• About

בציציות ראשי – Fringes

~ חרדית לשעבר בהווה – Ex-Haredi, Now

בציציות ראשי – Fringes

ארכיוני קטגוריות: Little Mermaid

29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

09 יום שבת מרץ 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Rabbis, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מעמדה של האישה ביהדות, סמינר בית יעקב, רב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

≈ 7 תגובות

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים


נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 


שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

27. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה

11 יום שישי ינו 2013

Posted by Ruth Benedict in childhood, Frum, Haredi, Haredim, Little Mermaid, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אישי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מדריך לחזרה בשאלה, מדריך ליוצאת בשאלה, מעמדה של האישה ביהדות, שבעס, שבת

≈ 3 תגובות

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבעס, שבת


כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.

וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.

זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן.  מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.

אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:

א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.

את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.

לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.

בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.

יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

31 יום שבת דצמ 2011

Posted by Ruth Benedict in Cheider, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Rabbis, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אישה חרדית, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, הדרת נשים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, מטבח יהודי, מעמדה של האישה ביהדות, נישואים חרדים, רב, שידוכים, תלמוד תורה

≈ 19 תגובות

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון


יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

12 יום חמישי מאי 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוכים

≈ 11 תגובות

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים


שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

30 יום שבת אפר 2011

Posted by Ruth Benedict in childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, אבא, אישה חרדית, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוכים

≈ 12 תגובות

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים


זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

31 יום חמישי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Ultra-Orthodox, אישה חרדית, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 14 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה


מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

14. אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל

16 יום רביעי מרץ 2011

Posted by Ruth Benedict in Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, Little Mermaid, Off the Derech, Personal, Shabbat, Ultra-Orthodox, אישי, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוכים

≈ 7 תגובות

תגיות

אישי, אנוסים, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גלעד שליט, דייט, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך


בועות
בשבוע שבו נעלמו עקבותיו של גלעד שליט יצאתי לחופשי. כמעט, זאת אומרת – לא סיפרתי לאף אחד על ההחלטה להיעלם מההֶמִיסְפֶרָה החרדית, אלא פשוט ליפול מהרדאר (משעשעת, הנאיביות). שנת עבודתי כמדריכה בפנימיית בנות הסתיימה, ולא חשבתי שאוכל לספוג עוד מריבות בנושא מרכך שיער או תורות לטלפון הציבורי. בשבוע שלפני כן ניגשתי בסתר לראיון עבודה בתור נציגה במרכז שירות טלפוני. המקום חילוני, קוד הלבוש והנוהל הסתכמו בג'ינס וציות לתמרורי פינות עישון. התקבלתי מיד (אני דוברת 2 שפות), ולא הסתכלתי אחורה: אשת לוט יש רק אחת.

ביום שבו נחטף גלעד עמדתי בצומת בר אילן בירושלים, בחצאית ארוכה וחולצה דו-שכבתית, וחייכתי בשמש אל ידידי, הומו חרדי-לשעבר שהסכים לחפש עימי דירה. כאילו-שידוך, ובטני רחשה מהתרגשות. באותו ערב נקבעה לי פגישת שידוך "אמיתית", דווקא בחור נחמד ותמים לאללה. אכולת רגשות אשם, שמתי לי פודרה וצבעתי ריסים, מעבירה בעיני רוחי את הדירות בהן ביקרנו בצהריים.

למחרת התחלתי את עבודתי. הגעתי בחצאית ג'ינס ארוכה ומרוחה באודם סרטני. תוך שבוע קודמתי בתפקיד, מצאתי דירה, חיללתי שבת, התקבלתי לעוד עבודה בתור מלצרית ושיננתי תפריט טרייף למהדרין, רכשתי גופיות ונסעתי בשבת לחוף הילטון, ואז פרצה המלחמה. ועדיין הייתי שקועה בבועה הקטנה שלי: איך מתפטרים מהשידוך? ההורים כבר דיברו ביניהם. ואז הוריי דיברו איתי, והסברתי שאני לא מעוניינת. סיפרתי גם שעברתי לגור בירושלים עם חברה. הם שאלו איך המצב הביטחוני בישראל, והסברתי שוב שלא ממש מרגישים מכאן מה שרואים משם. אמא שאלה אם ארצה לשמוע על מועמד אחר. אמרתי שלא כרגע. ואיפה את בשבת? אה, <מעורפל> אצל חברה נשואה ברחביה.

