושבת שעל אמא ללכת לבית החלמה, אולי זה יקל עליה, גם אסתי של דוכמן היתה ככה בלידה השנייה, וזה השפיע פלאים. דוד יענקי מנסה להיחלץ לעזרת אבא, ולהסביר שהוא לא יכול לנהל עכשיו בית עם 3 זאטוטים, אבל הדודה בשלה.

מאוחר יותר, שרה-שימחי מלשינה עלי (או מוציאה דיבה? או אבק לשון-הרע? אני עדיין מהססת בז'רגון ההלכתי) שצבעתי בטושים את הלול. אני מנסה להסביר לאחותי הגדולה שזו אמורה להיות מצווה, הכנסת אורחים וכיבוד הורים כרוכות זו בזו. שרה-שימחי גאה לעדכן אותי, ממרום כיתה ג', שמדובר ביצור כלאיים של בל-תשחית וגזל.

למחרת, מסתבר לי ש-כ-ל בנות הגן בקרו את אמן והגוזל במשך שהותם במחלקת יולדות, חוץ ממני. בהלתי מיטלטלת בין סיפור רחל אימנו (מוות בלידה) ומצבה של חברתי ברכי (נולדה מוגבלת). כאשר אמא-של-שבת התורנית עוברת בינינו ומחלקת פאקלעך, הקוקיות שלי כבר מרוטות ולעוסות עד השורש.

בחזרה בבית, ריחות הקוגל והמרגרינה מהבילים עד בחילה, ואמא ספונה בחדרה. לאחר שקולחתי וסורקתי לכבוד שבת, אני מעיזה להציץ לחדר המוחשך, בו תנור הפרופלור הקטן פועל למרות שכבר התחיל הקיץ. התינוקת ישנה בעריסתה המקושקשת, ואמי – טבועה בין כל כריות הבית, עדיין כחושה ועייפה כאילו לא ילדה את המאסה הכדורית, מחייכת אלי. אני מספרת לה בלחש מה אפו השכנות והדודות לקראת הקידוש מחר, והיא מודה לי על השלט המקסים. אחר כך אנחנו בוכות ביחד.

לא בקידוש הזה, בין ערמות הבורקס ובקבוקי הטמפו, ולא בבאים אחריו, הבנתי למה אמא מתחבאת בחדרה. אבל דודה חדוי פלטה פעם משהו בנושא דיכאון טרום-לידה ודיכאון פוסט-לידה, ועל כך שנורא מלחיץ ללדת יותר מדי בנות, כי עלויות הדיור ממש יצאו מכל פרופורציה. כיום, לאחר מחקר זריז ולא הכי אמין, מסתבר שמדובר בתופעה של אמהות ליטאיות לחוצות, שמעדיפות ללדת בנים מאשר בנות, רק בגלל ההוצאה הפיננסית הכרוכה בהסכם צד-הכלה.

*** אבל אולי אתר זה יבהיר קצת: דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל – ע"ע רכישת דירה (סעיף הציבור הליטאי)

(אצל הציבור הליטאי) "הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן – 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.

8. וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה ב, יציאה בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידהבלוג יוצאת בשאלה

רציתי לדבר על לימודי הליבה. אבל נשים דעתן קלה, ועל כן ראו להלן אנקדוטות אסוציאטיביות אפרופו לכלום, בעצם:

1. תותי-פרוטי
ערב אחד, כשבועיים לפני תחילת כיתה א', הלכתי עם אמי למכירת תלבושות לבית יעקב. מכיוון שבאביב עברנו מעיר חוף אחת לירושלים, הבעתי את געגועיי בלבישת בגד הים שלי במשך רוב שעות היום, גם במקלחת ובמיטה. מעל הבגד החוטא באי-צניעותו לבשתי חצאית וחולצה, בתוספת צבעונית של גרביים, סנדלים, סרטים לשיער ושעון-יד כתום חסין למים.
המכירה נערכה במקלט בעל תאורה מזמזמת שצימחה ירוקת מהבהבת על חולצות התכלת. נשים ובנות נערמו סביב לשורות המתלים, מלחששות בעטיפות הפלסטיק המרצד העוטף את חצאיות הפליסה. אמי זיהתה שכנה, ואני שחיתי לי בין הפריטים התלויים, צוללת לי תחת גלי הבד הכחולים. צלחתי לי טור שלם של חצאיות מעומלנות, ובקעתי לאור העמום מול זוג אחיות שהכרתי מהשכונה. הצעירה ביניהן, שורי, היתה בת-גילי, וברכי המבוגרת לקתה בפיגור אינטלקטואלי ונשארה כמה שנים בגן-חובה, ממתינה לעלות לכיתה א' יחד עם אחותה. המוכרת חבושת המטפחת המנצנצת העסיקה את אימן, בעוד הן עמדו עלובות מול חצי מראה שהציצה על קודקודן.
באותו רגע נבהלתי מהממשות של בית הספר, והתחפרתי בין הירכיים והחלוקים בחיפוש אחר אמי. היא המתינה לי ליד תאי הלבשה מאולתרים, וביקשה להיכנס איתי על מנת למדוד. התפתלתי ודרשתי: לבד!

