• About

בציציות ראשי – Fringes

~ חרדית לשעבר בהווה – Ex-Haredi, Now

בציציות ראשי – Fringes

ארכיוני קטגוריות: אבא

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

15 יום שישי פבר 2013

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, אבא, אישה חרדית, אישי, אלימות במגזר החרדי, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חיידר, חינוך חרדי, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נישואים חרדים, סמינר בית יעקב, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה

≈ 11 תגובות

תגיות

אלימות במגזר החרדי, אלימות חרדים, בית יעקב, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצאת בשאלה, חינוך חרדי, חסידית לשעבר, חרדי-לשעבר, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאת בשאלה חסידית, ילדות, לצאת בשאלה, לשעבר, ריאיון, ריאיון עם חרדית לשעבר, ריאיון עם יוצאת בשאלה


הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

31 יום שבת דצמ 2011

Posted by Ruth Benedict in Cheider, childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Rabbis, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אישה חרדית, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, גרביים, הדרת נשים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, ליבה, לימודי הליבה, לצאת בשאלה, מטבח יהודי, מעמדה של האישה ביהדות, נישואים חרדים, רב, שידוכים, תלמוד תורה

≈ 19 תגובות

תגיות

אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, הדרת נשים, הדרת נשים חרדיות, חרדי-לשעבר, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, מעמד האישה ביהדות, נשים חרדיות בדיכאון


יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

21. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

07 יום שלישי יונ 2011

Posted by Ruth Benedict in childhood, Frum, Ghetto, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, Ultra-Orthodox, אבא, אוכל, אישה חרדית, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שבעס, שבת, שידוכים

≈ 19 תגובות

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שידוך


לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.

אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.

הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.

הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.

אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.

אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

30 יום שבת אפר 2011

Posted by Ruth Benedict in childhood, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, אבא, אישה חרדית, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שידוכים

≈ 12 תגובות

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים


זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

12. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

22 יום שני נוב 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, Frum, Girls' Seminary, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גרביים, חזרה בשאלה, חינוך חרדי, חרדים, חרדים אנוסים, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב, שידוכים

≈ 11 תגובות

תגיות

Off the Derech, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביונים חרדיות, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב


[אם התמונה אינה ברורה, ניתן ללחוץ עליה.]

נערת המים של המשיח, גרביה מתוחות עד בשר הירך הרך, שורות תוכחה ושידול סדורות בפיה כרוק פנינתי, ערוכה לקרב מילולי ותיאולוגי, וכל האמת שבעולם תלויה על כתפיה הנפולות תחת חולצת הצווארון המעומלנת.  איך תיעבתי אותה, בתחילה בפליאה (מה זה עניינה?), ואז בחוסר נוחות (הנה היא באה שוב), ואז בזעם (עזבי, בחייך).

בית-גידול לשחלות ורחמי-שמיים
לאחר מאבק מתסכל בנושא בגרויות, 1:0 להורי הצדיקים, מצאתי את עצמי נארזת בדיוק רב, כשבאמתחתי מספר גרביים כמספר ימות השנה לערך ומחלצות הגונות ומייבש שיער, ונשלחת אחר כבוד לסמינר לבנות בשווייץ.  נרשמתי בעל-כורחי לתכנית בת שנתיים, בהן אלמד השקפה חרדית די ספציפית, הלכה (בעיקר הלכות צניעות, שבת, כשרות ומעט טהרה, עד כמה שניתן לצנזר), וקצת מיסודות ההוראה והפסיכולוגיה על מנת להבטיח את פרנסתי בעתיד בתור מורה במוסדות בית יעקב.

עזבתי את הבית בכעס ועלבון, ולא חזרתי אליו יותר.  נשלחתי מהסיבה הפשוטה שמנייתי בשוק השידוכים בפלח הליטאי-אליטיסטי החלה לרצד התראות ירידה.  בסמינר הישראלי האקסקלוסיבי שבו למדתי התחילו להתלחש על מרד במשפחת הרה"ג בנדיקט.  למרות הייחוס המושלם והמידות הטובות, כמעט הכתמתי לעצמי את הפורטפוליו בבקשתי לעשות בגרויות, ומכיוון שאני מגיעה מבית מודרני יחסי, הרי שאני אופציה אקזוטית ויש לדאוג לגבי.  כאשר בנתונים לגבי תרשמנה השנתיים בשוויץ, אין גבר שיוכל לעמוד בפני צַדֶּקֶת-עולם, בעלת סולם ערכים מדוקדק כאורלוגין, כלה נאה וארוזה.

השנתיים הללו עלו ביוקר להורי, ואני שחה בנתונים פיננסיים.  שכר הלימוד בסמינר בשוויץ גבוה מאוד, ואף על פי שאבי קיבל הנחת סלב בתור ראש-כולל, סכום ההנחה היה זניח.  לא קשה לי להבין למה העדיפו לבזבז – סליחה, להשקיע – סכום נכבד על מנת לשמור אותי בתלם.  מבחינה דתית זו הקרבה נעלה.  סליחה, השקעה. האפשרות הזולה יותר, בה אני נשארת בארץ ונבחנת לבגרות אקסטרנית הייתה מבחינתם מצוות יהרג-ואל-יעבור.  מחובתם היה עליהם לוודא שאזכה בזיווג הולם, ואוליד עוד צאצאים למערכת הקדושה.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

10. אַל בְּנוֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאד מִכֶּם

05 יום שישי נוב 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Food, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Jewish Cuisine, Little Mermaid, loneliness, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, socks, Ultra-Orthodox, אבא, אוכל, אישי, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, דיור חרדי, חזרה בשאלה, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מטבח יהודי, שבעס, שבת

≈ 7 תגובות

תגיות

אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיור חרדי, דיכאון טרום לידה, דיכאון פוסט לידה, דיכאון של נשים חרדיות, דכאון פוסט-לידה, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, שאבעס


אושר I
לא לדאוג שמא את חוטאת במזיד או בשוגג כאשר את קורעת נייר טואלט בשבת.
ועוד: סתם, לקום בבוקר ולא להילחץ שמא איחרת זמן קריאת שמע, ולמלמל באוטובוס תוך פיתוח סחרחורת משולבת. ולעשות מעשים טובים סתם כי, ולא בגלל שהשם אמר או בגלל שאת בצופים, אלא בגלל שבא לך להיות היום אדם טוב, ואולי לכן את נמצאת על כדור הארץ. ולא להתחבט למה את פה בכלל, כי שקיעה אחת יפה, או סרט טוב, או חיבוק, שווים עולם מלא.

אושר II
בכוך אשר במרתפי ארמון האלמוגים, בת הים הקטנה מיינה את אוצרותיה: קונכית פצועת-שפה, החופנת קולות אווריריים מעבר לעולם; פסלון שמנמן משיש, ורידיו ירוקים כעין השמש מבעד לגלים; נעל סירה קטנה בעלת אבזם מחליד, ובקבוקון דיו, תכולתו הכחולה כמהה להכתים קצרות את מי הכוך.

געגוע עמום פעפע בין שלושת חדרי לבבה, ושוב שחזרה בעיני רוחה את הגלים המתנפצים על שכם הסלע, עליו עמד בגאון נסיך-אדם, רגליו משורגות שרירים, קצוות שערו הלח דבוקות למצחו האדום. דמיינה את עולמו הארצי, הגשמי, בו אין מזמרים משקיעה עד זריחה את תהילות המלך, בו מותר להגות בכל דבר, לחלום מאופק אל-אופק. יום אחד, הבינה, הוא גם ילמד לעוף, האדם, ואין בזאת שום כפירה כלל.


אושר III
אבא בחדר האמבטיה, מתקין קוגל ירושלמי בתוך תבניות הסדורות על מרצפות התכלת. אני מדלגת בין טיפות קרמל שרוף שניתזו לאורך המסדרון הפרוע, בחיפוש אחר נייר דבק עבור השלט שהכנתי. המטבח עמוס עוגות ושאר מיני מאפה, אך לא ארבעס. שערי סתור, מכיוון שאבא אינו יודע לקלוע צמות, והקוקיות שדרשתי מצאו עצמן פוזלות, מבחינת 'האזינו השמיים ותשמע הארץ'. הבוקר לבשתי לגן את החולצה שאמא לא מרשה, שעליה משורטטת פֵיָה קטנה. העתקתי אותה, אחת-לאחת על השלט לכבוד אמא והאורחת החדשה, ווידאתי במילון שהאיות מדויק. לאחר מעשה, צבעתי את זרועותיה ורגליה כך שהפיה תהא צנועה.