בועת זמן

גלעד עדיין בשבי. ואני יצאתי לחופשי, ומאז עברו 1,725 יום, 14 שעות, ו-40 דקות. החיים שלי התמלאו, התפתחו, התעשרו. מצאתי אהבה והרבה חברים, ובעיקר תקווה. קצת איבדתי את משפחתי בדרך, אבל קיבלתי את עצמי. ולפעמים אני עוברת מול המאהל ורואה את נועם ואביבה, והם מסורים כל כך, הלב משמיע קול התנפצות דק.
אינני מקבילה בין העולם החרדי לשבי בידי החמאס. אולי ישנו תו השוואתי אחד במישור ההתערבות הממשלתית. ואולי במידת מה ברמה שבה בחברה החרדית מוכנים לוותר על הפרט למען האידאל, והכובד ראש בו מתייחס המגזר לבגידה בעקרונות, יענו מדובר מינימום ב-1000 פעילי טרור. בסה"כ רציתי לספר לכם שב-5 שנים אלו נולדתי מחדש, ושגלעד נדמה כנקבר עוד קצת, וזה חורה לי.

 

זמן בועה

אינני נוהגת להתפלסף (מנהג מגונה אצל יוצאים רבים, עמק חפר פתחו לי האלו בדייטים). אבל לפעמים שאלות פשוטות גורמות לי לחשוב קצת. והנה הרב שלום בוגוסלבסקי מהבלוג המצוין תניח את המספריים ובוא נדבר על זה פרסם קול קורא בנושא החילוניות. ואני הקטנה רוצה לשתף את הקהל הנכבד בתובנותיי בסך 2 סנט:

מה עושה אותי לחילוני/ת?
1. ההפך ממה שהופך אותי לקדוֹשה
קדוּשה משמעה פרישות, היבדלות משאר הגויים. בתור חילונית, איני מובדלת מהעולם, ואני חולקת את שמחתה, צערה, חלומותיה, הצלחותיה ומפולותיה של האנושות. אינני בת העם הנבחר והנבדל, אלא אישה בעלת קוד גנטי יהודי, שמסווג אותי – אך לא מפריד אותי – בתוך קטלוג הגזעים. יש לי תרבות ואני בעלת רקע היסטורי ארוך, אך אין בו משום להפריד ביני, בעידן זה, משאר אזרחי העולם.
2. אני אחראית למעשיי
להיות חילוני/ת בתור ההפך מדתי/ה פירושו שאני חסר/ת אמונה/ריטואל דתי/הסבר לוגי לכל פִּיפּס המושתת על אמונה באל אחד או יותר. להיות דתי משמעו להסביר את מעשייך באופן אחד בלבד: לשם שמיים.
מעשיי שלי נגרמים על ידי זרם דחפים שונים, לוגיים ופחות. ואני לוקחת אחריות למעשיי, ולא מתרצת אותם ברצון של ישות/יות אחרת/ות. מעשיי אינם כולם אלטרואיסטים, ורבים מהם אינטרסנטיים, אך אני מודעת לעצמי באופן שכזה בו אוכל לקחת אחריות על החלטותיי ולהשתדל ולהסבירם באופן מקיף שאינו כולל זווית מגוף שלישי. ובארסיות קלה: איני מנצלת מדינה שלמה על מנת לספק את אותו 'חצי שלישי' על חשבון כלל אזרחיה.
3. חופש הבחירה
וכאן ההסבר הוא יותר אישי. בתור חרדית לשעבר, נערה בחולצת תכלת וגרביונים אטומים, שנשפטה רק על פי מלבושיה, רשימת הסבים המיוחסים שלה וטיב פריונה, חונכתי שמותר האדם מהבהמה היא יכולתו לבחור בחופשיות. אכן כך, עלי לבחור להפוך לרֶחֶם מהלך המקדם את האג'נדה של הבלתי-נראה, ובאם יש לי טענות, הרי שאיני שפויה בעליל.
הלוגיקה העקומה של האמונה גרמה לי לבחור להחליט בעצמי. קשה היה לי להסכים שבאם תאחי 1% של אמונה ל-99% של הסבר לוגי (כלומר, תבל מדהימה ומדויקת שמוכיחה מעל לכל ספק שיש יד עליונה) לא תוכלי להתכחש לאמת, ותבחרי באופן אוטומטי (!) בדרך חיים ששוללת כל בחירה (!!) הנקראת "דרך כל האדם – הבחירה החופשית", המבטיחה לך חיי נצח (!!!) .  אבל אם הייתה ניתנת לי בחירה חופשית יותר, יתכן שהייתי מניחה לנושא.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

10. אַל בְּנוֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאד מִכֶּם

05 יום שישי נוב 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Food, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Jewish Cuisine, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אוכל, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, דיור חרדי, חזרה בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מטבח יהודי, שבעס, שבת

≈ 7 תגובות

תגיות

אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיור חרדי, דיכאון טרום לידה, דיכאון פוסט לידה, דיכאון של נשים חרדיות, דכאון פוסט-לידה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שאבעס


אושר I
לא לדאוג שמא את חוטאת במזיד או בשוגג כאשר את קורעת נייר טואלט בשבת.
ועוד: סתם, לקום בבוקר ולא להילחץ שמא איחרת זמן קריאת שמע, ולמלמל באוטובוס תוך פיתוח סחרחורת משולבת. ולעשות מעשים טובים סתם כי, ולא בגלל שהשם אמר או בגלל שאת בצופים, אלא בגלל שבא לך להיות היום אדם טוב, ואולי לכן את נמצאת על כדור הארץ. ולא להתחבט למה את פה בכלל, כי שקיעה אחת יפה, או סרט טוב, או חיבוק, שווים עולם מלא.

אושר II
בכוך אשר במרתפי ארמון האלמוגים, בת הים הקטנה מיינה את אוצרותיה: קונכית פצועת-שפה, החופנת קולות אווריריים מעבר לעולם; פסלון שמנמן משיש, ורידיו ירוקים כעין השמש מבעד לגלים; נעל סירה קטנה בעלת אבזם מחליד, ובקבוקון דיו, תכולתו הכחולה כמהה להכתים קצרות את מי הכוך.

געגוע עמום פעפע בין שלושת חדרי לבבה, ושוב שחזרה בעיני רוחה את הגלים המתנפצים על שכם הסלע, עליו עמד בגאון נסיך-אדם, רגליו משורגות שרירים, קצוות שערו הלח דבוקות למצחו האדום. דמיינה את עולמו הארצי, הגשמי, בו אין מזמרים משקיעה עד זריחה את תהילות המלך, בו מותר להגות בכל דבר, לחלום מאופק אל-אופק. יום אחד, הבינה, הוא גם ילמד לעוף, האדם, ואין בזאת שום כפירה כלל.


אושר III
אבא בחדר האמבטיה, מתקין קוגל ירושלמי בתוך תבניות הסדורות על מרצפות התכלת. אני מדלגת בין טיפות קרמל שרוף שניתזו לאורך המסדרון הפרוע, בחיפוש אחר נייר דבק עבור השלט שהכנתי. המטבח עמוס עוגות ושאר מיני מאפה, אך לא ארבעס. שערי סתור, מכיוון שאבא אינו יודע לקלוע צמות, והקוקיות שדרשתי מצאו עצמן פוזלות, מבחינת 'האזינו השמיים ותשמע הארץ'. הבוקר לבשתי לגן את החולצה שאמא לא מרשה, שעליה משורטטת פֵיָה קטנה. העתקתי אותה, אחת-לאחת על השלט לכבוד אמא והאורחת החדשה, ווידאתי במילון שהאיות מדויק. לאחר מעשה, צבעתי את זרועותיה ורגליה כך שהפיה תהא צנועה.

