תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

 

אתנחתא קומית

צפיתי באותה נעמה קטנה עליה ירק גבר חרדי, כלו הייתה מרקקה בלונדינית זעירה וממושקפת. היא כה דומה לאחותי, כך שאני משתדלת לא להזדהות עם הסיפור.

כמובן שמדובר בכת קיצונית יותר, שאינה מייצגת את החברה החרדית, אך על החברה הישראלית להיות מודעת לעובדה שמדובר בערך נוסף בסקאלת האדיקות, מה שמבטא ומאפשר גלישה של הממוצע לכיוון הקיצוני. בעולם החרדי קיימת סוג של רפורמה (או אנטי-רפורמה) מובנית: כל חומרה קטנה, קיצונית יותר מאחותה, הופכת תוך זמן מועט להכרח, שלמזלזלין בו צפויים תוכחה, נידוי וגרסה מצומצמת ביותר של גן-עדן.

קחו כדוגמה את מטבחו הזעיר של סבי זצוק"ל, ראש ישיבת XY: במטבח הירושלמי ספון הפורמייקה הירקרקת וצנצנות השימורים התקיים לו בשלווה כיור אחד בודד, שגיגיות פלסטיק רבועות צפו בו בעת שטיפת כלים חלביים או בשריים. כיום, מי שישמע! חלילה לה למעצבת החרדית לתכנן מטבח ובו פחות מ-2 כיורים מהודרים, ואם אפשר גם שני משטחי עבודה בפינות מרוחקות של החלל, שמא החרדל החלבי הפוחז ירחרח בגאלע דאשתקד.

אם היום קיים מצב בו גבר בוגר יורק על ילדונת, הנחשב להיצג של פרישות וחומרות-יתר, בעוד שנתיים תעמודנה נשות חב"ד חביבות ותחלקנה לנשים חפיסות קטנות המכילות נרות שבת, ולגברים תגשנה את העלון השבועי בתוספת קשית מיוחדת ליריקה על פרוצות בנות חמש. ולא ידעתי את אשר ניבאתי, רבותי!

נעמה מרגוליס (צילום: אוליביה פיטוסי)

יקום מקביל ב'

היא פוסעת בכבדות כלשהי (למרות שהיא רשומה לחדר כושר הנפרד בהר נוף), זרועותיה עייפות. פאתה יפיפייה, גולשת במורד גבה בסלסולים עסיסיים, והחצאית ההדוקה משקפת אגן שהתרחב פעמיים-שלוש יותר מדי, ורִחמה ספוח הנוזלים מצלצל מעדנות, כלו הייתה פרה השבה מן המרעה.

אך לא, היא פוסעת לאורך החוף השומם, סנדליה בידיה וגרבוניה הדקיקים נספגים בחול. היא מתרחקת מההמולה, יתכן שמאחורי הדיונה משפחתה הענפה מסבה לפיקניק של חנוכה. היא זקוקה לשקט, לים האפל, לבין הערביים. אולי הגברים שהותירה מאחור נעמדו בינתיים, מתכוננים לתפילת ערבית. אני צופה בה, בהשתקפותה, מטביעה חותם בהונותיה על הקרקע הלחה, מתיישבת בלאות על סלע הצופה אל האופק. אני רוצה לגשת אליה, לאחוז בידה, אך איני יכולה לפרוץ את מסך הזכוכית.

זאת אני, ביקום מקביל, בעולם בו לא עזבתי את בית אבי. ובבואתי, עדינה יותר, רכה ממני, מותשת עד קצות אצבעותיה, משפילה ראשה כנגד הים הגדול. אמא לשלושה, או יותר, מי יודע מה ההספק, מֶה היו הלחצים, אשתו-של, אחותו-של, נכדתו-של, בתו-של.

אני רוצה להכות על המחיצה, לעורר אותה, לספר לה שאני עשוית טיטניום, אני חסינה, וילדיי יהיו גוזלי טיטניום, חופשיים לדרכם. אני רוצה להאזין לה, לעודד אותה, ולשתף אותה בחרדותיי שמא אדחוף את ילדיי יותר מדי, כהוריי וקודמיהם, אך להתפתחות וביטוי עצמי, ושבסך הכל אני רוצה שהם יהיו ילדים, שלא יתלווה טעם רע לילדותם, שתהא מתוקה וטהורה וחסרת אינטרסים ושידוכים ולחצים של רבנים ועסקנים ושאר מלחכי פנכות למינהם. אבל זאת תהא גסות גרידא לשתף אותה בצרותי, היא נדמית כאחת המחשבת לטבוע. לבסוף היא קמה ושבה על עקבותיה, למשפחתה ולסך חובותיה.

 

מי לאינטרנט אלי, זאת אינה פרפראזה אלא דרך חיים

בעקבות החנוכה, החג הכי פחות חרדי מבחינתי: היאך יאדירו לוחמים באוהלה של תורה? מה הטעם בהצתת דמיונו של ינוקת חיידר בתיאור מלהיב של שמעון התרסי ורומח בידו, רגליו המסונדלות (חפויות הגרביים, כמובן) מקווצ'צ'ות בגאון ערימת רמץ של גופה יוונית?

אותנו לימדו שיהודה המכבי התפלל רבות, והיה כה סגפן וחיוור אך למרות זאת ניצח את הזדים, ברוך השם (אז למה מחקתם את מלחמת יוה"כ?). לא טרחו לתאר בפנינו את שיטות הגרילה ששכלל, אלא שבו והבהירו את מסירות נפשם של המכבים על מזבח הדת. באם לא היו מקדישים חז"ל לעניין חג שלם, ככל הנראה היה העסק נשכח ולא נסלח כהרוגי מצדה, לפחות מנקודת הראות החרדית.

כל חברה מעוותת את ההיסטוריה כאוות נפשה, אך בשיטות ארגון חברתיות כגון החרדית, או חברות תאוקרטיות אחרות, יש נטיה למחוק, לעוות, להמציא ולנכס יותר מהממוצע. פעמים רבות אני נושכת לשוני, מבוהלת מגרסתי דינקותא: לא רק חרדים נרצחו בשואה, וגם לא גברים בעיקר. הנאצים, בעצם, התאכזרו הרבה מעבר לגזירת פאות ראשם של רבנים ושליחתם לחדר הגזים. לדוגמא. פאקינג דוגמא, בעצם.

אין לי מושג כיצד מדינת ישראל מאפשרת את קיומה של מערכת חינוך המבטלת אותה על סך ערכיה. כמובן, המדינה מאפשרת עוד רעות חולות אחרות, אך העניין הזה גובל באבסורד. יחי חופש הביטוי, לכאורה.

 

יקום מקביל ג'

היכנשהו, אולי על ראש גבעה בסן-פרנסיסקו, רוכן לו אברהם ישעיהו בנדיקט על אופנועו, אף הוא צופה אל האופק, וחיוך מרוח על פניו השחצניות. ידעתי שבן נעוות המרדות הלז יסתדר בסוף.

 

אתנחתא סופית

כמה לינקים לדרך: