29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה, שידוכים

נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 

שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם.

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 

ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

27. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה

תגיות

Off the Derech, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבעס, שבת

כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.

וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.

זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן.  מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.

אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:

א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.

את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.

לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.

בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.

יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

23. עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה

תגיות

איך זה להיות חילונית, איך זה להיות חרדית, איך זה לצאת בשאלה, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדית-לשעבר, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה

"הסצנה: אדם וחווה, שמסתובבים כבר זמן רב בשטח, ממתינים ליד שער החווה הפורחת והשלווה שלהם לבעל הבית, לאלוהים.  בכל ביקור קודם שלו, והיו מאות כאלה, כל מה שהיה להם לספר לו הוא שהכול נפלא ושהם אסירי תודה.

אולם הפעם, אדם וחוה דרוכים.  הם פוחדים, אבל גם גאים בעצמם.  יש משהו חדש שעליו הם מבקשים לדבר עם אלוהים.  האלוהים מופיע, בריא, חביב, מגודל ולבבי.  הוא שואל אם הכול לשביעות רצונם, וחושב שידוע לו המענה, כיוון שמה שברא עשוי בשלמות שרק הוא מסוגל לה.

אדם וחוה, מאוהבים יותר מאי פעם, אומרים לו שהכול לשביעות רצונם המלאה, אבל שיהיה אפילו יותר מוצלח אם הם יוכלו לדעת שזה עומד להסתיים מתי שהוא".
(רעידת זמן – קורט וונגוט מתאר סצנה מתוך מתושלח של ברנרד שואו)

לאור יציאתי מהארון האחרונה (מס' 142342057) בתור חרדית-לשעבר, נשאלתי כמה פעמים "איך זה להיות חרדית?" השואלים התעניינו לגבי מספר הנפשות במשפחתי, סיווג כיסוי ראשם, מקום מגוריהם, והאם אני מכירה את חצקל אופנהיימרשטיין מסטמפורד היל או שכנותיה. מיותר להסביר כי אין ליישם את חוק הדתיים השלובים על החברה החרדית (עקב כי הישיבישערס מכירים רק ישיבישערס, ובעצם, רק בתת-מחלקות: חברונערס מיודעים רק לחברונערס, קול-תויירניקס זוכרים בעיקר קול-תויירניקס, והחסידים יואילו לציין בשם רק את אלו שחלקו עמם את חלת הרֶבֶּה, האשכנזים לא מכירים בפרענקים, אלא אם כן הנ"ל השתאכנזו ולמדו ב'חברון', וכן הלאה), ובנוסף לאמנסיה הכללית בה אני לוקה מאז יציאתי בשאלה, אני מתקשה להיזכר בשמות, או לתאר בדיוק איך-זה-היה. אבל בכולופן, הנה ניסוי מהיר:

איך זה להיות חרדית
נהדר, בסה"כ. מארג החיים שלך נטווה משתי וערב של הלכה ומשפחה, מצב חיובי בהחלט מבחינת עיבוד הקן המשפחתי וסדר יום המאורגן לפי ערכיות נוחה יחסית. את מסודרת, עוד טרום הולדתך, בעיקר אם שפר עליך גורלך להצטוות למשפחה ליטאית חשובערית.

בעצם, קשה לי לענות על שאלה שכזו, מכיוון שמדובר בחוויה אישית. היאך יענה חילוני לשאלה דומה? בתור חרדית, יש להניח שהתשובה שלי תהיה יותר הומוגנית בהשוואה לחרדיות אחרות, אך תהיה שונה בהכרח מתחושתם של גברים חרדים, וחרדים/ות מתת-מגזרים שונים.

בתור חרדית מבית ליטאי, חיי היו שלמים, או גדושים. מלאים בחום, משפחתיות, תעסוקה (הכוונה לעיסוק מוטורי כלשהו, כגון בישול; אין מקום לבטלה בעולמה של האישה החרדית), רכילות נקייה, חברות, עדכוני גרדרובה לשמחות הקרובות, מבחנים בדינים או בתורה, "שמיעת" הצעות לשידוכים, מרתוני תהילים והשתתפות בארגוני חסד. ואת כל אלו עטפה גאוות יחידה עצומה, חודרת-כל, מסנוורת לחלוטין. לא חסרתי מאומה, ועל כן הקונפליקט.