30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא

תגיות

בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, יצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, שאבעס, שבתבלוג יוצאת בשאלה

זאת לא פרידה, לא אתיימר לדרמטיות-יתר. חוץ מזה שאצא פתטית אם פתאום יתחשק לי לכתוב פה שוב. אולי באמת אפרסם פה מידי פעם קטעים קצרים כפי שהציעה לי חברה חביבה.

להווייתי,

שאין לי כמעט מה לכתוב פה בנושא היציאה בשאלה.
הגיע השלב בו הודיתי כי הזעם היה פליטת שארית השליה. וכעת, <רחוצה ומכורבלת> אני חותרת הלאה. הכעס נמוג על רוב רבדיו; הפליאה הרותחת על הורי: איננה. השנאה המלגלגת כנגד מורותיי ומלמדי הפכה לניד ראש רחום. הטינה נגד החברה החרדית ונגד גופי הממשל המאפשרים את סטיותיה: אמביוולנטית מחד ומדרבנת מאידך, אך לא כתוצר של חרון וחמה.

 

 

ולהווייתי,

<תירוץ> שאין לי פנאי רב. בעצם, זמן הפנאי שלי התמזג עם אפליקציה: מד-צעדים. ולקיתונות של מוזיקה כתוסף אפליקטיבי. </תירוץ> כך שלא יצא לי לכתוב.

בינתיים הספקנו לחצות את מזרח אסיה בטיול שהתמשך מעבר לבין-הזמנים שהורשו לנו מטעם הלימודים/העבודה. חלומות הוגשמו ברצף, משאלות-לבה של נערה אחת המדפדפת בין תוֹר היירדאל לפיליאס פוג בשבתות הקיץ העפיצוֹת, המודעת לכך כי עליה לגנוז את מרקו-פולויתה כי היכן ימצא לה מקווה במשך המסע? איפה ימצא לו לבעלה מנין, וכיצד יתכוונו לפי שעות התפילה, ואיכה יאכלו? ובל נזכיר את מגבלות המלתחה. וחוץ מזה, חב"דניקים אנחנו לא.
ובכן, כך לא היה.

 

אולי העיקר: שמחתי לחזור הביתה. לגינה, לבעלי החיים, לכורסה, למד-הצעדים, לכוננית הספרים, לארון הבגדים ולמשפחה הקטנה שלנו.

גם נחמד: לא להיות בארץ בתקופת החגים. אין צורך לפרט עד כמה החודש הזה מתיש, אף בתור חילונית. אמנם הגבר קנה שק תפוחים מבעל ג'יפ רוסי שאותם חלקנו עם המדריך המקומי, ודבש בעל טעם לוואי תמוה שניגר מהפלחים עוד לפני שהספקנו לנגוס בהם. איכשהו מצאנו עצמנו באזור נידח וטרום-בראשיתי בימים שבין כסה לעשור, כך שבלילות הכוכבים היו כה תלת-ממדיים ומוזיקליים שחשנו התעלות כלשהי, למרות שהשכלנו ללמוד כי משמעותו של כוכב נופל במלזית = כוכב מתחרבן. רומנטי!

אֶנִיוֶוייייייי –
כבר אין לי משהו רציני לכתוב פה. התמרמרתי בבלוגוספירה מ-2010. מאז התחלתי ללמוד לתואר, להתחתן (כדת וכדין, אל תשאלו. אולי לפוסט אחר), להתקדם בעבודה, לקשור קשרי ידידות וחברות בעקבות הבלוג – ולאבד כמה חברים – ולהסגיר לזולתי את עברי כחרדית. עד שפתחתי את הבלוג כמעט ולא הזדהיתי במלוא עברי המפואר, רק יחידי סגולה ומתי מעט ידעו ושתקו.

למה הסתרתי את העבר? רגע, אולי כבר כתבתי על זה מתישהו. לא משנה. בעיקר מפני שהיה חשוב לי לשמור על מרחק בין עולמותיי, בין העבר להווה השביר והעתיד שלקראתו עמלתי. מתחתי קו עבה בגיר אלמותי על המדשאה שבין הוויותיי, ואין חוצה ואין בא. גוננתי על טווח הביטחון הזה בעוצמה רבה מדי, כנראה. אבל כך שימרתי את שפיותי עד שהקו התמוסס מאליו, עם האהבה ובמרוץ החיים והבגרות שמנסה להטריח עצמה עלי. ובעזרת הבלוג שיח', אבל כבר אין לי מה לכתוב.

הבוקר נסענו לים המלח עם חברים מדרום אפריקה. התבוססנו בבוץ וצפנו במים השמנוניים והאזנו ליוקללה. נרדמתי בדרך חזרה, כפות רגליי היחפות על לוח המחוונים והרוח בשערי. חלמתי על צלילה בריף כלשהו לוט בשטיח אלמוגים סגול, להקות דגים זעירות מזמרות באוזניי, אולי מפיוטי השבת.

התיישבנו בגינה, בערסל ועל הנדנדה, לוגמים למברוסקו וליקר רימונים ובירות, בולסים פלחי אשכוליות ואגסים, רועדים קצת בצינת ירושלים. זוג הנקרים ניקב את האוויר לקצב המוזיקה שהשמענו.

ככה אני אוהבת את השבתות שלי. לא הייתי רוצה אותן אחרת. ככה מתאימים לי חיי.
רגעי השלווה האלו – כנקודות ההצלחה וההנאה – ממלאים את לבי על גדותיו בגאווה ובאושר. אני לא מתחרטת על בחירותי. לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי לולא עזבתי את החברה החרדית, ועוד אגיע רחוק, ביצ'ז!

לקראת מנחה, בעוד חבריי מנמנמים בערסל ועל הדשא המצהיב, התחפרתי לתוך סוודר והלכתי לבקר את חברתי החרדית. נוסטלגיה טהורה לטייל בשכונתה: נשים בחלוקי קטיפה כהים, ילדות מקפצות בגומי, עגלות ספוגות במיץ פטל וקולות התפילה הבוקעים מבעד לבניינים. היא חברתי הקרובה והנאמנה ביותר מעל לעשור. תמכה ולא שפטה, מטוב ועד רע. הבאתי עמי מהפיתות שהכינה חמותי וערכנו שָׁלשִׁידעס מוקדמת יחד עם גיסותיה.
אנחנו לא חיות אחת דרך השניה, לא ממש, לא בדיוק. אין אחת חומדת את הווי רעותה, אך לפעמים היא רובצת אצלי מול מסך הטלוויזיה ומחסלת סדרות מתורגמות ב-VOD ואני מקבלת בתמורה משלוחי מנות מושקעים; היא לוקחת אותי לשתות בעין כרם כי מי יצא איתה? ובשבתות אני באה אליה ללעוס חלה שהתייבשה על הפלטה.

הן מדברות על הרב קנייבסקי והקטע הבני-ברקי ללכת עם הפאות מעל לאוזן ולמה זה לא מתאים לבן שלה הלומד בישיבה קטנה לא הרחק מכאן, אפילו המשגיח שלו פלט משהו אמביוולנטי בנושא. הרב קנייבסקי לא בעניינים, אולי הרבנית איזנה אותו וכעת לוחשים באוזניו כל הארחי פרחי, העסקנים ובעלי העניין. על ראש בנה מתנוססת בלורית לא מכוונת, צמיחה הפוכה אפרוחית ושובבה. פעם הייתי מורידה עבורו סרטים ומלווה לו כרכים של קרל מאי ופנימור קופר, עכשיו הוא צדיק מדי ומתוק כל כך, פאותיו סדורות מאחורי אוזניו תחת הכובע המבהיק.

אני כל כך רחוקה מהפאות של הרב קנייבסקי ומהמשגיח של האפרוח. דורי דורות של טווח הגנה וארגון זהותי מחדש, הפכתי לבורה. אני לא זוכרת קריאסשמע בעל פה או את מזמור ק"ל וזה קצת עצוב. אגב, את נוסח הקידוש הספרדי אני כן יודעת. רושמת לעצמי את ההחלטות שאנו מבצעים כזוג, כתחילתה של משפחה לגבי הזהות היהודית, הלאומית והתרבותית שלנו.

צפה בזיכרוני רבנית אחת בסמינר שלעגה למסורתיים – או שמא לרפורמים? על כך שהם מתנהגים כלפי היהדות כמו ילדים בקנדילנד (הי, שנים לא ביקרתי בגאולה!), בוחרים סוכריה כזו וטופי כזה, מערבבים פיק-אנד-מיקס השקפתי. המורה הזו כנראה בחרה רק בבמבליק, כל פעם מחדש.

אֶנִיוֶוייייייי.

אם וכאשר אכתוב פה שוב <מבטיחה להשתדל!> אנסה לתאר את חיי בקנדילנד הלא-כשר, בוחרת פה ומחליטה שם. על דעת עצמי. על איך זה להיות חילונית חדשה, בורה ועמהאורצית אבל אחת שיגעה, מצאה כמה שמצאה ומאמינה בעצמה.
<מעיפה על עצמי שלל סוכריות>
היו לי בריאים.