תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 


שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם.

 

האם מצאת את האיזון, או את דרך האמצע?
מצאתי את ההשתקפות שלה, הפעם לא בשחור-לבן. דרכה גם מצאתי את עצמי. אחרי כשנה חזרתי לישראל המומה אך רעננה. הפעם היתה בי צלילוּת מסוג אחר: הכרה במציאות. הבנתי שאני בן אדם מאד טוטלי ולכן עלי להשתחרר ובמקביל להאמין בעצמי יותר. הפנמתי סופית שאין בי שמץ של אמונה ושהגיע הזמן ללמוד על העולם מזווית חדשה. וכמובן, החלטתי להתארגן על החיים והעתיד. בכסף שהרווחתי (לא יאמן שנשאר לי משהו, בהתחשב בקניות ובבילויים) נרשמתי ללימודים. מצאתי עבודה חדשה במקום לא חרדי, חזרתי לדירה עם ידידתי הברזילאית ולאחר זמן מה נפגשתי עם הוריי והתוודיתי על הכל.

 

איך הגיבו ההורים?
זה שבר אותם, אבל הם שרדו את זה. אני זוכרת שכשאת ואני נפגשנו, סיכמנו שאי אפשר להתכחש לכך שפגענו בהורינו, אבל עלינו להשלים עם זה. אין לך מושג כמה זמן נשאתי בליבי את הרעיון הזה. שיחקתי איתו, התמודדתי איתו והפנמתי אותו. הם מקבלים אותי, למרות שהם עדיין מנסים להבין היכן טעו. קשה לי להסביר להם שמדובר בסטטיסטיקה טהורה, שאני אחת משבעת האחים והאחיות שפשוט נפלה רחוק יותר מהעץ. שזה לא כישלון שלהם, זה לא הם וזה בקושי אני. אנחנו עדיין קרובים וכשאני באה הביתה אני משתדלת להגיע באופן צנוע ומכבד. הם רואים שאני שלווה יותר ומרוצה מההתקדמות שלי, שאני מצליחה ומגיעה ליעדים שהצבתי לעצמי, והם שמחים בשמחתי ומביעים תמיכה. זכיתי במשפחה מאד מיוחדת, ועל כך אני אסירת תודה.

 

נפגשנו לפני שנתיים, אני הייתי מלאת כעס ואת היית די עצובה. איפה אנחנו נפגשות היום?
לגביך: אני משערת שאת הרבה פחות כועסת (סתם, אני לא מנחשת. את אמרת לי :)). אני כבר לא עצובה כלל. כפי שסיפרתי לך, בשנתיים האחרונות הצלחתי לשקם את היחסים עם ההורים ועם עצמי. אני מרגישה בבית בתוך הראש שלי, וכל יום שעובר אני מגלה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על העולם, על סודות היקום והקיום וזה מרגש ומאתגר אותי. אני מנסה דברים חדשים (החורף: קורס קונדיטוריה וטניס!), פוגשת אנשים מעניינים ומשקיעה מאמצים בהרחבת האופקים.

 

מה נשאר מההווי החרדי?
הרבה, מכל מיני בחינות. בעיקרון, אני מנסה לא להבחין בין גוונים יותר "חרדיים" או משהו שהוא סתם חלק מאופיי, כי חשוב לי לא להתנשא על חרדים. אבל דברים כמו ביישנות, הרי יהודים הם ביישנים בני ביישנים וקו"ח נשותיהם, והעובדה שרכילות במקום העבודה ממש מגעילה אותי. בדרך כלל נדלקת לי בראש נורת הזהרה "לשוה"ר", זה פשוט הזוי. יש גם את עניין הטוטליות שלא נפטרתי ממנו לחלוטין. זה בעיקר מפציע כשאני נפגשת עם גברים. אני רגילה לעולם שבו מתייחסים אל המין האחר כפוטנציאל לנישואין או פסול חיתון באופן דיכוטומי לחלוטין. אחרי כמה דייטים לא מוצלחים הבנתי שהבעיה היא בי ועלי לשנות את הגישה. כעת אני נתונה בזוגיות כבר מעל לחצי שנה, ומתייחסת אל מערכת היחסים שלנו מזווית אחרת ורגועה יותר.

אחדד מעט את שאלתך, כי במבט לאחור המאפיין שהיה הכי קרוב לליבי בעולם החרדי היתה הרוחניות. אני יודעת שהיא נעדרת מהרבה פרמטרים בחברה החרדית ושהמירו אותה בתחליפים שבינם לבין רוחניות אין שום קשר. אבל היה בי חיבור עמוק למושגים ערטילאיים וזה משהו שמילא אותי בעבר. בתור אתאיסטית, כבר לא חסר לי העניין הזה, כי בעצם היו בי חסכים אחרים שניסיתי לחפות עליהם, שאלות ובעיות שונות. אולי אני אמורה להרגיש שנפער בי איזה חלל, אבל כשאני מנסה לגשש בתוך עצמי אני מבינה שמילאתי אותו באתגרים אינטלקטואליים, בחברים, בידע, בהרפתקאות קטנות, באמונה עצמית ועוד, במקום להקדיש את כל שטחי הלב למשהו שאפילו לא קיים.

 

האם יש לך המלצות, הצעות או הכוונות ליוצאים טריים או כמעט-יוצאים/מתלבטים?
קודם כל, תכבדו את עצמכם ואת הזולת. אתם בני אדם גם אם פתאום התפרקו לכם כל התשתיות הערכיות.

ההמלצה השניה שלי היא להתרחק מהבית, להשיג איזשהו מרחק בינכם לבין העבר. זה יקל מאד על ההחלטות ועל שיפור תנאי הראייה לטווח ארוך. הניתוק מבית הגידול מאפשר לנו להכיר קצת את עצמנו ואת היכולות שלנו, ועוזר בהתמודדות עם הכאבים והכעסים. למרות שכל מקרה לגופו, אם אני שומעת שלפעמים מישהו מתלבט האם לעזוב את בית ההורים הנוח או להישאר עד סיום הבגרויות/מציאת עבודה/חיסכון של סכום מסוים – אני ממליצה בקיצור נחרץ: צאו! אפילו לכמה חודשים, תתנתקו ותשקיעו בעצמכם ובעצמאות שלכם.

ואחרון חביב, תמיד לזכור שהעולם לא שחור-לבן!

 

תודה אסתי! אוהבתותך!

 

נ.ב. פורום 'יוצאים בשאלה' חזר לחיים. אתם מוזמנים לבקר בו!
נ.ב. 2: אני מנסה להחיות את רשימת הבלוגים כאן מצד שמאל. אתם מוזמנים לשלוח לי/להשאיר בתגובה המלצות לבלוגים – גם של עצמכם כמובן. תזכו למצוות ועברות.