קרדיט: עזרא לנדאו

 

בתא מגובב הקרטונים נאבקתי עם הרוכסן, וגיליתי שעדיין איני יודעת לכפתר נכון את החולצה המשטרתית שקיבלתי. ספרתי מלמטה, מיינתי מלמעלה – אולי חסר כפתור? גועל גאה בי, שנאתי כפתורים. השלתי את החולצה, וניסיתי שוב את מזלי עם החצאית. קצת גדולה – משכתי עד בית השחי, ואז נזכרתי שיש לרכוס אותה. זינקתי בבהלה: שיניו הקטנות של הריץ'-רץ' נגסו בעורי ברשעות. ניתרתי החוצה אל אמי, לעיניהן המופתעות של הקונות.
ברכי פרצה בצחוק כבד. ואמי משכה אותי חזרה לתוך התא. איך היא תעמוד בבושה, כאשר בכל השכונה יספרו איך ילדתה עמדה באמצע החנות, לבושה בבגד ים בלבד?
'לא צנוע!' קראה ברכי. 'היא לא צנוע!' ומעבר לבושתה של אמי, האשמה החלה לחלחל בי.
או שמא להיפך?

2. ת"ף-ת"ף (או ת.ש.ב.ר.)
יום אחד אחי חזר מת"ת שמח וטוב לבב. בעודו לועס נקניקיית טבעול קפואה, סיפר לנו שהרֶבֵּה בחיידר תיאר כיצד אלוהים נמצא בכל מקום, "מהקוטב הצפוני הקר, עד הקוטב הדרומי החם".
אחר כך עבר אחי ללמוד בת"ת לויכטר. או שמא לפני כן? אני כבר מאבדת את הכרונולוגיה.

3. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
אגב, אם להיות אולטרה-כנה, עזבתי את החברה החרדית כי לא התאפשר לי ללמוד לבגרויות ולתואר. מכיוון שזה קרה לפני בערך עשור, ומאז צצו כפטריות לבקרים ולחביתות כל מיני מכללות חרדיות וקורסים לא-מעורבים, וכל חרדי שני הוא בעצם קואצ'ר מביתר-עילית-שבעילית, אולי בעוד עשור גם לימודי הליבה יתאפשרו.
חבל על דור הביניים.
שמישהו יסביר לעסקנים המכוערים האלו שיהיו להם נושאי מדון, ועל מה לריב ולהלהיב את הרבנים הזקנים גם אם יניחו את מאבק הליבה בצד לכמה שנים.
יש קדמה, אוקיי? אפילו הגר"ח קנייבסקי, מספרים, הורה זה הקיץ להתקין מזגן.

7. יֶשׁ לִי תִקְוָה – גַּם הָיִיתִי

תגיות

אישי, אנוסים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה ב, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה

ראשית, אפתח בתודה לנועם דובב הגאון, שחיבר פלינדרום מקסים עבורי.  איזו מיומנות וורבלית מדהימה! תודה לך, נועם היקר, *מסמיקה*

אהמ.  ובכן, בהמשך לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש הזה בעיתון מעריב שניתן לקרוא כאן, ושימו לב להקדמה המלבבת.

זה יהיה ארוך.

דעתי האישית: מספר האנוסים בחברה החרדית היה גדול בהרבה לו גברים היו מחויבים ב'שבעה נקיים'.

נימוק: אין גבר בנמצא שהיה מוכן לבדוק את כלי-זינו שבוע בחודש, אבל אשכרה לבדוק, בעזרת פיסת בד צחורה מיוחדת, לגרד שאריות גבינ"צ ולבחון בדקדקנות את כתמי זיבת הרורשאך בשעה מסוימת ביום (אף כי עדיף לבצע בדיקה זו כמה פעמים ביום).  ובמידה והכתמים אינם ברורים דיים יהיה עליהם למסור את הפיסה המוכתמת לאדם זר שיסרוק את הזוהמה, או במקרה היפותטי זה: לאישה צדיקה שלראשה שביס אדיר.

ועכשיו ברצינות: רוב בני/ות אנוש מסתובבים להם כשסוד בליבם.  והסודות הללו – מהסוג המעיק – מסוגלים להעכיר ימים ואף חיים שלמים.  העלו בנפשכם סוד אחד אשר חשיפתו תפגע בכם או ביקרים לכם, ושערו עד כמה נורא יהיה לסחוב סוד קיומי בחברה טוטליטארית לחלוטין, עד כמה תאמללו את עצמכם עד לגאולה אישית.  ובאם אתם נשואים או הורים, הכפילו את סף הקושי.

לאור חוויותיהם של חברי האנוסים, אני מודה לאיזה כוח עליון נתון או מוטיבציה אישית שלא אפשרו לי להיות במקומם.  במחשבה שנייה, רוב החרדים הינם אנוסים במידה זאת או אחרת.  מדובר בחברה בעלת כללים תרבותיים נוקשים וארכאיים, אשר על מנת לשרוד בה בתנאים נוחים יש להעלים עין מהצביעות.  נכון, כנ"ל בחברה החילונית, רק שגלובלית קל יותר לשרוד כאינדיבידואל, ואין איש דורש שתישבעו אמונים להתחסדות, בעוד שבחברה החרדית שווי הפרט זניח מול מטרת הכלל, ובאם גלשת מהפסים הדתיים הרי שאתה מנודה, מוכרז כלא שפוי, ובני משפחתך לא יזכו לשידוך הולם ושקט נפשי.

בסך הכל דרושים העלמת עין מהצביעות, ונחישות באורח חייך על מנת לחיות כחרדי.  כבר לא מדובר באמונה או באלוהים, שהם צ'ופר נדיב לאינטליגנטיים או לתמימים.  אחי החמוד והנבון החשיב את דברי רבותיו לפתפותי ביצים עוד בישיבה הקטנה, אך נחמד היה לו להתנצח ולהתפלסף, לגרוס בתלמוד ולחבר מאמרים בחריצות שלא הייתה מביישת אף סטודנט העמל לתזה.  וכעת מתאים לו לשבת ולהתעמק בגמרא בעוד אשתו הצעירה עובדת, וגם לבשל יחד ביום שישי, לזמזם ניגונים חסידיים ולפרסם 'חידושים' מהוללים.

אישית, לא התמודדתי עם דו-הפרצופיות, וההשפלה הכרוכה באורח חיים כאישה חרדית (ע"ע בדי בדיקה) הכריעה את הכף ויצאתי בשאלה.  חייתי בסיוט מתמשך בו ידעתי שאתעורר בוקר אחד בגיל 30 עם בטן תפוחה ואגן דאוב, אם לארבעה, בעוד עשור סבתא, חסרת השכלה, קרועה מהמינוס, קורעת ת'תחת.  נכון, לפחות הייתה מטרה כלשהיא, גם אם אינה הגיונית לחלוטין (גידול ואהבת ילדים לעומת איבוד העצמיות), ובתור חילונית אין מטרה ברורה – אבל אני אדם לעצמי. אני מודה שלדעתי אין בדת שום דבר נעלה או חיובי, אלא מסע עליבות הריוני וטמטום מתמשך.  והידיעה הזו קרעה אותי בעבר, חשתי חוטאת רק מהעלאת מחשבה זו.

אין הרבה חברות שבהן ניתן להחשיב את הפרט כאנוס, אך הכל יחסי.  בתרבות החרדית משרישים מגיל צעיר כי היהודי החילוני הינו מבחינת "תינוק שנשבה", והוא אנוס על ידי יצרו ונורמות חברתיות.  אגב, לפי דעת התורה יש להעביר ביקורת (קלה) על האנוסים בחצי האי האיברי ונספחיו, כדוגמת המשורר להלן, שהיה עליהם למות למען קידוש השם ובכל אופן התנצרו וסגדו לאל אחר.

ואסיים בשיר מפלצתי בתרגום חפשי:

חיה עַל מְנַת לָמוּת, וְאִם תישען

עַל אֹרַח חַיֶּיךָ, מְנֵה את נזקיך,

שנגרמו עַל יְדֵי הַהִגָּיוֹן העיקש.

עוֹד תִּרְאֶה כִּי כַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה להתפקח,

יֶחְסְרוּ לְךָ הַשָּׁנִים והימים,

ויתווספו לְךָ הימים וְהַשָּׁנִים

(אנטוניו אנריקס גומז, משורר אנוס מהמאה ה-17. השיר המקורי כאן.)