תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'

(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)

מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.

לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.

האסופית, גרסת ירושלים
האסופית, גרסת ירושלים (מוקדש לש.מ.)

"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.

בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.

זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.

למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.

"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.

פיסות מידע ששמחתי לגלות, בגרסתם המקוצרת כמובן:
בנושא תרבות יפן; יצירות של ה-Doors; זני כלבים; דברי ימי אירופה ולא מהזוית היהודית, ואופנה בראי ההיסטוריה. חברים הביעו קנאה על הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט 'מועדון קרב', האזנתי לפינק פלויד, ביקרתי בכנסיית הקבר. האושר שבגילוי אינו ניתן לתיאור, וכך גם הידיעה שיש כה הרבה לפני. לעומת זאת, הבעתה מהבערות בה גדלתי מתסיסה בי יותר כעס מהראוי. שורו והביטו, קברניטי מדינת ארץ ישראל! אל נא תאפשרו לימודי ליבה במוסדות החינוך, אל תרשו להציג את קורותיהן של אומות העולם מהיבטים שונים – הרי מה ישתווה לגילוי שאמיל זולא בעצם סופר נהדר, ולא רק רשם מניפסטו?

"אמא'שך כל כך שמנה, כשהיא תופסת תחת היא צריכה מריצה"
כמובן, בל נכליל, אך הכבוד (או היראה) שרוחשים (או מאולצים) החרדים להוריהם (מגילת היוחסין וכרטיס הכניסה לעולם הנישואים) – טוב, עזבו את הסוגריים – במגזר החרדי ישנה התייחסות יותר מכובדת להורים ולמבוגרים, בעוד בעולם החילוני ניתן להבחין בנימה קלה של זלזול? או עייפות? ביחס של צעירים/בנים/ילדים להוריהם/בכיריהם. בהתחלה נבהלתי קצת כשחזיתי בהתנהלות כושלת מעין זו, אבל הנה – אני מלכלכת בפומבי על אורח חייהם של הוריי. אז אקשוט עצמי בשקט.

(ומחשבה: אם הממשלה היתה נותנת דוגמה, ודואגת יותר לקשישים ולניצולי שואה, אז אולי התופעה הייתה פחות נפוצה. אולי?)

"רוץ יער, רוץ!"
הנה משהו שנערה חרדית מעולם לא תעשה: תרוץ. לשעוט, הקרקע נבטשת תחתיך ורוח זרה נושפת בברכייך החשופות. בעולם החרדי אנשים ממהרים, בעיקר בערב שבת, אך נשים לעולם לא תרמנה רגל בזינוק ודאייה. לפעמים תחזו בהן בערבים, זוגות זוגות מהלכות בחופזה, 'עושות כושר' ומחליפות מתכונים, אך לא רצות.

גיליתי את הריצה עוד בסמינר, בבריחותיי היומיות מהמוסד. הייתי נוהגת לדהור לאורך הגשר, שלכת בהירה מתערבלת סביבי, נעליי מכות ברכות באבני המדרכה, וגיליתי את האושר. הייתי עוקבת בזווית העין בהשתקפותי במימי הנהר, זנב הסוס שלראשי מטלטל בחדווה, והבנתי את פירושו של הביטוי "הדרך הינה המטרה" – זאת היתה בריחה לשם בריחה, לשם המהירות, לשם האנרגיה, בגלל הרוח.

עניין זה אינו קשור ישירות להלם התרבותי מול החברה החילונית, אלא בחוסר ידיעתם על אושרי הפנימי. עכשיו, אנשי עירי נחפזים סביבי בסידוריהם וענייניהם, ואני מדלגת ביניהם, מהכביש למדרכה בקפיצה עליזה, וזה מותר! ואיש אינו מודע לחגיגה הפרטית שלי.

"היי, טוטסי!"
מה שכן, יאמר לטובתה של החברה החילונית שבקושי הוטרדתי בה מינית, בעוד שבעולם הדתי נטפלו אלי פעמים רבות. נחמד פה.