דודה חדוי נכנסת ברעש וצלצולים, ברכות ואיחולים, מאחוריה נסחב דוד יענקי עם עריסה, בקבוקים ומטרנה מהגמ"ח השכונתי. לפתע מדאיגות אותי קורות העריסה המסולסלות, העשויות פלסטיק מצהיב. אבא מבטיח שנתקין את המיטה הערב, ולערוך אותה יחד. בשרוולים מופשלים ובסינר משגיח-הכשרות שלו, הוא מתדיין עם דודה חדוי, וכתפו נדמית כדוויה עליו. דאגתי גוברת, ואני ממהרת למתוח פיסת דבק נוספת על השלט. חדוי חושבת שעל אמא ללכת לבית החלמה, אולי זה יקל עליה, גם אסתי של דוכמן היתה ככה בלידה השנייה, וזה השפיע פלאים. דוד יענקי מנסה להיחלץ לעזרת אבא, ולהסביר שהוא לא יכול לנהל עכשיו בית עם 3 זאטוטים, אבל הדודה בשלה.

מאוחר יותר, שרה-שימחי מלשינה עלי (או מוציאה דיבה? או אבק לשון-הרע? אני עדיין מהססת בז'רגון ההלכתי) שצבעתי בטושים את הלול. אני מנסה להסביר לאחותי הגדולה שזו אמורה להיות מצווה, הכנסת אורחים וכיבוד הורים כרוכות זו בזו. שרה-שימחי גאה לעדכן אותי, ממרום כיתה ג', שמדובר ביצור כלאיים של בל-תשחית וגזל.

למחרת, מסתבר לי ש-כ-ל בנות הגן בקרו את אמן והגוזל במשך שהותם במחלקת יולדות, חוץ ממני. בהלתי מיטלטלת בין סיפור רחל אימנו (מוות בלידה) ומצבה של חברתי ברכי (נולדה מוגבלת). כאשר אמא-של-שבת התורנית עוברת בינינו ומחלקת פאקלעך, הקוקיות שלי כבר מרוטות ולעוסות עד השורש.

בחזרה בבית, ריחות הקוגל והמרגרינה מהבילים עד בחילה, ואמא ספונה בחדרה. לאחר שקולחתי וסורקתי לכבוד שבת, אני מעיזה להציץ לחדר המוחשך, בו תנור הפרופלור הקטן פועל למרות שכבר התחיל הקיץ. התינוקת ישנה בעריסתה המקושקשת, ואמי – טבועה בין כל כריות הבית, עדיין כחושה ועייפה כאילו לא ילדה את המאסה הכדורית, מחייכת אלי. אני מספרת לה בלחש מה אפו השכנות והדודות לקראת הקידוש מחר, והיא מודה לי על השלט המקסים. אחר כך אנחנו בוכות ביחד.

לא בקידוש הזה, בין ערמות הבורקס ובקבוקי הטמפו, ולא בבאים אחריו, הבנתי למה אמא מתחבאת בחדרה. אבל דודה חדוי פלטה פעם משהו בנושא דיכאון טרום-לידה ודיכאון פוסט-לידה, ועל כך שנורא מלחיץ ללדת יותר מדי בנות, כי עלויות הדיור ממש יצאו מכל פרופורציה. כיום, לאחר מחקר זריז ולא הכי אמין, מסתבר שמדובר בתופעה של אמהות ליטאיות לחוצות, שמעדיפות ללדת בנים מאשר בנות, רק בגלל ההוצאה הפיננסית הכרוכה בהסכם צד-הכלה.

*** אבל אולי אתר זה יבהיר קצת: דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל – ע"ע רכישת דירה (סעיף הציבור הליטאי)

(אצל הציבור הליטאי) "הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן – 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.

להמשיך לקרוא ←

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

6. לא אוּכַל לִגְאול לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי

27 יום שישי אוג 2010

Posted by Ruth Benedict in childhood, Frum, Haredi, Haredim, loneliness, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, Ultra-Orthodox, אבא, אישי, בדידות, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, גטו, חזרה בשאלה, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שבעס, שבת

≈ 11 תגובות

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, מכתב לאבאבלוג יוצאת בשאלה


אומרים ישנה עוד אהבה

אבא היקר,
היום דיברנו לראשונה מזה כמה חודשים.  התקשרתי לנחם את יודה הקטן, כי שמעתי מנעמה שדגי הזהב שלו מתו בפתאומיות, רח"ל.  ענית לי ודיברנו כמה דקות, אבל מיהרתי לאוטובוס.  היית כה חביב, ושאלת איך הולך, ואמרתי שלא קל, אבל לא התכוונתי שתציע עזרה, ולא הצעת.  ואחר כך סיפרת לי שדרך אגב אתה גם פונה לפסיכולוג.
עכשיו כשכבר יש לך אינטרנט, ואף נייד מצ'וכלל, והשנה כבר בכלל לא ה'תשס"ב, יש להניח שהקרבות הנטושים על הגרביים והבגרויות כבר נשכחו ממך.  והזעם הרטוב ששחיתי בו אז, מגבות המטבח שקרעתי בחרמה: לא ידעת מהם אז, ולא תדע מהם.  הויכוחים, טריקות הדלת, איחורים לשעת העוצר, שתיקות רועמות – כל אלו שבחרת לקטלג כמרד נעורים בהתחלה, ואז כאיום משפחתי ואישי – את כל הסממנים הללו הזנחת אז, ואף היום.
לפני חצי שנה בערך התוודיתי בפניך שאיני שומרת שבת.  קולך נשבר ובמתיקות התחננת: אבל רותי'לה, כל דבר אחר! כל דבר אחר, רק לא את השבת.  הידעת שאיני מבקרת במקווה?  שאכלתי שרימפס (שרימפסון כזה, בטל בשישים בתוך הסושי, אבל כתום ורב-רגליים כמשוקץ)?  שביום כיפור חגגתי על גלגיליות במורד דיזינגוף? אמנם צמתי, אבל בחירות הנפש ובבריזה תל-אביבית.  לא אחד, אלא את כל היקרים לך מכול ניפצתי, וללא אשמה.  החרטה היחידה שחשתי אי פעם, והאשמה הגדולה מכל הינם הכאב שגרמתי לכם, שלא באשמתנו.
ועכשיו אתה הולך לך לפסיכולוג, מניח את המגבעת השחורה על שולחן הזכוכית הזעיר, מגביה שולי מכנסיך, מנגב את מצחך בטישיו מקופסא מהודרת, ושופך את ליבך.  איך אוכל לכעוס עליך עכשיו? תמיד בלבלת לי את היוצרות; בזמנו, נשברת מדִרדורִי, לא תפקדת.  צעקת, והתנצלתי.  בכית, ובכיתי גם.  ועכשיו, אני חסרת אמצעים אבל חופשייה לחלוטין.  כמעט הרסת לי את החיים, אבל אני לא יכולה לכעוס.  כואב לי הלב.  תן לי לכעוס עליך, כמו אז, כשהיה כל כך פשוט לשאת את עצמי הרחק משם, לפרוק ולפרוע הכל, ולא לחוש חרטה.
כי בסוף, מיטב התרגילים האמוציונאליים אִבּדו מעוצמתם, ומכיוון שהכל היה אסור, התרתי לעצמי הכל.  הדמעות והתחנונים גרמו לכך שאעיף את הכאב מעל פני, אתפזר לי בתפוצות ואֶגְלה ממקום תורתך הרבה מעבר להשגתך.  אם היית מקשיב אז בהגיון, מניח לי ללמוד לבגרויות, לא דוחף אותי לשידוכים, מעלים עין מזוג גרביים חסרות – יכול להיות שהיום הייתי שומרת שבת, ושומרת נפשי משרימפס.
אתה יכול להיות אבא של כל אחת אחרת, כזו עם נייד לא כשר, חבר מסתורי, חלום אקדמי, חופש בורידים, בעיות בזוגיות, אהבה לחלב עכו"ם, פחד מהרֶחֶם, סוגדת לסופרנוס.  אולי יום אחד תגלה את המכתב הזה, לחם וירטואלי ספוג קוּקִיז למיניהן שאני שולחת בזאת על פני החלל.  יש לי עוד אחיות ואחים, ויש לך עוד סיכוי לגן עדן פה ועכשיו.
אני נורא אוהבת אותך, אבא'לה.  Call me.
רותי
 
עדכון – 1/5/11 – עוד מכתב לאבא, והפעם מבן של חד גדיא

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

3. וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים

16 יום שני אוג 2010

Posted by Ruth Benedict in Beis Yaakov, childhood, Food, Frum, Ghetto, Haredi, Haredim, Jewish Cuisine, Little Mermaid, Off the Derech, Personal, Shabbat, Shabbes, Ultra-Orthodox, אבא, אוכל, אישי, בית יעקב, בלוג חזרה בשאלה, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, בת הים הקטנה, חזרה בשאלה, חרדים, חרדית, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, מטבח יהודי, שבעס, שבת

≈ 5 תגובות

תגיות

אוכל, אישי, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, חרדים, חרדית, טשולנט, יוצאים בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבתבלוג יוצאת בשאלה


For English, please click below

מלחמת הטשולנט – סיקור כרונולוגי


שלב  א' – פריסת הבשר, 1987:

'רותי, למה את משחקת עם האוכל?'

'יש בו חוטים.'

'זה לא חוטים, זה בשר. תאכלי יפה.'

'זה לא טעים לי החוטים.'

'לא אומרים לא טעים על אוכל של שבת.  תאכלי יפה.'


שלב  ב' – התאבקות התפודים, 1991:

'את יודעת כמה זמן אבא עבר על הטשולנט? תאכלי יפה.'

'זה לא טעים לי.'

'אני לא מאמין שאת מסוגלת לזלזל ככה בטשולנט, זה עונג שבעס! תאכלי יפה.'

'זה עושה לי כאב בטן.'

'רותי בלי שטויות, בל תשחית. תאכלי יפה.'

'אבא, אני אוכל לה את הבשר.'

'הנה, אהר'לה רוצה!'

'לא יהיה כדבר הזה! רותי, שבי בשקט, תאכלי יפה את הטשולנט. אהר'לה, למה אתה לא אוכל את הירקות?'

הקלק להמשך

Share this:

  • פייסבוק
  • הדפס
  • דואר אלקטרוני

אהבתי

אהבתי טוען...

רוצה לקבל עדכונים על רשומות חדשות ובכלל? הזן את כתובת המייל שלך

הצטרפו ל 991 מנויים נוספים

צרו קשר – contact

benedictruth@gmail.com

Facebook Me

Ruth Benedict

ארכיון

פוסטים אחרונים

  • 33. כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ
  • 32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר
  • 31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי
  • 30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא
  • 29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תכלס

  • 85,651 hits

קטגוריות

Frum Ghetto Haredi Haredim loneliness Off the Derech Personal Ultra-Orthodox אישי בדידות בית יעקב בלוג חזרה בשאלה בלוג חרדי בלוג חרדי לשעבר בלוג חרדים בלוג חרדית בלוג חרדית לשעבר בלוג יוצא בשאלה בלוג יוצאת בשאלה בת הים הקטנה גטו חזרה בשאלה חינוך חרדי חרדים חרדים אנוסים חרדית יוצאת בשאלה יציאה בשאלה לחזור בשאלה לצאת בשאלה

מיני-סקר

באתרים נוספים (מאמרים וראיונות)

  • – מאמר באונלייף – יקום מקביל/משבר זהות מגדרי (01/07/12)
  • – מאמר באונלייף – למה הוציאו את הנשים מההגדה? (06/04/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – מאמר באונלייף – עיניה הבוערות של ושתי (09/03/12)
  • – ראיון באתר סלונה – ע"י ריקי כהן (14/10/12)

בלוגים של יוצאים בשאלה וגם של אנוסים

  • A Hasid and a Heretic
  • Daas Hedyot
  • Formerly Frum
  • Hasidic-Feminist – Deborah Feldman
  • Off the Derech
  • Oy Vey Cartoon – Freida Vizel
  • The Other Side
  • Undercover Kofer
  • Yiddish Scepticism – Chaim Sofek
  • אז לאן אני ממשיך מכאן (ישן) – אוריאל
  • אז לאן אני ממשיך מכאן – אוריאל
  • אנוסה – אפרת רוזן
  • אני ומשפחתי החרדית – אמא פרה מוו (לא פעיל)
  • אתולוגיקה
  • בבירא עמיקתא – רוצה לצאת
  • בילבולים – מבולבלונת
  • דתל"שית בעיר הגדולה
  • ה'אני לא מאמין' שלי – מייק 859
  • הבלוג של Optimus Maximus (לא פעיל)
  • הבלוג של Simlev1981 (לא פעיל)
  • הבלוג של אלוהימית (לא פעיל)
  • הבלוג של דרמה קווין
  • הבלוג של חייםבזרם
  • הבלוג של יוסי דויד
  • הבלוג של מחפשת (לא פעיל)
  • הבלוג של מחפשת דרך
  • הבלוג של מני פיליפ
  • הבלוג של סוג ב'
  • הבלוג של סנטימנט (לא פעיל)
  • הבלוג של רסל
  • הבלוג של שואל בחזרה (לא פעיל)
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • החיים בהיר – דרור פויר
  • החיים בכוכב שבתאי – שבתאי קורדובה
  • החרדים האנוסים – ירוק מנטה
  • היציאה לחופשי – נדב סגל
  • הקול השפוי – סלסרו (לא פעיל)
  • הרווח שבין הבשר לעור – אליזד
  • חביון עוזו – בנקרת הצור
  • חור בסדין – מקודשת לו
  • חמישי בפרדס
  • חצאי מחשבות – שליימ'לה
  • חרדים בכיכר השבת
  • טְרַקְלִין – נועה שרייבר
  • יוצאת מארון הקודש
  • יציאה בשאלה – משוגע לדבר (לא פעיל)
  • כאן גרים בכיף – קאצקער אנארכיסט (לא פעיל)
  • כל האמת על היהדות
  • כנפי יונה – שרעפי קודש
  • כנפיים שבורות – כנרת2005
  • כתיבה ביציאה
  • לא יורדים מהעצים – שרית ורותם
  • לב העולם – שרית
  • לב יהודי – בעל מחשבות
  • לי צלצלו הפעמונים
  • ליטאי כאן
  • מבקר חופשי – אריק גלסנר
  • מהרהר בשאלה – שואל ומהרהר
  • מותרת – שרה איינפלד
  • מים שאל חלב נתנה – ספל חמאה
  • נודדת לבדי – בנדטה (לא פעיל)
  • סדנא דארעא חד הוא – אור קרויזר
  • סקס סמים ופות'נ'ציאל לא ממומש – groopit – הבלוג של אלעד
  • עדות מצמררת – נ ע מה
  • עולם התוהו – אהרן פוירשטיין
  • על החיים ועל המוות – יוסלה גולדברג
  • פואטיקה – פורס מזור
  • פרה פרה – קתרזיס
  • קארמה רעה ושאר הפרזות – יעל גורן
  • קיקיון – 888
  • שונה ופורש (לא פעיל)

מומלצים ורלוונטיים בבלוגוספירה

  • defying gravity – הבלוג של דוני
  • Kiss Me I'm Kosher
  • Modern Orthoprax
  • Oy Vey Cartoons – Shpitzle Shtrimpkind
  • Unpious
  • אתולוגיקה
  • דוסיבלוג – מנחם גליק
  • דוסית בעיר הגדולה
  • האחות הגדולה
  • הבלוג של Shearim1 (עברית)
  • הבלוג של רחל עזריה
  • הבלוגיה של צו פיוס
  • החברים של ג'ורג' – יוסי גורביץ'
  • המדור לחיפוש אלוהים – מיתר נדיר
  • המלכה – יולי**
  • הפוך חזק – יונתן אוריך
  • השמיעני קולך – קשב לאשה ברשות הרבים
  • חיים של אמא חרדית – ציפי
  • חרדים מזוית אחרית
  • חרדית ו….מתגרשת! – פוטוגנית1
  • יהדות כתרבות – ציון נחמן
  • ייסורי הדעת – יוסף
  • ישראל חילונית – יאיר רזק
  • כנראה שאין אלוהים
  • לולאת האל – תומר פרסיקו
  • מאה ואחד שערים
  • מדע אחר – רועי צזנה
  • מינים – תומר פרסיקו
  • מנגד לעיר – שלמה טיקוצינסקי
  • משגיח כשרות – שחר אילן
  • מתחת לשולחן – דרור בורשטיין
  • פאזל – אורי פז
  • רשות הרבים
  • תיקון עולם
  • תנועת תלהיב
  • תניח את המספריים ובוא נדבר על זה – שלום בוגוסלבסקי
  • תנסו בעוד יומיים – בת עמי

רסס הבלוג

  • RSS - פוסטים

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

  • הרשמה רשום
    • בציציות ראשי - Fringes
    • הצטרפו אל 124 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • בציציות ראשי - Fringes
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • דווח על תוכן זה
    • הצגת אתר ב-Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה
%d בלוגרים אהבו את זה: