28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 

ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

25. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

תגיות

Off the Derech, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, חרדים נוטלים כדורים, יציאה בשאלה, ישראל קרול, כדורים פסיכיאטריים לחרדים, לצאת בשאלה, עסקנים חרדים, פסיכולוגים חרדים, פסיכולוגיסטים, פסיכולוגיסטים חרדים

לפני יממה נטל נפשו בכפו, והזעם לא שוכך.
כי בעצם הוא נרצח: סדקו אותו, רצצו אותו, משחו ברעל מצחו, נפחו בנשמתו הבל ובעתה. אלוהי היקום, תנקום דמו. עין תחת עין, שם תחת שם, נשמה תחת נשמה קרועה. על אבות, על בנים, על שילשים ועל רבנים. שמישהו ישלם על כך.

איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית.
אתם אשמים, אתם אשמים ואתם מעוותים עד זוב דם, אתם חולי נפש, אתם שתלטנים כפייתיים, אתם הוזים, מגלומנים, עיוורים, שונאי ילדים, אינטרסנטיים, מצומצמים ודלוחים. אתם אוהבים אידיאולוגיה מסורסת יותר מאשר בשר מבשרכם, דם שותת מדמכם. קרעתם אותנו איבר-איבר, כשיצאנו ממלחצי הדת.
גרמתם לנו להאמין שאנו לוקים בנפשנו מכיוון שהעזנו לכפור באל, חסמתם לחלקנו את הדרך הביתה, גררתם אותנו ביודעין לחור שחור של חוסר ביטחון, בדידות ושנאה עצמית. רובנו צלחנו את המהמורות, שיקמנו את חיינו מאפס, למדנו לנשום עמוק.
אבל ישראל לא השתקם, כי ריצצתם אותו.

אתם מספרים לעצמכם באתרים העלובים שלכם – להם אתם מכורים חרף מחאת הרבנים – שהוא היה חולה נפש. מרכלים ברוע וארסיות, מגבבים דיבה על לשון הרע, מנסים לברר את כל הפרטים הגסים. אתם רוצחים.
אתם, כקהילה, הכרחתם אותו לקחת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיהיה "תקין" כחרדי בתלם, כעציץ מדושן בחרא בחצר החסידית שלכם. ניסיתם לטשטש אותו ואת האינטליגנציה המרהיבה שלו, על מנת שלא יעזוב את "הקהילה", שלא יצא בשאלה (וישנם אחרים). כן, גם כן קהילה רחומה ורבת חסד. חולי נפש.

כמובן שישראל היה פיקח יותר מכל עלובי הנפש האינטרסנטיים. ישראל מצא את דרכו החוצה, ארגן לעצמו עבודה, רשת חברתית וחיים מלאי תוכן. אבל איש מאיתנו לא ידע שהוא מוחתם ומוכתם בתאריך פקיעה. היו סממנים, אבל רובנו חווינו גלי ייאוש ואין אונים, וחשבנו שזה זמני. ישראל סרב לטפל בעצמו באופן כימי, עקב ניסיונו המר בחברה החרדית, והמחלה שהודבק בה פשתה בו. אתם רצחתם אותו.

ואתם עדיין ששים לסמן כל מי שיצא בשאלה כפגוע נפש. לסכם את העניין בכישלון היחיד, לא מחדל מערכתי מעורר פלצות. ואל תבואו בטענות קטנוניות, ותאמרו שמדובר בחסידות קיצונית המאביסה ילדיה בכדורים לצד הטשונלט. אל תְתָרְצו ותנקו כפיכם, ליטאים אליטיסטיים שכמותכם. שלחתם נערות כמוני למיטב הפסיכולוגיסטים החרדים כי הן מיאנו להתחתן, או כי חשקה נפשן ללמוד באוניברסיטה. איימתם עליהן בהתקף לב ובסרטן, ובהטלת מום במשפחה שלמה על סך אגפיה. ערערתם את נשמותינו. וכשיצאנו: ניקיתם כפיכם מאיתנו, ניתקתם כל קשר של אמת, כל שביב של אכפתיות והורות, הפנתם כתף קרה כי ככה ייעץ הרב, על מנת שנחזור אליכם מתוך געגוע ובדידות. חולי נפש.

ישראל רשם פעם:

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם – זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר – אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה – החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר – היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו – בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אין בכוונתי לצנזר את עצמי היום, ולא אתחרט על הנאמר. גם אני ייחלתי נפשי למות בעבר בגלל בגידתכם המרה בי, כהורים וכמחנכים וכמייצגי המושג "קהילתיות". ידיכם טבולות בדם הילדים הללו.

וחכמינו אמרו:

והנני אומר לכם, חמור הוא עונשכם הרבה ממוות זה שהטלתם עלי. שכן עשיתם עכשיו בדעה שתיפטרו מהצורך לתת דין וחשבון על חייכם, והנני אומר שיבואכם ההיפך מזה. כי מרובים יותר ידרשו מכם דין וחשבון (כתבי אפלטון; אופלוגיה. סוקרטס לאחר שנדון למיתה. ותודה ליהודה על הרפרנס)

נ.ב. ריפררתי למעלה, ואפנה אתכם שוב. תקראו את זה, ותזכרו באיזו מדינה אתם חיים.

זכרך ברוך, ישראל. זעמך בלבי.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

23. עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה

תגיות

איך זה להיות חילונית, איך זה להיות חרדית, איך זה לצאת בשאלה, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדית-לשעבר, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה

"הסצנה: אדם וחווה, שמסתובבים כבר זמן רב בשטח, ממתינים ליד שער החווה הפורחת והשלווה שלהם לבעל הבית, לאלוהים.  בכל ביקור קודם שלו, והיו מאות כאלה, כל מה שהיה להם לספר לו הוא שהכול נפלא ושהם אסירי תודה.

אולם הפעם, אדם וחוה דרוכים.  הם פוחדים, אבל גם גאים בעצמם.  יש משהו חדש שעליו הם מבקשים לדבר עם אלוהים.  האלוהים מופיע, בריא, חביב, מגודל ולבבי.  הוא שואל אם הכול לשביעות רצונם, וחושב שידוע לו המענה, כיוון שמה שברא עשוי בשלמות שרק הוא מסוגל לה.

אדם וחוה, מאוהבים יותר מאי פעם, אומרים לו שהכול לשביעות רצונם המלאה, אבל שיהיה אפילו יותר מוצלח אם הם יוכלו לדעת שזה עומד להסתיים מתי שהוא".
(רעידת זמן – קורט וונגוט מתאר סצנה מתוך מתושלח של ברנרד שואו)

לאור יציאתי מהארון האחרונה (מס' 142342057) בתור חרדית-לשעבר, נשאלתי כמה פעמים "איך זה להיות חרדית?" השואלים התעניינו לגבי מספר הנפשות במשפחתי, סיווג כיסוי ראשם, מקום מגוריהם, והאם אני מכירה את חצקל אופנהיימרשטיין מסטמפורד היל או שכנותיה. מיותר להסביר כי אין ליישם את חוק הדתיים השלובים על החברה החרדית (עקב כי הישיבישערס מכירים רק ישיבישערס, ובעצם, רק בתת-מחלקות: חברונערס מיודעים רק לחברונערס, קול-תויירניקס זוכרים בעיקר קול-תויירניקס, והחסידים יואילו לציין בשם רק את אלו שחלקו עמם את חלת הרֶבֶּה, האשכנזים לא מכירים בפרענקים, אלא אם כן הנ"ל השתאכנזו ולמדו ב'חברון', וכן הלאה), ובנוסף לאמנסיה הכללית בה אני לוקה מאז יציאתי בשאלה, אני מתקשה להיזכר בשמות, או לתאר בדיוק איך-זה-היה. אבל בכולופן, הנה ניסוי מהיר:

איך זה להיות חרדית
נהדר, בסה"כ. מארג החיים שלך נטווה משתי וערב של הלכה ומשפחה, מצב חיובי בהחלט מבחינת עיבוד הקן המשפחתי וסדר יום המאורגן לפי ערכיות נוחה יחסית. את מסודרת, עוד טרום הולדתך, בעיקר אם שפר עליך גורלך להצטוות למשפחה ליטאית חשובערית.

בעצם, קשה לי לענות על שאלה שכזו, מכיוון שמדובר בחוויה אישית. היאך יענה חילוני לשאלה דומה? בתור חרדית, יש להניח שהתשובה שלי תהיה יותר הומוגנית בהשוואה לחרדיות אחרות, אך תהיה שונה בהכרח מתחושתם של גברים חרדים, וחרדים/ות מתת-מגזרים שונים.

בתור חרדית מבית ליטאי, חיי היו שלמים, או גדושים. מלאים בחום, משפחתיות, תעסוקה (הכוונה לעיסוק מוטורי כלשהו, כגון בישול; אין מקום לבטלה בעולמה של האישה החרדית), רכילות נקייה, חברות, עדכוני גרדרובה לשמחות הקרובות, מבחנים בדינים או בתורה, "שמיעת" הצעות לשידוכים, מרתוני תהילים והשתתפות בארגוני חסד. ואת כל אלו עטפה גאוות יחידה עצומה, חודרת-כל, מסנוורת לחלוטין. לא חסרתי מאומה, ועל כן הקונפליקט.

22. שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִי אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר

תגיות

אנ"ש, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, הגיל הנעלם במגזר החרדי, חרדי-לשעבר, חרדים אנוסים, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים במגזר החרדי, פורום קיסריה, שידוך, שידוכים

השער חורק באוויר הבוקר, ורחבת הסמינר דוממת. אני פוסעת לאורכה, שקועה כרגיל בשרעפיי ומרחפת כאחרונת האסטרונאוטים, מתעלמת מסורגי הברזל ותעמולת הקודש על קיר המודעות המטולא. אין נפש חיה; דלתות הבניין פעורות לרווחה, ורק הִמהוּם שורות פלורוסנט מרצדות מפיג את השקט.

ולפתע, בעוברי תחת ציור הקיר הגרנדיוזי (שבמרכזו נר והילתו מוגזמת, מעוצבת כאמרת הכנף הרשמית: "כל עוד הנר דולק…"), פורצות חברותיי לכיתה מעבר לעיקול המסדרון, גולשות בגרם המדרגות, בקולות שירה וצהלה: "עוד ישמע בהרי יהודה, ובחוצות ירושלים!" ונושאות אותי על כפן, גוררות אותי למעגל המתרחב ומתעצם אך נותר בין כתלי הסמינר, דוהרות סביבי בשמחת-אמת (המאורסות) ובקנאה קלה (הרווקות), ומריעות קולן בזעקות "סימן-סימן-טוב, ומזל-מזל-טוב!" ואני נסחפת עימן, פעמיי בנעלי העדינות טופפות על הריצוף השחום מזוֹקן, מנסה להיזכר עם מי בדיוק התארסתי.

אינני מצליחה להעלות במחשבתי, וכל שכן על דל שפתי, מיהו בחיר לבי. שועטת במעגלים, משכלת רגלי ובועטת קדימה בצעדי ריקוד מכאניים, מתוסכלת מכך שאיני זוכרת את שמו של ארוסי, או את זיו פניו, ואף לא את דוגמת עניבתו בווארט. גם הווארט נשכח מזכרוני! חברותיי גועשות סביבי, מתערבלות בתרועה, וכינורות רפאים מנגנים סטקטו מטורף, קלרינט נסתר מסלסל בפראות, ואני מאבדת אחיזה בכפות הידיים הלחות, מתמוטטת במורד המדרגות ומתעוררת.

סיוט זה חזר על עצמו כמה פעמים, כנראה הגרסא החרדית לחלום העירום. הוא משקף בבהירות את פחדי דאז: חתונה, התחייבות נצחית, איבוד בחירה עצמית, דיסוננס חברתי, חוסר מודעות מובנה, ואובדן שיווי משקל. החתן החסר שהעיב על חיי אמור היה להציל אותי, לפי כל היועצים הפנים-חרדיים והרבנים עימם התייעצתי. אבל במבט לאחור, הוא היה עורק עיקרי לשורש הבעיה.

הגיל הנעלם במגזר החרדי
השבוע התקיים מושב מעניין בפורום קיסריה, בנושא "הגיל הנשכח במגזר החרדי: על השתלבותם של צעירים בגילאי 18-22 בכלכלה, בחינוך ובחברה בישראל" (מרתק, כנסו כנסו).

זכיתי להאזין לאחת מישיבות ההכנה לקראת מושב זה, ובעקבותיה שקלתי להגיש הצעת חוק חוצה מגזרים, מעומק ליבי הזעיר: איסור חיתון לפני גיל 25 (במגבלות וההסתייגויות המתבקשות), התשע"א – 2011. וזאת מפני שאיני מכירה אדם אחד טרום גיל 25 (שלא לומר 30, אבל זה כבר pushing it) שיודע מה הוא רוצה מעצמו. ובתור חרדי/ת צעיר/ה, ברגע שהתחתנת נסתם עליך הגולל: תוך פחות משנה הזוג הופך להורים, המחויבויות גוברות מדי יום, וההשלכות עימן במידה ומי מבני הזוג שואף לשנות את אורח חייו.

וכהערה צדדית: אינני סגורה על כך שלבוא בברית הנישואים מתוך לחץ חברתי או משפחתי או דתי נחשב כתוצאה של בחירה חופשית. וחוץ מזה אני נגד אירועים ואין לי פנקס צ'קים.