28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 

ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

23. עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה

תגיות

איך זה להיות חילונית, איך זה להיות חרדית, איך זה לצאת בשאלה, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדית-לשעבר, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה

"הסצנה: אדם וחווה, שמסתובבים כבר זמן רב בשטח, ממתינים ליד שער החווה הפורחת והשלווה שלהם לבעל הבית, לאלוהים.  בכל ביקור קודם שלו, והיו מאות כאלה, כל מה שהיה להם לספר לו הוא שהכול נפלא ושהם אסירי תודה.

אולם הפעם, אדם וחוה דרוכים.  הם פוחדים, אבל גם גאים בעצמם.  יש משהו חדש שעליו הם מבקשים לדבר עם אלוהים.  האלוהים מופיע, בריא, חביב, מגודל ולבבי.  הוא שואל אם הכול לשביעות רצונם, וחושב שידוע לו המענה, כיוון שמה שברא עשוי בשלמות שרק הוא מסוגל לה.

אדם וחוה, מאוהבים יותר מאי פעם, אומרים לו שהכול לשביעות רצונם המלאה, אבל שיהיה אפילו יותר מוצלח אם הם יוכלו לדעת שזה עומד להסתיים מתי שהוא".
(רעידת זמן – קורט וונגוט מתאר סצנה מתוך מתושלח של ברנרד שואו)

לאור יציאתי מהארון האחרונה (מס' 142342057) בתור חרדית-לשעבר, נשאלתי כמה פעמים "איך זה להיות חרדית?" השואלים התעניינו לגבי מספר הנפשות במשפחתי, סיווג כיסוי ראשם, מקום מגוריהם, והאם אני מכירה את חצקל אופנהיימרשטיין מסטמפורד היל או שכנותיה. מיותר להסביר כי אין ליישם את חוק הדתיים השלובים על החברה החרדית (עקב כי הישיבישערס מכירים רק ישיבישערס, ובעצם, רק בתת-מחלקות: חברונערס מיודעים רק לחברונערס, קול-תויירניקס זוכרים בעיקר קול-תויירניקס, והחסידים יואילו לציין בשם רק את אלו שחלקו עמם את חלת הרֶבֶּה, האשכנזים לא מכירים בפרענקים, אלא אם כן הנ"ל השתאכנזו ולמדו ב'חברון', וכן הלאה), ובנוסף לאמנסיה הכללית בה אני לוקה מאז יציאתי בשאלה, אני מתקשה להיזכר בשמות, או לתאר בדיוק איך-זה-היה. אבל בכולופן, הנה ניסוי מהיר:

איך זה להיות חרדית
נהדר, בסה"כ. מארג החיים שלך נטווה משתי וערב של הלכה ומשפחה, מצב חיובי בהחלט מבחינת עיבוד הקן המשפחתי וסדר יום המאורגן לפי ערכיות נוחה יחסית. את מסודרת, עוד טרום הולדתך, בעיקר אם שפר עליך גורלך להצטוות למשפחה ליטאית חשובערית.

בעצם, קשה לי לענות על שאלה שכזו, מכיוון שמדובר בחוויה אישית. היאך יענה חילוני לשאלה דומה? בתור חרדית, יש להניח שהתשובה שלי תהיה יותר הומוגנית בהשוואה לחרדיות אחרות, אך תהיה שונה בהכרח מתחושתם של גברים חרדים, וחרדים/ות מתת-מגזרים שונים.

בתור חרדית מבית ליטאי, חיי היו שלמים, או גדושים. מלאים בחום, משפחתיות, תעסוקה (הכוונה לעיסוק מוטורי כלשהו, כגון בישול; אין מקום לבטלה בעולמה של האישה החרדית), רכילות נקייה, חברות, עדכוני גרדרובה לשמחות הקרובות, מבחנים בדינים או בתורה, "שמיעת" הצעות לשידוכים, מרתוני תהילים והשתתפות בארגוני חסד. ואת כל אלו עטפה גאוות יחידה עצומה, חודרת-כל, מסנוורת לחלוטין. לא חסרתי מאומה, ועל כן הקונפליקט.

21. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוך

לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.

אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.

הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.

הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.

אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.

אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.

20. יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

19. כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ

תגיות

Off the Derech, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בלוג חרדי, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דייט, דיכאון של נשים חרדיות, חרדי אנוס, חרדים אנוסים, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוך, שידוכים

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

17. וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, למה לחזור בשאלה, למה לצאת בשאלה, לצאת בשאלה

למה כדאי לצאת בשאלה, אפילו קצת, לשחרר מעט את השלשלאות שהונחו ולא בידי האל, ואף לא על ידי שרף (אך אולי בידי שליח-מטעם-עצמו ארך-זקן). לכבוד חג החירות, מספר סיבות לחיות טוב:

האפשרות לבחור לבד בין העיקר לתפל, ולהגדיר את עולמכם מחדש ובגאון. צבע כיפה או גרביים לא יגדירו את זהותכם בעל-כורחכם, אלא בחירותיכם האינטלקטואליות והתרבותיות הגורפות, שביכולתכם רק לפתח ולהעמיק עם הזמן.

לחיות בלי רגשות אשמה מיותרים, ולהשקיע את הזמן בעשיית טוב מאשר אכילת לב. במקום להיטפל לקטנות, ולחיות באשמה מדירת-שינה עקב נייר טואלט קרוע וציפורניים כסוסות, ניתן להשקיע את הזמן בתרומה לקהילה/למדינה, או ללמוד אוריגאמי ולהתאמן במריחת לק לקשישות חביבות במועדוני פנסיונרים, לדוגמה.

האפשרות לבחור לבד את אהוביכם, מכל האנשים בעולם. ואולי האהובה היא נערה אוסטרלית בעלת ציצת שיער סגולה? ואולי האהוב הוא נער גומי ממולדובה? העולם פרוש לפניכם, רווי אהבה פוטנציאלית.

ניתן לקרוא כל דבר, לראות כל דבר, לשמוע כל דבר, ללבוש כל דבר. ליהנות בקולנוע, להחכים בתיאטרון, להתמוגג בפני הפילהרמונית. את כל זאת נתן לנו האלוהים ועוד, על מנת שנחווה עולם זה במלואו. גם אם יש עולם הבא, אין טעם להתייסר עבורו. ואם נגיע השמיימה, איך נענה לאל לשאלתו האם ראינו את שווייץ שלו, או את ברצלונה, והאם שתינו קאווה בבר העתיק בעל המרפסת המטונפת?

תמיד תוכלו להתנשק. בכל מצב, בכל שעה, אפילו ללא חשק רב, רק נגיעה קטנה כזו של "אני כאן." לא תצטרכי לטבול עצמך, לפשפש באבריך ולשלוח תחתונייך לבדיקה על מנת לחוות אינטימיות עם אהובך. לא תצטרך להפריד את מיטותיכם עם שחר, או ללכת לעבודה ללא מגעם הרך של שדי אשתך טבוע בגבך.

תוכלו לשאוף לכל אופק, וללמוד כל דבר, ולחיות בכל מקום, ללא שום התייחסות גיאוגרפית לבית הכנסת הקרוב או למקווה העירוני. תוכלו אפילו לטוס לחלל בלי לדאוג לגבי זמני התפילות. תוכלו לרוץ ערומים על החוף, וליהנות מאור השמש על עורכם היפה, בלי לדאוג מה יגידו השכנים.

לטעום את כל הטוב שבעולם – בשר בחמאה, אבוקדו בשמיטה, חלב נוכרי וביצת קינדר, דג חרב מפואר, סושי מצלופח מטוגן, סטייק מדמם וגלידה מדהימה מיד לאחריו, וחומוס בעיר העתיקה. ואיש לא יכריח אתכם לאכול מאכלים שאינם קבילים עם רצונות קיבתכם, ותמיד ניתן לבחור להיות צמחוניים, או אוכלי בשר נא, או שחוט בעודו מסומם, או אורגני.

לחיות את הדת לעומקה, ולא על שטח-הפנים שלה. לא לדשדש בהלכות דלות-אקטואליה, אלא לחגוג את המסורת ואת הזהות בכבוד, באהבה ובנוחיות. לתת לדת ממד מכובד ועז יותר, לבחור רב אחר, או רבה, לשיר ביחד עם אשתך בבית הכנסת ובארוחת שבת, לגלות את 70 פניה של התורה ולחקור מעבר.

יש עוד, ואתם מוזמנים להוסיף, אבל האם לא חטפתם כבר סכרת מכל הנ"ל? אגב, הידעתם שניתן להשתכר מאכילת חרוסת? חדש לי, אפיזודה קצת מביכה. אבל בפעם האחרת. לשנה הבאה, ידידיי, בירושלים היפה.

16. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק II)

תגיות

Off the Derech, אישה חרדית, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, הורים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוכים, שידוכיםבלוג יוצאת בשאלה

מסתבר שתרשימי זרימה אינם הפורטה שלי.  טוב, בכללית אינני בחורה זורמת, אז היינו הך.  ברור לכולכם שהקצנתי, חייכתי, ושלחתי, כן? ואגב, מי שברשותו/ה דיאגראמה נבונה יותר, מוזמן/נת לשלוח. 
הבלוג הזה מתחיל לשעמם אותי.  לבל אחשוב עצמי לחופרת, ברצוני לתרץ את הפוסט הקודם בכמה שורות בחריזה מעוכה:

הקושיה איננה
"למה קשה להיות אישה חרדית"
הסוגיה הנכונה:
"למה מאתגר להיות אישה", בכללית,
והיאך מתומחר האתגר, אישית.

עוד מגיל רך את מתרגלת בליבך
את הטרקלין והפרוזדור
והסיפוק שתחווי בעולם שכולו אור,
בעוד גווייתך מחוללה ברימה ותולעה.

חייך אינם חיים, אם אינך חייך
ואם הגדרתם אינה תואמת לחלומותייך,
ניתן רק להישאר במשבצת
או להפוך למפלצת,
ולצאת.

אופס, שוב הקצנתי.
אקיצער, לא קל להיות אישה, תעשיית האדוויל עֵדָתי.  אבל כל אחת מאיתנו צולחת את החיים, מגשימה את עצמה ברמה מסוימת, משיגה מרחב כלשהו לחיפוש והעצמה אישית.  אולם בתור חרדית, העובדה שתתכן מטרה אחרת לחיים – שאינה כוללת עולם הבא ומילוי רובריקות של ילדים/לימוד תורה/שמירת מצוות – גובלת בכפירה.  וזה נוח מאד, הייעודיות; היא חוסכת זמן, התחבטויות, ושעות מול מקרן טלוויזיה משמים. 

יבואו אלו שיגידו שגם נשים חרדיות לומדות לתואר היום, מגשימות את עצמן מבחינת קריירה ואקדמיה.  ואני אודה להם, כי מדובר בהתפתחות מרעננת (אך כלל לא מיינסטרימית), ואזכיר לעצמי שלא הייתי שורדת שם, כי אלוהים כבר לא עניין אותי, ותכליתי הייתה שחלותיי.   

 
בתור ילדה/מתבגרת חרדית (כזו שאין לה פייסבוק, וזו שהוריה מסמיקים כשהם אומרים לשדכנית שהיא מעדיפה ללמוד לתואר), את צופה בחומת הסיפוק התוססת של דודותיך, אחיותיך הגדולות, שכנותיך, סיפוק המבעבע בשיחות ערב-שבעס על הספסל בעוד הגברים בתפילה, ואת וחברותיך מקפצות בחבל באור כתום מזמזם.  השיחות הללו, נושאיהן אוניברסאליים: ילדים, ארוחות, שידוכים, גיסות מעצבנות, רכילות שכונתית.  בעולם מוגן שכזה, שליו וחמים, קשה לך להבין את מציאותו של האתגר.  לקראת החתונה הוא מפציע, אתגר סמיך וסודי ורוחש, אוגר בתוכו את כל דימומיי הבתולין מאז כיתה ז'.  הוא פורץ שוב בהריונות, בהתמודדות היומיומית בין לידות, בִּתך עדה דוממת למאבק, תורמת את חלקה ונהנית מהחום הגרעיני שאת מפיצה, נאכּלת.

