19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

14. אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל

תגיות

אישי, אנוסים, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גלעד שליט, דייט, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך

בועות
בשבוע שבו נעלמו עקבותיו של גלעד שליט יצאתי לחופשי. כמעט, זאת אומרת – לא סיפרתי לאף אחד על ההחלטה להיעלם מההֶמִיסְפֶרָה החרדית, אלא פשוט ליפול מהרדאר (משעשעת, הנאיביות). שנת עבודתי כמדריכה בפנימיית בנות הסתיימה, ולא חשבתי שאוכל לספוג עוד מריבות בנושא מרכך שיער או תורות לטלפון הציבורי. בשבוע שלפני כן ניגשתי בסתר לראיון עבודה בתור נציגה במרכז שירות טלפוני. המקום חילוני, קוד הלבוש והנוהל הסתכמו בג'ינס וציות לתמרורי פינות עישון. התקבלתי מיד (אני דוברת 2 שפות), ולא הסתכלתי אחורה: אשת לוט יש רק אחת.

ביום שבו נחטף גלעד עמדתי בצומת בר אילן בירושלים, בחצאית ארוכה וחולצה דו-שכבתית, וחייכתי בשמש אל ידידי, הומו חרדי-לשעבר שהסכים לחפש עימי דירה. כאילו-שידוך, ובטני רחשה מהתרגשות. באותו ערב נקבעה לי פגישת שידוך "אמיתית", דווקא בחור נחמד ותמים לאללה. אכולת רגשות אשם, שמתי לי פודרה וצבעתי ריסים, מעבירה בעיני רוחי את הדירות בהן ביקרנו בצהריים.

למחרת התחלתי את עבודתי. הגעתי בחצאית ג'ינס ארוכה ומרוחה באודם סרטני. תוך שבוע קודמתי בתפקיד, מצאתי דירה, חיללתי שבת, התקבלתי לעוד עבודה בתור מלצרית ושיננתי תפריט טרייף למהדרין, רכשתי גופיות ונסעתי בשבת לחוף הילטון, ואז פרצה המלחמה. ועדיין הייתי שקועה בבועה הקטנה שלי: איך מתפטרים מהשידוך? ההורים כבר דיברו ביניהם. ואז הוריי דיברו איתי, והסברתי שאני לא מעוניינת. סיפרתי גם שעברתי לגור בירושלים עם חברה. הם שאלו איך המצב הביטחוני בישראל, והסברתי שוב שלא ממש מרגישים מכאן מה שרואים משם. אמא שאלה אם ארצה לשמוע על מועמד אחר. אמרתי שלא כרגע. ואיפה את בשבת? אה, <מעורפל> אצל חברה נשואה ברחביה.

בועת זמן

גלעד עדיין בשבי. ואני יצאתי לחופשי, ומאז עברו 1,725 יום, 14 שעות, ו-40 דקות. החיים שלי התמלאו, התפתחו, התעשרו. מצאתי אהבה והרבה חברים, ובעיקר תקווה. קצת איבדתי את משפחתי בדרך, אבל קיבלתי את עצמי. ולפעמים אני עוברת מול המאהל ורואה את נועם ואביבה, והם מסורים כל כך, הלב משמיע קול התנפצות דק.
אינני מקבילה בין העולם החרדי לשבי בידי החמאס. אולי ישנו תו השוואתי אחד במישור ההתערבות הממשלתית. ואולי במידת מה ברמה שבה בחברה החרדית מוכנים לוותר על הפרט למען האידאל, והכובד ראש בו מתייחס המגזר לבגידה בעקרונות, יענו מדובר מינימום ב-1000 פעילי טרור. בסה"כ רציתי לספר לכם שב-5 שנים אלו נולדתי מחדש, ושגלעד נדמה כנקבר עוד קצת, וזה חורה לי.

 

זמן בועה

אינני נוהגת להתפלסף (מנהג מגונה אצל יוצאים רבים, עמק חפר פתחו לי האלו בדייטים). אבל לפעמים שאלות פשוטות גורמות לי לחשוב קצת. והנה הרב שלום בוגוסלבסקי מהבלוג המצוין תניח את המספריים ובוא נדבר על זה פרסם קול קורא בנושא החילוניות. ואני הקטנה רוצה לשתף את הקהל הנכבד בתובנותיי בסך 2 סנט:

