תגיות
בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חינוך חרדי, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לימודי ליבה, לצאת בשאלה, שבתבלוג יוצאת בשאלה, שידוכים
בין רגע אליס עברה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות מטה לתוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבחון האם האש בוערת באח, והיתה מרוצה דיה לגלות אש אמיתית, בוערת בעוצמה דומה לזו שהשאירה מאחוריה.
'יהיה לי נעים כאן בדיוק כמו בחדר הישן,' חשבה אליס: 'בעצם, אפילו נעים יותר, מכיוון שאיש אינו נמצא כאן כדי לגעור בי להתרחק מהאש. הו, כמה נחמד יהיה כשהם יצפו בי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אלי!'
(מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, ל. קרול, תרגום חופשי)
מה מצאתי מעבר למראה:
ובכן, כמה פרחים מזמרים, והרבה מאד מעבר לשביל. הכל נותר על כנו, אך בעקמימות ובמישור שונה לחלוטין. הבדידות הצורבת הראשונית, בבואתה של בדידותי בחברה החרדית, לא יִיעלה את תהליך הסתגלות, אך מנעה התקלות במצבים לא נעימים. אגב, הבדידות הזו ליוותה אותי במשך כ-3 שנים, עד שהחלה להפשיר.
לא גיליתי עולם, אלא סדר יום שאיש לא הכינני לקראתו. ביקורת על החברה החילונית מוכנה באמתחתי בקיתונות, אך לא לשם כך התכנסנו. יתכן וחלק ממה שאתאר להלן יראה כביקורת, אולם אין זאת כוונתי. בתור מהגרת משוחדת, ברצוני לשרטט בפניכם כיצד נראית החברה הישראלית החילונית לאדם שזה עתה ברח ממגזר סכור, עד כמה זה מבהיל, מוכר, מנוכר, משחרר, וגורם אי-נוחות אימתנית.
"אַל תּאכְלִי יותֵר מִּדַי בּרוּקוּלי, זֶה עושֶה נֶזֶם בּרֵיאַה"
היודע-כל הארצישראלי המצוי גאה להפגיז במפגן אינפורמציה בכל זמן ונושא נתונים. נשים מבוגרות בקופת החולים, גברים צעירים במסיבות גג, ובל נזכיר נהגי מוניות – כל אחד יודע הכל, לפרטים, ויותר טוב מכולם.
בעולם החרדי מחנכים שלעולם יהא מישהו בעל 'בקיאות' גבוהה יותר, 'חכמינו' אכן חכמים עלינו, אך קודמיהם גברו עליהם באלפי מונים. אין 'עילוי' אשר יציג עצמו כאוטוריטה המשמעותית בנושא מסוים, ואין אחד אשר יכריז שיודע-כל הוא. הענווה הזו, אפילו אם תיראה כמעושה, הרבה יותר חיננית מהחילוני שדוחף את דעותיו כעובדה שאנ'לא-מאמין-שלא-שמעת-עליה-!-!-!.
זה מביך, וזה מתסכל. הנה את, נערה חיוורת בת 20, מוצאת עצמך תחת בליץ אינפורמטיבי שאין לחלוק עליו או להתגונן מפניו. כל הערה או הסתייגות מצידך תוביל להעצמת הויכוח (איך פתאום זה הפך לויכוח?), ואת מתקשה להבין איך מצב זה אמור להיות יותר טוב מהשקט הנבער שנכפה עליך בעבר.
למען הדיוק, אין מדובר בהתנשאות לשמה, אלא סוג של התעללות קלה במידע ובפרטנר לשיחה. החומר מוטח בך כעניין שאין עליו עוררין, ואף אם את בטוחה אחרת, בשעשועון הטריוויה האקראי שלתוכו נקלעת אין לך ברירה אלא לסתום, לרשום מנטלית לבדוק את הנושא, ולהנהן בחיוך מבויש.
"חדש! לאכול סרט בתלת-מימד! 3D!"
ועוד בנושא מידע בעולם הזה לעומת העולם הקודם: תפיסת המרחב של האינפורמציה, אם תרצו. היהדות אינה נרחבת כפי שתמיד הציגו בפני, אלא משתרגת לעומק, או מגובבת לשחקים באם מדובר בדברי תורה שתמיד מוּצאים מהקשרם, בעיקר בדייטים (סופר-סקסי). את התורה לומדים לעומק, כולה 70 פנים לה, בעוד שישנם טריליוני זהרוריי ידע, תרבויות שלמות, דתות, אמונות, אומנויות, תורות, מדעים, וגווני לק לציפורניים. לעומת היהדות האנכית בפריסתה, הידע הגלובאלי/כללי אינו רוחבי אלא תלת-מימדי, ומתפרש לכל עבר באופן מעורר פלצות והתרגשות.
פיסות מידע ששמחתי לגלות, בגרסתם המקוצרת כמובן:
בנושא תרבות יפן; יצירות של ה-Doors; זני כלבים; דברי ימי אירופה ולא מהזוית היהודית, ואופנה בראי ההיסטוריה. חברים הביעו קנאה על הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט 'מועדון קרב', האזנתי לפינק פלויד, ביקרתי בכנסיית הקבר. האושר שבגילוי אינו ניתן לתיאור, וכך גם הידיעה שיש כה הרבה לפני. לעומת זאת, הבעתה מהבערות בה גדלתי מתסיסה בי יותר כעס מהראוי. שורו והביטו, קברניטי מדינת ארץ ישראל! אל נא תאפשרו לימודי ליבה במוסדות החינוך, אל תרשו להציג את קורותיהן של אומות העולם מהיבטים שונים – הרי מה ישתווה לגילוי שאמיל זולא בעצם סופר נהדר, ולא רק רשם מניפסטו?
"אמא'שך כל כך שמנה, כשהיא תופסת תחת היא צריכה מריצה"
כמובן, בל נכליל, אך הכבוד (או היראה) שרוחשים (או מאולצים) החרדים להוריהם (מגילת היוחסין וכרטיס הכניסה לעולם הנישואים) – טוב, עזבו את הסוגריים – במגזר החרדי ישנה התייחסות יותר מכובדת להורים ולמבוגרים, בעוד בעולם החילוני ניתן להבחין בנימה קלה של זלזול? או עייפות? ביחס של צעירים/בנים/ילדים להוריהם/בכיריהם. בהתחלה נבהלתי קצת כשחזיתי בהתנהלות כושלת מעין זו, אבל הנה – אני מלכלכת בפומבי על אורח חייהם של הוריי. אז אקשוט עצמי בשקט.
(ומחשבה: אם הממשלה היתה נותנת דוגמה, ודואגת יותר לקשישים ולניצולי שואה, אז אולי התופעה הייתה פחות נפוצה. אולי?)
"רוץ יער, רוץ!"
הנה משהו שנערה חרדית מעולם לא תעשה: תרוץ. לשעוט, הקרקע נבטשת תחתיך ורוח זרה נושפת בברכייך החשופות. בעולם החרדי אנשים ממהרים, בעיקר בערב שבת, אך נשים לעולם לא תרמנה רגל בזינוק ודאייה. לפעמים תחזו בהן בערבים, זוגות זוגות מהלכות בחופזה, 'עושות כושר' ומחליפות מתכונים, אך לא רצות.
גיליתי את הריצה עוד בסמינר, בבריחותיי היומיות מהמוסד. הייתי נוהגת לדהור לאורך הגשר, שלכת בהירה מתערבלת סביבי, נעליי מכות ברכות באבני המדרכה, וגיליתי את האושר. הייתי עוקבת בזווית העין בהשתקפותי במימי הנהר, זנב הסוס שלראשי מטלטל בחדווה, והבנתי את פירושו של הביטוי "הדרך הינה המטרה" – זאת היתה בריחה לשם בריחה, לשם המהירות, לשם האנרגיה, בגלל הרוח.
עניין זה אינו קשור ישירות להלם התרבותי מול החברה החילונית, אלא בחוסר ידיעתם על אושרי הפנימי. עכשיו, אנשי עירי נחפזים סביבי בסידוריהם וענייניהם, ואני מדלגת ביניהם, מהכביש למדרכה בקפיצה עליזה, וזה מותר! ואיש אינו מודע לחגיגה הפרטית שלי.
"היי, טוטסי!"
מה שכן, יאמר לטובתה של החברה החילונית שבקושי הוטרדתי בה מינית, בעוד שבעולם הדתי נטפלו אלי פעמים רבות. נחמד פה.
אדיר קורע אמיתי כל כך.
אני חושבת שהדבר הקשה ביותר הוא לדעת להבדיל בין הדברים הטובים והלא טובים מבין כל הדברים החדשים.
כמו סגנון מוזיקה- כשנחשפתי למזרחית כמעט וחשבתי לחזור לדת..
סוגי סרטים- לגלות את כל הסרטים של דיסני ולא להבין על מה כולם מדברים, או לגלות שאת היחידה שלא יודעת מה זה גברת פלפלת.
ספרות טובה ועמוקה, להבין שחיים ולדר הוא לא הסופר היחיד.
את גורמת לי לחשוב ולהיזכר. תודה.
מהממת את! לא זוכרת אם עניתי לך למייל… סורי.
גברת פלפלת הזו הרסה לי את החיים. היא, ובולי אחד, ומוישה אופניק.
ומוזיקה מזרחית יש גם בעולם החרדי, לא? אבל אם את ליטאית/לבנה כמוני, ברור לך שזה תת-אנושיות.
חסידים לבנים לגמרי, לא היה לנו מוזיקה מלבד ניגונים מדפרסים, משעממים וחסרי מעוף.
יש הרבה מוסיקה מזרחית גרועה מאוד, בוודאי רוב מה ששייך לזרם של פופ "מזרחי". מצד שני, מוסיקה מסחרית וממוסחרת יש גם מסוג מערבי. והיא לא פחות גרועה, ואולי יותר. ומוסיקה איכותית יש בכל המסורות המוסיקליות: בין אם בגרמניה, אנגליה, תימן או איראן. אז אני מציע (בתור אשכנזי בעצמי) לא להכליל. יש ויש.
הלא אם כבר את מתנערת מהתופעות השליליות בחברה החרדית, כדי להתנער גם מהגזענות ה"לבנה" שמאפיינת רבים מהם.
יונתן, לא באתי להפגין גזענות אלא להגחיך את הגזענות עליה גדלתי.
לא באתי להכליל כמובן.
בבית אבי שרנו שירי שבת בסגנון מזרחי, ואהוב עלי היה 'אשורר שירה':
http://www.piyut.org.il/textual/271.html
מענינת ההשוואה שאת עושה, גם בחברה החרדית וגם בחברה החילונית אין שלמות ולכל אחת חוליים משלה.
עדיין בשתי החברות הטבע האנושי האגואיסטי שולט ומוביל אותנו להשיג את הנאתנו.
בחברה אחת עם יותר מגבלות לפעמים עד חנק. ובחברה השניה כמעט ללא גבולות עד מיאוס.
לכן לדעתי בחברה החילונית שהכל פתוח ונגיש, וכמעט הכל מותר השגת הסיפוק וההנאה המינית זמינה, יש פחות "הטרדות מיניות" כלשונך.
בחברה החרדית שבה המין הוא נושא סגור ומסוגר, שכל מגע בין המינים ללא נישואין אסור וגם בנישואין רק בזמנים מותרים. הצרכים המודחקים פורצים בנגיעות שנחשבות להטרדה מינית משום שאין להם דרך לממש צרכים באופן לגטימי.
אינני מצדיקה זאת אבל עובדה שהאיסורים הקיצוניים נגד טבע האדם הנורמלי, יוצרים עיוותים נפשיים המתפרצים באופן הטרדתי.
כשבחברה החילונית היכולת להשיג מגע בקלות ובהסכמה אינה מגיעה למצב שנחשב בחברה מעוות ונכלל בהגדרה של הטרדה.
למרות שהנורמות בחברה החילונית שבינו לבינה גם כן עברו מזמן את הטעם הטוב ואפילו סטיות נחשבות לנורמה אם הן נעשות בהסכמה.
לדעתי, בתור ישראלית חילונית, בחברה החילונית אין את האפשרות להשיג מגע ובקלות כמו שאת מתארת. יש נורמות ויש טאבואים. נכון שיש תופעת סטוצים ויש מועדוני SM אבל במקום לקרוא לזה מיתרני ניתן לקרוא לזה "בהסכמה מלאה". בסופו של עניין אם מישהו לא רוצה לחיות באורח חיים של סטוצים בלבד, הוא יכול לבחור להאמץ קצת ולהשקיע בחיפוש וחיזור אחר בת זוג ראויה.
בעולם החרדי, לפי הבנתי, אין בחירה כזו. סקס זה חובה בדיוק כמו האיסור עליו. זה גורם לקונפליקטים נוראיים שמעוותים את הכל. ועוד, בעולם החילוני הגבר יודע לרסן את עצמו. בעולם החרדי, היצר הגברי שמוכפל על ידי האיסורים וההתעסקות הזו פשוט ללא רסן.
מקווה שיצאתי כאן ברורה….
רות הכתיבה שלך נהדרת וזה מאד נחמד לקרוא איך אנחנו ניראים משם. לא כולנו בדיוק כמו שאת מתארת אבל התופעות מוכרות עד כאב. ובקטע של הקשישים – זה נורא.
לרות
כשכתבתי את המשפט הבא "כשבחברה החילונית היכולת להשיג מגע בקלות" לא התכוונתי למגע מיני התכוונתי שאין "איסור נגיעה".
כלומר בקשרים הטבעיים מותר ללחוץ יד אפילו לחבק מתוך ידידות. בחברה החרדית כל מגע התמים ביותר יש עליו גדרות וסיגים , זהו מצב לא טבעי בין המינים.
אני לא דתית היום , אבל הערה האחרונה שלך "מה שכן, יאמר לטובתה של החברה החילונית שבקושי הוטרדתי בה מינית, בעוד שבעולם הדתי נטפלו אלי פעמים רבות." גרמה לי להתיחס לנקודה זו.
גם אם חווית הטרדות זה אינו אומר שמדובר בתופעה שכיחה בחברה הדתית. ולא הוגן כלפיה כמו שהתקוממת כשחשבת, שאני התכוונתי לקלות של השגת מגע מיני בחברה החילונית.
רציתי להסביר למה לדעתי המגבלות בחברה הדתית יוצרת לחצים לעומת חברה משוחררת יותר שבה באופן טבעי הקשרים זורמים יותר ואינם קשורים באיסורים שיכולים להביא למצבים חריגים.
בעבודתי אני חשופה לבעיות משני המגזרים ולאחרונה אני נתקלת בתופעות קיצוניות שנובעות או ממתירנות יתר או סגירות יתר.
אוי, למה כולם בסוף נטפלים לסקס? זאת היתה הערת שוליים.
אין לי מושג למה וכמה, עובדה היא שבתור חרדית הוטרדתי על ידי בני מגזרי ללא רחמים. וגם לאחר היציאה, ההטרדות המיניות הגיעו בעיקר מבוס חרדי, רו"ח חרדי, נהג חרדי, ועוד. לא יפה ללכלך, אבל זאת המציאות.
ואף אחד לא הכריח אותי לקבל את "נורמות המתירנות" שאת מתארת. לא היו לי סטוצים ולא חבשתי קסדת עור ומרחתי על מישהו משחת שיניים. היחסים שבניתי כולם הושתתו על הבנה, אהדה ואורך-רוח, גם אלו שכשלו. כן, גם קצת על סקס-אפיל, אבל לא על סקס כנקודת מפתח.
בהזדמנות זו אני רוצה לומר שגם אני הייתי בחברה דתית ויצאתי ממנה בתשובה לא בשאלה.
שפכתי את המים ולא את התינוק.
על שלבי התהליך מהעולם החרדי בילדותי על הקשיים בו, לעולם הדתי ציוני , והיציאה מהדת לאלוהים . אפשר לקרוא בבלוג שלי באודות.
אני לא מגדירה את עצמי חילונית או דתית אני עם אלוהים, אבל חיה בחופש מוחלט ללא איסורים דתיים או נורמות חברתיות חילוניות.
להלן קישור לבלוג של חברתי לואיזה שכותבת על "אנחנו בכלא : בדת ובחילוניות."
http://luisa1234.wordpress.com/2011/05/13/%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%90-%d7%91%d7%93%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa/
בדרך כלל אני קורא סמוי.
אבל הקטע על הריצה הקסים אותי. אני מדמיין אותך: ילדה חרדית רצה על גשר בתלבושת אחידה. זה נוגע ללב.
כל הכבוד לך, רות. אני אמנם מהצד השני, אחד מאלה שיודע יותר מדי, ואני לא מאמין שהייתי אוזר מספיק אומץ למהפך הזה לו הייתי במקומך.
קחי אותנו בערבון מוגבל. אנחנו לא באמת תמיד יודעים על מה אנחנו מדברים, אנחנו לא באמת מתכוונים להעליב או להתנשא. אנחנו מוקסמים ממך, ואני בטוח שאני מדבר בשם כולנו.
פוסט נהדר, ואני מקווה שזו תהיה המגמה. כתיבה על יציאה עצמה– על התמודדות, שוק תרבותי ואיך מתמודדים איתו.
אישית סבלתי בעיקר מהבורות שהייתי בה ועדיין נמצאת בה. יש לי כל כך הרבה catching up לעשות! אבל כמו שאמרת, זה גם מאוד מרגש ומאתגר.
מה עם איזו רשימת מפתח של דברים שכדאי לקרוא/לשמוע/לראות? אני סומכת על הטעם הטוב שלך.
תודה. מעניין ונוגע ללב.
אני מאוד אוהב את סגנון הכתיבה הציורי שלך.
רות היקרה,
הרבה פעמים חשתי את החופש לרוץ כך ברחוב, סתם כי בא לי, עם אלוהים: לאלוהים יש הרבה חוש הומור, כלפינו – ילדיו.
החופש הזה- להיות, בפשטות, מאד אופיני אצל אלוהים, לא רק בגוף[ לרוץ או למרוח לק] או בפסיכולוגיה [ להרגיש שאני לא מסכימה עם השטויות שעם ישראל מבטא בחופשיות] אלא גם בנשמה [ לדעת שיש לי החופש להתקרב לאלוהים, בלי הגבלות, ולחיות עימו יום אחרי יום].
זאת חוויתי.
לו.
תודהתודהתודה!