תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , ,

הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.