דודה חדוי נכנסת ברעש וצלצולים, ברכות ואיחולים, מאחוריה נסחב דוד יענקי עם עריסה, בקבוקים ומטרנה מהגמ"ח השכונתי. לפתע מדאיגות אותי קורות העריסה המסולסלות, העשויות פלסטיק מצהיב. אבא מבטיח שנתקין את המיטה הערב, ולערוך אותה יחד. בשרוולים מופשלים ובסינר משגיח-הכשרות שלו, הוא מתדיין עם דודה חדוי, וכתפו נדמית כדוויה עליו. דאגתי גוברת, ואני ממהרת למתוח פיסת דבק נוספת על השלט. חדוי חושבת שעל אמא ללכת לבית החלמה, אולי זה יקל עליה, גם אסתי של דוכמן היתה ככה בלידה השנייה, וזה השפיע פלאים. דוד יענקי מנסה להיחלץ לעזרת אבא, ולהסביר שהוא לא יכול לנהל עכשיו בית עם 3 זאטוטים, אבל הדודה בשלה.

מאוחר יותר, שרה-שימחי מלשינה עלי (או מוציאה דיבה? או אבק לשון-הרע? אני עדיין מהססת בז'רגון ההלכתי) שצבעתי בטושים את הלול. אני מנסה להסביר לאחותי הגדולה שזו אמורה להיות מצווה, הכנסת אורחים וכיבוד הורים כרוכות זו בזו. שרה-שימחי גאה לעדכן אותי, ממרום כיתה ג', שמדובר ביצור כלאיים של בל-תשחית וגזל.

למחרת, מסתבר לי ש-כ-ל בנות הגן בקרו את אמן והגוזל במשך שהותם במחלקת יולדות, חוץ ממני. בהלתי מיטלטלת בין סיפור רחל אימנו (מוות בלידה) ומצבה של חברתי ברכי (נולדה מוגבלת). כאשר אמא-של-שבת התורנית עוברת בינינו ומחלקת פאקלעך, הקוקיות שלי כבר מרוטות ולעוסות עד השורש.

בחזרה בבית, ריחות הקוגל והמרגרינה מהבילים עד בחילה, ואמא ספונה בחדרה. לאחר שקולחתי וסורקתי לכבוד שבת, אני מעיזה להציץ לחדר המוחשך, בו תנור הפרופלור הקטן פועל למרות שכבר התחיל הקיץ. התינוקת ישנה בעריסתה המקושקשת, ואמי – טבועה בין כל כריות הבית, עדיין כחושה ועייפה כאילו לא ילדה את המאסה הכדורית, מחייכת אלי. אני מספרת לה בלחש מה אפו השכנות והדודות לקראת הקידוש מחר, והיא מודה לי על השלט המקסים. אחר כך אנחנו בוכות ביחד.

לא בקידוש הזה, בין ערמות הבורקס ובקבוקי הטמפו, ולא בבאים אחריו, הבנתי למה אמא מתחבאת בחדרה. אבל דודה חדוי פלטה פעם משהו בנושא דיכאון טרום-לידה ודיכאון פוסט-לידה, ועל כך שנורא מלחיץ ללדת יותר מדי בנות, כי עלויות הדיור ממש יצאו מכל פרופורציה. כיום, לאחר מחקר זריז ולא הכי אמין, מסתבר שמדובר בתופעה של אמהות ליטאיות לחוצות, שמעדיפות ללדת בנים מאשר בנות, רק בגלל ההוצאה הפיננסית הכרוכה בהסכם צד-הכלה.

*** אבל אולי אתר זה יבהיר קצת: דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל – ע"ע רכישת דירה (סעיף הציבור הליטאי)

(אצל הציבור הליטאי) "הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן – 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

8. וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל

22 יום שישי אוק 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Cheider, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אישי, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, תלמוד תורה

≈ 4 תגובות

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה ב, יציאה בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, לשעבר, עסקנים, תלבושת אחידהבלוג יוצאת בשאלה


רציתי לדבר על לימודי הליבה. אבל נשים דעתן קלה, ועל כן ראו להלן אנקדוטות אסוציאטיביות אפרופו לכלום, בעצם:

1. תותי-פרוטי
ערב אחד, כשבועיים לפני תחילת כיתה א', הלכתי עם אמי למכירת תלבושות לבית יעקב. מכיוון שבאביב עברנו מעיר חוף אחת לירושלים, הבעתי את געגועיי בלבישת בגד הים שלי במשך רוב שעות היום, גם במקלחת ובמיטה. מעל הבגד החוטא באי-צניעותו לבשתי חצאית וחולצה, בתוספת צבעונית של גרביים, סנדלים, סרטים לשיער ושעון-יד כתום חסין למים.
המכירה נערכה במקלט בעל תאורה מזמזמת שצימחה ירוקת מהבהבת על חולצות התכלת. נשים ובנות נערמו סביב לשורות המתלים, מלחששות בעטיפות הפלסטיק המרצד העוטף את חצאיות הפליסה. אמי זיהתה שכנה, ואני שחיתי לי בין הפריטים התלויים, צוללת לי תחת גלי הבד הכחולים. צלחתי לי טור שלם של חצאיות מעומלנות, ובקעתי לאור העמום מול זוג אחיות שהכרתי מהשכונה. הצעירה ביניהן, שורי, היתה בת-גילי, וברכי המבוגרת לקתה בפיגור אינטלקטואלי ונשארה כמה שנים בגן-חובה, ממתינה לעלות לכיתה א' יחד עם אחותה. המוכרת חבושת המטפחת המנצנצת העסיקה את אימן, בעוד הן עמדו עלובות מול חצי מראה שהציצה על קודקודן.
באותו רגע נבהלתי מהממשות של בית הספר, והתחפרתי בין הירכיים והחלוקים בחיפוש אחר אמי. היא המתינה לי ליד תאי הלבשה מאולתרים, וביקשה להיכנס איתי על מנת למדוד. התפתלתי ודרשתי: לבד!

קרדיט: עזרא לנדאו

 

בתא מגובב הקרטונים נאבקתי עם הרוכסן, וגיליתי שעדיין איני יודעת לכפתר נכון את החולצה המשטרתית שקיבלתי. ספרתי מלמטה, מיינתי מלמעלה – אולי חסר כפתור? גועל גאה בי, שנאתי כפתורים. השלתי את החולצה, וניסיתי שוב את מזלי עם החצאית. קצת גדולה – משכתי עד בית השחי, ואז נזכרתי שיש לרכוס אותה. זינקתי בבהלה: שיניו הקטנות של הריץ'-רץ' נגסו בעורי ברשעות. ניתרתי החוצה אל אמי, לעיניהן המופתעות של הקונות.
ברכי פרצה בצחוק כבד. ואמי משכה אותי חזרה לתוך התא. איך היא תעמוד בבושה, כאשר בכל השכונה יספרו איך ילדתה עמדה באמצע החנות, לבושה בבגד ים בלבד?
'לא צנוע!' קראה ברכי. 'היא לא צנוע!' ומעבר לבושתה של אמי, האשמה החלה לחלחל בי.
או שמא להיפך?

2. ת"ף-ת"ף (או ת.ש.ב.ר.)
יום אחד אחי חזר מת"ת שמח וטוב לבב. בעודו לועס נקניקיית טבעול קפואה, סיפר לנו שהרֶבֵּה בחיידר תיאר כיצד אלוהים נמצא בכל מקום, "מהקוטב הצפוני הקר, עד הקוטב הדרומי החם".
אחר כך עבר אחי ללמוד בת"ת לויכטר. או שמא לפני כן? אני כבר מאבדת את הכרונולוגיה.

3. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
אגב, אם להיות אולטרה-כנה, עזבתי את החברה החרדית כי לא התאפשר לי ללמוד לבגרויות ולתואר. מכיוון שזה קרה לפני בערך עשור, ומאז צצו כפטריות לבקרים ולחביתות כל מיני מכללות חרדיות וקורסים לא-מעורבים, וכל חרדי שני הוא בעצם קואצ'ר מביתר-עילית-שבעילית, אולי בעוד עשור גם לימודי הליבה יתאפשרו.
חבל על דור הביניים.
שמישהו יסביר לעסקנים המכוערים האלו שיהיו להם נושאי מדון, ועל מה לריב ולהלהיב את הרבנים הזקנים גם אם יניחו את מאבק הליבה בצד לכמה שנים.
יש קדמה, אוקיי? אפילו הגר"ח קנייבסקי, מספרים, הורה זה הקיץ להתקין מזגן.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

7. יֶשׁ לִי תִקְוָה – גַּם הָיִיתִי

31 יום שלישי אוג 2010

Posted by Ruth Benedict in Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Ultra-Orthodox, אישי, בדידות, בית יעקב, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה

≈ 9 תגובות

תגיות

אישי, אנוסים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, יציאה ב, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה


ראשית, אפתח בתודה לנועם דובב הגאון, שחיבר פלינדרום מקסים עבורי.  איזו מיומנות וורבלית מדהימה! תודה לך, נועם היקר, *מסמיקה*

אהמ.  ובכן, בהמשך לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש הזה בעיתון מעריב שניתן לקרוא כאן, ושימו לב להקדמה המלבבת.
זה יהיה ארוך.

דעתי האישית: מספר האנוסים בחברה החרדית היה גדול בהרבה לו גברים היו מחויבים ב'שבעה נקיים'.

נימוק: אין גבר בנמצא שהיה מוכן לבדוק את כלי-זינו שבוע בחודש, אבל אשכרה לבדוק, בעזרת פיסת בד צחורה מיוחדת, לגרד שאריות גבינ"צ ולבחון בדקדקנות את כתמי זיבת הרורשאך בשעה מסוימת ביום (אף כי עדיף לבצע בדיקה זו כמה פעמים ביום).  ובמידה והכתמים אינם ברורים דיים יהיה עליהם למסור את הפיסה המוכתמת לאדם זר שיסרוק את הזוהמה, או במקרה היפותטי זה: לאישה צדיקה שלראשה שביס אדיר.

ועכשיו ברצינות: רוב בני/ות אנוש מסתובבים להם כשסוד בליבם.  והסודות הללו – מהסוג המעיק – מסוגלים להעכיר ימים ואף חיים שלמים.  העלו בנפשכם סוד אחד אשר חשיפתו תפגע בכם או ביקרים לכם, ושערו עד כמה נורא יהיה לסחוב סוד קיומי בחברה טוטליטארית לחלוטין, עד כמה תאמללו את עצמכם עד לגאולה אישית.  ובאם אתם נשואים או הורים, הכפילו את סף הקושי.

לאור חוויותיהם של חברי האנוסים, אני מודה לאיזה כוח עליון נתון או מוטיבציה אישית שלא אפשרו לי להיות במקומם.  במחשבה שנייה, רוב החרדים הינם אנוסים במידה זאת או אחרת.  מדובר בחברה בעלת כללים תרבותיים נוקשים וארכאיים, אשר על מנת לשרוד בה בתנאים נוחים יש להעלים עין מהצביעות.  נכון, כנ"ל בחברה החילונית, רק שגלובלית קל יותר לשרוד כאינדיבידואל, ואין איש דורש שתישבעו אמונים להתחסדות, בעוד שבחברה החרדית שווי הפרט זניח מול מטרת הכלל, ובאם גלשת מהפסים הדתיים הרי שאתה מנודה, מוכרז כלא שפוי, ובני משפחתך לא יזכו לשידוך הולם ושקט נפשי.

בסך הכל דרושים העלמת עין מהצביעות, ונחישות באורח חייך על מנת לחיות כחרדי.  כבר לא מדובר באמונה או באלוהים, שהם צ'ופר נדיב לאינטליגנטיים או לתמימים.  אחי החמוד והנבון החשיב את דברי רבותיו לפתפותי ביצים עוד בישיבה הקטנה, אך נחמד היה לו להתנצח ולהתפלסף, לגרוס בתלמוד ולחבר מאמרים בחריצות שלא הייתה מביישת אף סטודנט העמל לתזה.  וכעת מתאים לו לשבת ולהתעמק בגמרא בעוד אשתו הצעירה עובדת, וגם לבשל יחד ביום שישי, לזמזם ניגונים חסידיים ולפרסם 'חידושים' מהוללים.

אישית, לא התמודדתי עם דו-הפרצופיות, וההשפלה הכרוכה באורח חיים כאישה חרדית (ע"ע בדי בדיקה) הכריעה את הכף ויצאתי בשאלה.  חייתי בסיוט מתמשך בו ידעתי שאתעורר בוקר אחד בגיל 30 עם בטן תפוחה ואגן דאוב, אם לארבעה, בעוד עשור סבתא, חסרת השכלה, קרועה מהמינוס, קורעת ת'תחת.  נכון, לפחות הייתה מטרה כלשהיא, גם אם אינה הגיונית לחלוטין (גידול ואהבת ילדים לעומת איבוד העצמיות), ובתור חילונית אין מטרה ברורה – אבל אני אדם לעצמי. אני מודה שלדעתי אין בדת שום דבר נעלה או חיובי, אלא מסע עליבות הריוני וטמטום מתמשך.  והידיעה הזו קרעה אותי בעבר, חשתי חוטאת רק מהעלאת מחשבה זו.

אין הרבה חברות שבהן ניתן להחשיב את הפרט כאנוס, אך הכל יחסי.  בתרבות החרדית משרישים מגיל צעיר כי היהודי החילוני הינו מבחינת "תינוק שנשבה", והוא אנוס על ידי יצרו ונורמות חברתיות.  אגב, לפי דעת התורה יש להעביר ביקורת (קלה) על האנוסים בחצי האי האיברי ונספחיו, כדוגמת המשורר להלן, שהיה עליהם למות למען קידוש השם ובכל אופן התנצרו וסגדו לאל אחר.

ואסיים בשיר מפלצתי בתרגום חפשי:

חיה עַל מְנַת לָמוּת, וְאִם תישען
עַל אֹרַח חַיֶּיךָ, מְנֵה את נזקיך,
שנגרמו עַל יְדֵי הַהִגָּיוֹן העיקש.

עוֹד תִּרְאֶה כִּי כַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה להתפקח,
יֶחְסְרוּ לְךָ הַשָּׁנִים והימים,
ויתווספו לְךָ הימים וְהַשָּׁנִים

(אנטוניו אנריקס גומז, משורר אנוס מהמאה ה-17. השיר המקורי כאן.)

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...
→ רשומות ישנות יותר

רוצה לקבל עדכונים על רשומות חדשות ובכלל? הזן את כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 991 מנויים נוספים

צרו קשר – contact

benedictruth@gmail.com

Facebook Me

Ruth Benedict

ארכיון

פוסטים אחרונים

  • 33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
  • 32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
  • 31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי
  • 30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא
  • 29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תכלס

  • 85,651 hits

קטגוריות

Frum Ghetto Haredi Haredim loneliness Off the Derech Personal Ultra-Orthodox אישי בדידות בית יעקב בלוג חזרה בשאלה בלוג חרדי בלוג חרדי לשעבר בלוג חרדים בלוג חרדית בלוג חרדית לשעבר בלוג יוצא בשאלה בלוג יוצאת בשאלה בת הים הקטנה גטו חזרה בשאלה חינוך חרדי חרדים חרדים אנוסים חרדית יוצאת בשאלה יציאה בשאלה לחזור בשאלה לצאת בשאלה

מיני-סקר

באתרים נוספים (מאמרים וראיונות)

  • – מאמר באונלייף – יקום מקביל/משבר זהות מגדרי (01/07/12)
  • – מאמר באונלייף – למה הוציאו את הנשים מההגדה? (06/04/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – ראיון באתר סלונה – ע"י ריקי כהן (14/10/12)

בלוגים של יוצאים בשאלה וגם של אנוסים

  • A Hasid and a Heretic
  • Daas Hedyot
  • Formerly Frum
  • Hasidic-Feminist – Deborah Feldman
  • Off the Derech
  • Oy Vey Cartoon – Freida Vizel
  • The Other Side
  • Undercover Kofer
  • Yiddish Scepticism – Chaim Sofek
  • אז לאן אני ממשיך מכאן (ישן) – אוריאל
  • אז לאן אני ממשיך מכאן – אוריאל
  • אנוסה – אפרת רוזן
  • אני ומשפחתי החרדית – אמא פרה מוו (לא פעיל)
  • אתולוגיקה
  • בבירא עמיקתא – רוצה לצאת
  • בילבולים – מבולבלונת
  • דתל"שית בעיר הגדולה
  • ה'אני לא מאמין' שלי – מייק 859
  • הבלוג של Optimus Maximus (לא פעיל)
  • הבלוג של Simlev1981 (לא פעיל)
  • הבלוג של אלוהימית (לא פעיל)
  • הבלוג של דרמה קווין
  • הבלוג של חייםבזרם
  • הבלוג של יוסי דויד
  • הבלוג של מחפשת (לא פעיל)
  • הבלוג של מחפשת דרך
  • הבלוג של מני פיליפ
  • הבלוג של סוג ב'
  • הבלוג של סנטימנט (לא פעיל)
  • הבלוג של רסל
  • הבלוג של שואל בחזרה (לא פעיל)
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • החיים בהיר – דרור פויר
  • החיים בכוכב שבתאי – שבתאי קורדובה
  • החרדים האנוסים – ירוק מנטה
  • היציאה לחופשי – נדב סגל
  • הקול השפוי – סלסרו (לא פעיל)
  • הרווח שבין הבשר לעור – אליזד
  • חביון עוזו – בנקרת הצור
  • חור בסדין – מקודשת לו
  • חמישי בפרדס
  • חצאי מחשבות – שליימ'לה
  • חרדים בכיכר השבת
  • טְרַקְלִין – נועה שרייבר
  • יוצאת מארון הקודש
  • יציאה בשאלה – משוגע לדבר (לא פעיל)
  • כאן גרים בכיף – קאצקער אנארכיסט (לא פעיל)
  • כל האמת על היהדות
  • כנפי יונה – שרעפי קודש
  • כנפיים שבורות – כנרת2005
  • כתיבה ביציאה
  • לא יורדים מהעצים – שרית ורותם
  • לב העולם – שרית
  • לב יהודי – בעל מחשבות
  • לי צלצלו הפעמונים
  • ליטאי כאן
  • מבקר חופשי – אריק גלסנר
  • מהרהר בשאלה – שואל ומהרהר
  • מותרת – שרה איינפלד
  • מים שאל חלב נתנה – ספל חמאה
  • נודדת לבדי – בנדטה (לא פעיל)
  • סדנא דארעא חד הוא – אור קרויזר
  • סקס סמים ופות'נ'ציאל לא ממומש – groopit – הבלוג של אלעד
  • עדות מצמררת – נ ע מה
  • עולם התוהו – אהרן פוירשטיין
  • על החיים ועל המוות – יוסלה גולדברג
  • פואטיקה – פורס מזור
  • פרה פרה – קתרזיס
  • קארמה רעה ושאר הפרזות – יעל גורן
  • קיקיון – 888
  • שונה ופורש (לא פעיל)

מומלצים ורלוונטיים בבלוגוספירה

  • defying gravity – הבלוג של דוני
  • Kiss Me I'm Kosher
  • Modern Orthoprax
  • Oy Vey Cartoons – Shpitzle Shtrimpkind
  • Unpious
  • אתולוגיקה
  • דוסיבלוג – מנחם גליק
  • דוסית בעיר הגדולה
  • האחות הגדולה
  • הבלוג של Shearim1 (עברית)
  • הבלוג של רחל עזריה
  • הבלוגיה של צו פיוס
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • המדור לחיפוש אלוהים – מיתר נדיר
  • המלכה – יולי**
  • הפוך חזק – יונתן אוריך
  • השמיעני קולך – קשב לאשה ברשות הרבים
  • חיים של אמא חרדית – ציפי
  • חרדים מזוית אחרית
  • חרדית ו….מתגרשת! – פוטוגנית1
  • יהדות כתרבות – ציון נחמן
  • ייסורי הדעת – יוסף
  • ישראל חילונית – יאיר רזק
  • כנראה שאין אלוהים
  • לולאת האל – תומר פרסיקו
  • מאה ואחד שערים
  • מדע אחר – רועי צזנה
  • מינים – תומר פרסיקו
  • מנגד לעיר – שלמה טיקוצינסקי
  • משגיח כשרות – שחר אילן
  • מתחת לשולחן – דרור בורשטיין
  • פאזל – אורי פז
  • רשות הרבים
  • תיקון עולם
  • תנועת תלהיב
  • תניח את המספריים ובוא נדבר על זה – שלום בוגוסלבסקי
  • תנסו בעוד יומיים – בת עמי

רסס הבלוג

  • RSS - פוסטים

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

  • הרשמה רשום
    • בציציות ראשי - Fringes
    • הצטרפו אל 124 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • בציציות ראשי - Fringes
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
%d בלוגרים אהבו את זה: