תגיות

, , , , , , , , , , , , , ,

לאחרונה נפגשתי עם מספר חרדיות-לשעבר, דבר שלא העזתי לעשות עד כה. חזיתי בשלבים השונים בשינוי סדרי עולמן, שמקצתם היו מנת-חלקי. נזכרתי במרירות ובפרא החופש בשנתיים הראשונות מחוץ לעולם החרדי. על האחרות אספר בפעם אחרת מכיוון שהיום אני רוצה לחלוק את רגשותיי בתחילת דרכי. החזקתי בפנקסי מלצריות קטנים, בהם קשקשתי רשימת ספרים לקריאה דחופה (לדעתי מעל 500 כותרים. אין לי מושג איך אשלים זאת), מוזיקה להורדה, מושגים לבדיקה ("מה זה מסדר כנפיים? ואיך אפשר להשתתף בו?"), ומין טבלת-יאוש קטנה מילולית בימים בהם המצב הפך לבלתי נסבל כמעט. יתכן וזה יראה כמעורר-רחמים, אבל מדובר רק בימים בהם הייתי חייבת לשתף מישהו ובדרך כלל שחיתי גבוה מעל פני המים.

אחת הסיבות העיקריות לחלוק כאן את ההשתפכות המביכה הזו היא עקב טענות ששמעתי ממקורות דתיים, שאלו שעוזבים את בית אבא בסוף חוזרים על ארבע. זה לא נכון: כל הכאב, הבדידות, היאוש, האובדן – לא שווים את ידיעת האמת הפנימית, את השלווה העקרונית שבנשמתי, את החירות. אין לי מקום, לא היה לי וגם לא יהיה לי בחברה החרדית, שלדעתי עקרונותיה אבדו בקלחת של גיבובי סרק. איני רואה שום אותנטיות בקיום ריטואלי היהדות כפי שהם מוסברים על ידי רבנים ואני חשה גאווה יהודית בדרך חיי כיום. אבל זה לא פשוט.

הנה, לאחר 8 חודשים בערך מהעזיבה הסופית (והניתוק מההורים), יום שבת:
מדמם לי האף, ללא הרף. עם הרף, בעצם, כל כמה שעות. התעוררתי לתוך מזרון ספוג, ושפם מפאר את שפתי. לא יודעת מה לעשות. פעם רביעית היום, ופעם ה-18 לערך השבוע. לא שמעתי מג' כבר מעל חודש. חודש ויומיים, למה לספור בכלל (ג' – חבר הומוסקסואל חרדי מבית, שהסתובב בחזות חרדית זמן מה, מנסה לפתור את מצבו. שכרנו דירה יחד, ראו כאן). אולי ספון הוא בישיבה. אבל הוא היחיד שכמעט מבין אותי, וזה הכי הרבה שיש. ואין לי שפה משותפת בכלל עם אף אחד, כל מה שיש לי לשתף עוד ידמם לי מהאוזניים יום אחד, ולא במובן השיתופי.

הבדידות הזו קורעת לי את העור מבפנים, את הנימים שבאף, היא מדממת לתוך קרביי. אין לי אף אחד בעולם. היא חורכת לי את השכל ואני לא מצליחה להתרכז. טוב שיום שבת היום ויש לי קצת שקט הערב, אין לי משמרת לצערי. אתמול ניקיתי את הבית של הטֶקְסַנים בצהריים, מצאתי חצי חפיסת סיגריות ושמרתי לג', זה אידיוטי. יש להם תריסים אלקטרוניים, ממונעים בשלט רחוק.

אתמול בלילה אחרי המשמרת יצאתי עם מ' (השליח) ומ' (המלצרית) לשתות בבר ממול. מ' השקה אותי ודיממתי לתוך הספל. אני שונאת בירה. מ' חשבה שזה מצחיק ואומנותי, ישבתי כמיצג והיא צִלמה וצִלמה מכל זווית אפשרית, זה שאב לי את הנשמה ומשהו נרגע בתוכי. אולי קצת התבשמתי. מ' הקפיץ אותי לדירה ובכיתי לתוך הקסדה ולתוך הרוח.

אם יש לי דיכאון אז זה ממש מגוחך. בגלל שבעצם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל בא לי לבכות כל הזמן, בא לי הביתה. בא לי שמישהו יכין לי מרק. אולי אבקש לסדר עבורי מרק כמנת צוות מחר. הכל פתיר, גברת צעירה.

אחד מהנציגים העיקריים בפסקול של חיי בשנים הראשונות. כן, היה לי פסקול. פתטי.