לאתגר זה יש משמעות רק באם את נרתמת מרצונך.  אך המצב פרדוקסאלי: בתור חרדית את נולדת וגדלה בחברה המשרישה בך ששווייך הוא סך הריונותייך, ורמת אדיקותם של ילדייך.  האם חייה מעוטי-האתגר של החילונית ראויים לאידיאליזציה שהפגנתי? האם המהפכה השקטה במחוזות החברה החרדית ישפרו את תמונת המצב החד-צדדית שהצגתי?  מה זה משנה, בעצם: העיקר הוא אושרה של היחידה.  ואם היא איננה מאושרת, אך חסרת אונים לפעול, אזי מבחינתי מדובר בפשע חברתי.  ולכן לא אפסיק להגיש בפניכם טבלאות גסות ומתבכיינות, למען העלאת המודעות.

 

וכעת, מספר גילויים נאותים:
1. אינני אתיאיסטית (שוב ושבר, הנה נשרו להם 7 מתוך עשרת קוראיי). תגדירו אותי איך שנוח לכם, אבל בעיני רוחי (ביטוי אהוב), מציאותו של אלוהים לא ממש מעניינת אותי. קיים או לא, שיהיה בריא. מבחינתי, אמונה היא כלי נוח לחיים, המאפשר ומקל סיטואציות רבות. לפעמים, גם אני מתפללת לישוּת (בעצם, רק בְּשבִיל המכס הירוק בשדות תעופה, בתחינה הקלאסית: "לא יחרץ כלב לשונו"), אבל לרוב הישות הזו מחוץ למשוואה. 
גרסה עקומה שלה, אגב, עומדת ביני לבין הוריי. היא חייה במקרר שלהם, במדף הבשרי, ליד בקבוק החרדל החריף.

ברצוני לומר: אין לי בעיה עם דתיוּת. תאמינו, זה יעשה לחלק מכם רק טוב.  יש לי בעיה עם תופעות חברתיות ששוללות זכויות בסיסיות של בני אדם, כגון השכלה, עבודה מכבדת, ואחזקה על גופם.  עוד תופעה מעצבנת – אמונה שמפרידה בין הורים לילדיהם.  או זו שקובעת לי עם מי אוכל להתחתן.

2. הייתה לי ילדות נחמדה וחמימה.  ולרוב לא אולצתי לעשות דבר (העובדה שעד לא מזמן הייתי מלאת אשמה על מירור חייהם של הוריי בכך שלא רציתי ללכת לבית יעקב ולהתחתן לא רלוונטית כרגע).  אבל כשהאתגר שתואר לעיל החל לתפוס נפח ותאוצה, עולמי החל לקרוס פנימה. זכורה לי שיחה עם אמי, בערך בגיל 12, בשעת ניקיון הבית.  אמרתי לה שאני מקווה שלא אתקבל לסמינר מסוים, מכיוון שהמוניטין שלו גורס שהדרך ממנו לאירוסין קצרה מאד.  ניסיתי להסביר, אוזניי בוערות, שאינני אוהבת זיפים וזקן, ושאני רוצה להיות מדענית.  אמא השיבה בענייניות שהם יחפשו אחד שמתגלח, ואולי אחרי החתונה אוכל ללמוד במכללה חרדית. 

הדרך הכה-נהירה עבורם, זו שהעלתה בי חששות, זו שמכתיבה דור שלם של נערות אחרות, היא זו שדורשת עזיבה.  שוב, יבואו החרדים ויאמרו שהם לא חשים כלואים או מוכתבים, ואכן קשה להתווכח עם רמת האושר הנצפית בשולחן השבת – אך לא אלו עֵדי זו שאינה יודעת לשאול.

ולסיום, כתבה נחמדה של אבירמה גולן.  יש לי השגות, ולכם?

15. אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (חלק I)

תגיות

Off the Derech, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, דיכוי נשים חרדיות, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, רחם, שידוך, תלבושת אחידה

בפעם הבאה אשתדל להכליל קצת פחות.

איך היה פורים?

עדכון חדש כאן (31/3/11)