מה עושה אותי לחילוני/ת?
1. ההפך ממה שהופך אותי לקדוֹשה
קדוּשה משמעה פרישות, היבדלות משאר הגויים. בתור חילונית, איני מובדלת מהעולם, ואני חולקת את שמחתה, צערה, חלומותיה, הצלחותיה ומפולותיה של האנושות. אינני בת העם הנבחר והנבדל, אלא אישה בעלת קוד גנטי יהודי, שמסווג אותי – אך לא מפריד אותי – בתוך קטלוג הגזעים. יש לי תרבות ואני בעלת רקע היסטורי ארוך, אך אין בו משום להפריד ביני, בעידן זה, משאר אזרחי העולם.
2. אני אחראית למעשיי
להיות חילוני/ת בתור ההפך מדתי/ה פירושו שאני חסר/ת אמונה/ריטואל דתי/הסבר לוגי לכל פִּיפּס המושתת על אמונה באל אחד או יותר. להיות דתי משמעו להסביר את מעשייך באופן אחד בלבד: לשם שמיים.
מעשיי שלי נגרמים על ידי זרם דחפים שונים, לוגיים ופחות. ואני לוקחת אחריות למעשיי, ולא מתרצת אותם ברצון של ישות/יות אחרת/ות. מעשיי אינם כולם אלטרואיסטים, ורבים מהם אינטרסנטיים, אך אני מודעת לעצמי באופן שכזה בו אוכל לקחת אחריות על החלטותיי ולהשתדל ולהסבירם באופן מקיף שאינו כולל זווית מגוף שלישי. ובארסיות קלה: איני מנצלת מדינה שלמה על מנת לספק את אותו 'חצי שלישי' על חשבון כלל אזרחיה.
3. חופש הבחירה
וכאן ההסבר הוא יותר אישי. בתור חרדית לשעבר, נערה בחולצת תכלת וגרביונים אטומים, שנשפטה רק על פי מלבושיה, רשימת הסבים המיוחסים שלה וטיב פריונה, חונכתי שמותר האדם מהבהמה היא יכולתו לבחור בחופשיות. אכן כך, עלי לבחור להפוך לרֶחֶם מהלך המקדם את האג'נדה של הבלתי-נראה, ובאם יש לי טענות, הרי שאיני שפויה בעליל.
הלוגיקה העקומה של האמונה גרמה לי לבחור להחליט בעצמי. קשה היה לי להסכים שבאם תאחי 1% של אמונה ל-99% של הסבר לוגי (כלומר, תבל מדהימה ומדויקת שמוכיחה מעל לכל ספק שיש יד עליונה) לא תוכלי להתכחש לאמת, ותבחרי באופן אוטומטי (!) בדרך חיים ששוללת כל בחירה (!!) הנקראת "דרך כל האדם – הבחירה החופשית", המבטיחה לך חיי נצח (!!!) .  אבל אם הייתה ניתנת לי בחירה חופשית יותר, יתכן שהייתי מניחה לנושא.

11. וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, דיכאון של נשים חרדיות, הפרעות נפשיות חרדים, חוזרת בשאלה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, פייגי, שנאה עצמית

על שלשה דברים העולם עומד: על הקנאה, על השריטה, ועל השיגעון
קנאתי בפייגי היתה נעוצה בעיקר ביופייה וקלילותה, וצרידות קולה.  שערה החלק, חיוכה השובה, ואפילו האופן בו חצאית הקפלים נחה עליה היו מושא לקנאה.  'את חייבת לפגוש אותה', לחשה יודעת סוד מהסמינר (סוד נוראי שכלל רשימת ספרים חיצוניים) 'אתן כל כך דומות!'

לא דומות, אולי איזו הקבלה גמישה במישור המודרניות שלנו.  ניחשתי שפייגי בזה לנימה המהוגנת שהפגנתי כלפי חוץ, לשקט ולניקיון –  ובעיקר לשעמום שאפפו אותי.  לאחר חודשים מספר, כאשר המוניטין שלי התפתח קמעה, היא הציגה את עצמה מול גרם המדרגות המתקלף.  ספרה לי מה היא קוראת, פרוסט כזכור לי.  ציטטה יפה, והתרשמתי.  נרתעתי ממנה, מהמושלמות והחינניות.  כבר אז דימיתי שדלתות נפתחות עבורה בגלישה רכה, ואיש אינו מסוגל לסרב לה, גם לא אלוהים.

לא שוחחנו שוב, ותוך כמה חודשים היא עזבה את הסמינר.  דרכי שלי החוצה השכיחה אותה ממני, עד שיום אחד חברה משותפת ריכלה על כך שפייגי יצאה בשאלה, לומדת באוניברסיטה, ועדיין גרה בבית.  דרכינו הצטלבו עוד מספר פעמים, ונוכחתי בנערה מאושרת ויפיפייה, אשר הג'ינס חובק את חמוקיה בוירטואוזיות.  פעם אחרת הכירה לי את חברהּ, אף הוא נאה ומוכשר.  ספרה לי על ציונים והמלצות אשר זכתה להם בקמפוס, בעוד אני גורסת את מוחי באוניברסיטה הפתוחה ומעבירה אותו בסד השלמת הבגרויות.  נראה כי משפחתה מקבלת אותה ואת בן זוגהּ בחום, ותומכת בלימודיה.  לפעמים התראינו בעיר, היא אפופה להקת חברות מדהימות ומבושמות.

ואז התראינו שוב במסיבת חוף, ופתאום הבחנתי בקווקווים הלבנים והדקים שעל זרועה.  בעצם, היא הראתה לי אותם, נדמה לי שדיברנו על אנשים 'שרוטים'.  היש שרוט מזה, שאלה.  והסיטה את הסרונג על מנת לחשוף את ירכה החבולה, הכוויה, החתוכה. לא הגבתי – אני מומחית פני-הפוקר.  משכתי בכתפי והחלפתי נושא.  בתוכי געשתי: איך אני מסוגלת לשמוח לאידה? איך התנפצות השלמות, האלוהיות שבה, מסוגלת לגרום לי לאופוריה שכזו?

חשבתי שהיא מושלמת, שלשונה הענוגה לוקקת כף מוזהבת, שהתמזל מזלה בעוד אני נדפקתי.  אני מעדיפה לקרוע תחת מאשר לפגוע בעצמי באופן פתולוגי כל כך.  הייתי מאושרת שלפחות אני יותר שפויה ממנה, אם לא יפה או חכמה.  שנאתי את עצמי.

על השיגעון
בחברה החרדית יספרו לכם שהיוצאים הינם מקרים מיוחדים, אנשים שעברו 'משבר' (אנא בהיגוי אשכנזי), שאינם שפויים לגמרי.  עובדה: יש יותר חוזרים מיוצאים! העובדה שידאגו להסתיר מכם הינה שקשה כמוות היציאה, ושמדובר תהליך שכולל הריסת גרעיני משפחות ומעבר לכך, בעיקר בגלל תופעה חברתית שניתן לכנותה ראשבקיר.

מבחינת החרדים, לקטגורית המשוגעים נכנסים באופן כמעט אוטומטי אלו שהוריהם התגרשו, או שחוו התעללות כלשהי, פיזית או רגשית. או, אנשים שתמיד 'עשו דווקא', אנשים בעלי פה גדול ודעה נחרצת, לכאן או לכאן, ויש שהיו 'עילויים' ואז התפקרו, משתמשים באותם כלים וורבליים.  אה, וגם פרענקים ושבאבניקים.  כל יוצא ויוצאת בשאלה מקוטלגים במידיות כאדם שיש לבחון את שפיותו/ה.  וכיוצא מזה, אין ראייתם על החברה החרדית ברת משקל, מכיוון שאין לקחת ברצינות את עדותו של השוטה (והאישה, והקטן).

גבירותיי ורבותי, אני שפויה.  ולמרות שאני אישה, עדותי כנה.
זו הכרזה שעד לא מזמן לא העזתי לבטא בפה מלא ובביטחון. לקח לי זמן רב להבין ולהכיר בכך שאני שפויה.  עוד בימים בהם תהיתי על עתידי ועל האמת שמאיימת לכבול אותי, הרגשתי מעורערת נפשית, כפי שדאגו לשטוף את מוחי.  כבר נדמה היה שהסיוט הזה הפך לנבואה המגשימה את עצמה.  מה לא בסדר בי? דשתי ולשתי בנושא, ייסרתי את עצמי.  ובסה"כ מה רציתי? לא להתחתן בגיל 20, ללמוד לתואר (ולא אחרי החתונה, שהרי מיד אכנס להריון וקשה יהיה להתרכז, עפ"י שיש הרבה שהצליחו), ולא לתהות אם אני נורמאלית על אף שאין בי שום זיקה לשבת/גרביים/חתונה/תורה, ובפשטות: לצאת מקלחת רגשות האשמה.

Flamenco Dancer II by Fabian Perez, 2000

על השריטה
אני מכירה מספר חרדים וחרדל"שים אשר פוגעים בעצמם.  במאבקי חסר הפשרות בתווית הלא-נורמאלית, לא נתתי ביטוי חיצוני לכעס ולכאב.  הדיכאון שחוויתי היה מיינסטרימי, קצת דמעות ובקרים חשוכים, בדידות מכבידה קלות, תקופה תרופתית קצרה ובמינון נמוך, והזעם המשתק הפציע לעיתים רחוקות וללא סימפטומים חריפים מדי.  לעומתי, פייגי וחברים נוספים, ואפילו אחותי החמודה, הביעו את כאבם באופן שרק תרם לסימונם כלא-שפויים, התירוץ והאישום הקלים מכל.  אין זה אשמת ההורים – הילד לא נורמאלי.  הישיבה, הרב, המורה, המדריך – כל אלה חפים מפשע, מכיוון שהנפלט הינו בלתי שפוי בעליל.  אילו רק יישאר בעולם החרדי החם והעוטף, ויאפשר לקדוש-ברוך-הוא ועושי מצוותו ללקק לו את פצעיו, הרי שיחווה כבר גן עדן בעולם הזה.

יתכן שלכן שמחתי לאידה של פייגי, מכיוון שהמחיר שגבתה ממני הדרך החוצה היה זול בהרבה מתשלומי השטן שלה. ושלמרות הכל, קול דקיק ואקסטאטי בתוכי שורק בטירוף: את כן נורמאלית, את כן צדקת בדרכך החוצה.

אין לי הסבר הגיוני.  אולי אני באמת לא שפויה.  נו שוין.