בערך שנה לאחר העזיבה, ג' חזר מהישיבה או בכלל עזב, שנינו מותשים, יום שני:
ג' ואני חיפשנו דירה חדשה היום. זה לא היה כמו פעם, כי אין לנו זמן לכלום. ג' לא מספר לי כלום. כמובן אני לא מספרת לו כלום. אולי הוא מחזיר לי באותה מטבע? אנחנו מחפשים דירה ל-3 כי גם י' תצטרף (שותפה נוספת). היא בברלין כעת אבל היא תסכים לכל. לקחתי יום חופש, בלאו הכי איני מצליחה להתרכז. אתמול פתחתי טבלה והיא ריצדה מולי. שיניתי צבעים, הבלטתי וחתמתי גבולות בוורוד. זה לא עזר, לא הצלחתי להתרכז. ישבתי על האסלה ובכיתי. כמה פתטי. אין לי כסף לפסיכולוג או פסיכיאטר, ואם יש לי דיכאון זה משהו שדורש טיפול. ואין לי כסף לדברים האלו. אין לי כסף גם לרופא שיניים, ואני מנסה לא לשים לב למה שקורה לי בפה ולצחצח עד פוגרום אוראלי.

אם הייתי הולכת לפסיכיאטר הייתי אומרת לו שהכל יציב, שריר וקיים, והכל הכי טוב שיכול להיות, אבל אין לי הורים ואין לי בית ואין לי עם מי לדבר וזה שורף. ואין לי שאלות עקרוניות באמונה ואין לי תהיות על בחירתי, ואין לי איך לחזור גם לו רציתי. אבל לא, כבודו, אין לי שום חשק לחזור. תאר לעצמך, כבוד הפרופסור, שהייתי חוזרת (בתשובה) ואז הייתי מבקרת אותך שוב כעבור שנתיים-שלוש, כי אני יודעת מה נכון לי, ומהי האמת הפרטית שלי, ואני לא מסוגלת לשקר עוד. ותאר לעצמך, פרופ' קליין אולי, או שטיינזלץ, שבעוד שנתיים-חמש יהיו לי ילדים משלי, ואצטרך לשקר גם להם. היש גרוע מזה?

אז פרופסור שטיינזלץ-קליין, רציתי לומר לך שהבעיה העיקרית היא הבדידות. וגם אין לי כסף לכלום – לכן אני ממלצרת, ואני די גרועה בזה. וגם אני לא רואה איך – אם בכלל – יום אחד אעשה תואר. אני צריכה להשלים בגרויות, לא הרבה אבל אני לא מצליחה להתרכז. ואי אפשר להתקדם במדינה הזו בלי תואר. או בלי צבא. או בלי חברים מהגרעין. מה זה בכלל גרעין לכל הרוחות. בעיקרון, אני לא מצליחה להתרכז, אין לי כסף, אני חייבת כסף לביטוח לאומי, ואם לא אעבוד מספיק, אעבור לגור ברחוב. תגיד, אתה צריך מזכירה? קלדנית? נערת שעשועים אקרובטית? הגלגלונים שלי זה וירטואוזיות. בסה"כ אני חייבת הפסקה אחת ביום, לשבת על אסלה ולבכות. אנקה את השירותים באותה הזדמנות.

אלו אינם רחמים עצמיים, כבודו. פשוט בדידות. אני מחייכת כל הזמן, לכולם, מרוב חיוכים כבר מדמם לי האף, אני לא צוחקת. גם את זה אין לי אפשרות לבדוק כעת. בבית הייתי בודדה מאד, אבל לפחות היה מושג של בית. אולי היה כיוון לדו-שיח? אתה מחייך, אתה יודע שלא היה מצב לדו-שיח, שהוריי רק רצו לְחַתֵּן ולעבור הלאה. אולי אני מדממת את עצמי מחוץ לשבלונה. טוב, תודה על זמנך, עזרת לי מאד. אוכל להשאיר קו"ח בקבלה?

באותו חודש:
קשה לי לראות סיכוי. לא מרימה ידיים, אבל היאוש לא נעשה יותר נוח. אני לא שם, וזה מעולה. אבל אני לא פה. אין לי חלק בעולם הזה. אין לי גם עתיד בעולם הזה.

אני חושבת לעקור את השן הזו בכוחות עצמי.

כעבור חודשיים, סופ"ש:
לפני שבועיים יצאתי עם בחור אחד לסרט. הייתה שם נערה עם מעיל כחול יפיפה. הסתכלתי רק עליה, חשבתי רק עליה, ועל המעיל שלה. לא שמעתי מהבחור זה מאז. אבל לא דיברנו הרבה ממילא. לא כל כך אכפת לי. בא לי מעיל כחול.

חשבתי על כך שאם נמשיך לצאת אצטרך להסביר לו מאין באתי. אני לא מסוגלת. אצטרך להמציא לו משהו בסגנון "ההורים שלי בחו"ל, אנחנו לא ממש בקשר". איך אוכל לומר לו שאבא שלי רב? והישיבה הזו, שמעת עליה? סבא שלי היה ראש הישיבה. אח שלי נחשב עילוי בבריסק, ואני לא בטוחה שזה תואם לציפיות של אמא שלי. היא רצתה חברונער. אמא שלי למדה ב'ישן' אבל היתה יותר פתוחה. אני נסעתי לסמינר בשוויץ, אחותי אולי תלך ל'סניף', זה הקטע שלה עכשיו. פעם זרקתי בייגלה על המדריכה ב'בתיה' והשעו אותי. הייתי עייפה באותה שבת כי הלכתי עם אבא ל'ותיקין', כי חשבתי שזה יחשב לי כמו לאכול טשולנט. זה לא נחשב, אם תהית. יצאתי עם כמה בחורים מ'קול תורה', ומ'חברון', ובסוף אפילו אחד שהיה ב'שערי-יושר' והתקדם ל'מיר', וזה עלה לאמא שלי בבריאות. אבא שלי היה ר"מ בישיבה של סבא כשהייתי קטנה, ובחגים היינו ישנים בפנימייה. היינו גונבים מזרונים ומחליקים מכל המדרגות, וזורקים חזרת סגולה על הגדר. חזרת של גפילטע – לא של פסח. אף פעם לא הייתי בברכת כהנים בכותל אבל תמיד הצצתי בברכה בבית-הכנסת, אפילו שאסור. חיפשתי את השכינה מרחפת מעל גל הטליתות, אבל היא לא נגלתה בפני.

לעולם לא אוכל לספר זאת לאף בחור שאצא איתו. למה זה כזה סוד נוראי?

האם אני גורמת את הבדידות לעצמי? אבל אין לי עם מי לדבר. וג' לא רוצה לדבר, ואני לא רוצה לדבר עם ג'. וזו חבילה גדולה מדי בשביל לחלוק עם עוברי-אורח, או עם מ' וע' במסעדה, או עם א' בקפטריה. וזה יגרור שאלות, ואין לי כוח לשאלות, אין לי כוח לעצמי. אולי זה השורש לכל הבעיות: התשישות הזו, היפחות העייפות ממרום האסלה, הדם שזולג לי מהאף, השיער שנושר לי, הכל זה מתשישות. או מבדידות שמקורה בתשישות שמקורה בבדידות? או מכך שלאף אחד, בכל העולם כולו, לא אכפת ממני. גם לא אמי הורתי, שתלך להתפגר לה עם כל המחזור שלה מה'ישן', בנעלי הספורט-עלק-אלגנט השחורות והווסטים מכותנה מפוספסת והחצאיות שמדיפות ריח של מטבח דשן. אמן.

לאחר שנה בערך כבר היה לי מספיק כסף לפנות לפסיכולוגית*, שלבקשתי הפנתה אותי לפסיכיאטר ע"מ שיוודא שכל האיברים המוחיים שלי נמצאים במקום וייתן לי פתק שבו רשום: "שפויה, שפויה, שפויה." כמובן שאני שפויה, ויש לי בן זוג כבר כמה שנים, ואני מאושרת הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת להיות לו נותרתי מאחור. עצוב לי שהתהליך היה קשה כל כך, ושאין ממש עזרה לאנשים שמאמינים באמת אחרת, ושברגע זה ממש ישנם אנשים אחרים שמדממים מרוב בדידות וצער, וקשה להם בגלל שבחרו לחטוף את גורלם. ולאותם אנשים אמיצים: אתם שפויים, אתם טובים, עוד יהיה הרבה יותר טוב, ובקרוב. תחזיקו מעמד.

*פניתי לפסיכולוג דרך קופ"ח אבל לא התחברנו. חיפשתי איש/אשת מקצוע עם המלצות לגבי טיפול באנשים במצבי.

ולרגל חג הקציר, פרוייקט נחמד של עמותת חדו"ש:

מי ביטל את הגיור של רות?

מי ביטל את הגיור של רות? לשליחת מייל לחצו כאן