תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

שחורה וורודה ונאווה

ערב אביבי אחד, בתקופה בה עבדתי גם כמארחת במסעדה, הבחנתי בגבר צעיר הבוחן שעה ארוכה את התפריט המונח בכניסה. ניגשתי אליו פסיעה אחת קרוב מדי, אוזניי צוללות, כמנהגן באותם ימים בעת נתקלתי באנשים מעברי. כיום, לכל היותר הן מאדימות, אבל בשנים הראשונות ליציאה כל פגישה שכזו הפיקה סדרה של תופעות לוואי סהרוריות: בחילות, אכילת לב או כבד, עצבנות-יתר, דמעות בדרך לתחנת האוטובוס, כסיסת ציפורניים ועוד.
'רותי בנדיקט?'

לא, אני לא. החלפתי שם, זהות, כתובת, הורים, סוג דם ופנקס חיסונים; איך אוכל לעזור לך? 'היי, כן, תרצה לשבת בפנים או בחוץ?'

'את זוכרת אותי?'

לא, בכלל לא. רק את העובדה שאמא שלך, הוד טְרַקטוֹרִיוּתָה, רצתה בעקרון מישהי גבוהה יותר עבורך. בדיעבד, לב של אמא תמיד יודע הכי טוב. 'לא ממש, סליחה. האם תרצה לשבת או שאתה מחכה לאנשים נוספים?'

הוא חייך, מסנוור אותי בזיקוקים עבשים. 'אפשר לשבת איתך?'

ואז הפציעה העצבנות. 'תראה, אם לא שמת לב, אני עובדת עכשיו. אני מאד אודה לך אם תלך מפה כעת, ולא תציק לי יותר.'

'תירגעי,' אמר. 'אל תגרמי לי להצטער שהכרחתי את עצמי להגיע הנה.'

'בכוחות נפש עצומים, אה?' המתיחות תפסה תאוצה, גולשת לה במסלול הציני בואכה אוטוסטראדת-קול-רם.

'אני יודע שיצאת בשאלה. אני – בעבר, ניסיתי לברר אם נוכל להיפגש שוב – לפני כמה חודשים, והיה מן שקט תעשייתי כזה מכיוון המשפחה שלך.'

באמת תהיתי איך משפחתי תיקשרה את יציאתי בערוצים החרדיים. 'ומה אמר לך השדכן?'

'פניתי ישירות, לא דרך שדכן.'

'אתה שפוי?'

'את יודעת שלא. את בטח זוכרת שאני לא ממש נורמאלי. נשים מבינות בזה.'

זכרתי שהייתה בו נימה חצי-אפויה, משהו לא היה שם במקום, מין שחצנות יתר שלוּ התעמקתי בה בזמנו, הייתי מבחינה שהיא מתאמצת לחפות עליו. אבל גם אני לא הפגנתי נוכחות מלאה, ובמשך הפגישות שלנו הייתי יותר עסוקה בדיאלוג פנימי יוקד ובמרקם קטיפת כורסאות המלון מאשר בהצהרותיו המטופשות. אז למה הוא ניסה שוב? ולמה הוא פה עכשיו, עבור מי הוא מרגל? ולמה הוא לבוש חולצת פולו של בין-הזמנים באמצע סיוון, ולרגליו זוג נעליים שלא ידרכו מעולם על מדרגות ישיבת קול-תורה?

'אני לא זוכרת כלום, וממש לא מבינה מה אתה רוצה, אז אם אתה לא מעוניין לשבת פה, אז בבקשה, אתה כבר בדֶּלֶת.'

'את יכולה להמליץ לי על משקה טוב?' משקה. הוא אמר "משקה", מטעים באִידִית, טוב ויפה. מזגתי לו כוס למבּרוּסקוֹ, ופניתי בזעם ללקוחות אחרים, מותירה אותו ליד הבר, מולו התיישב ולא בגמלוניות המצופה. נזכרתי בתהליך השידוך שלנו, שנקטע באיבו. מישהו מטעם הוריו יצר קשר עם השדכנית שלי, ואמא שלי היתה מאוד מרוצה מההצעה – הוא נחשב עילוי, ודודו היה ראש הישיבה של אחי. בדיוק נפגשתי עם מישהו אחר, ויומיים לאחר שוויתרתי על קודמו, יצאתי איתו לדייט. הוא באמת היה גבוה, כפי שהוזהרתי, ודיבר יותר מדי, לנוחותי הרבה, בעודי מדדה אחריו בנעלי העקב שקועה בשרעפים. לאחר שבוע, הוריי כבר התחילו לבחון דירות בהן סחרה דודתי. יצאתי עם לא מעט בחורים באותה שנה, ואיתו נפגשתי לקראת סוף תקופת הזוהר המדומה: ידעתי שקצי קרב, ואצטרך להסכים "לסגור שידוך" בהקדם, לשבור צלחת ולנסות להירשם ללימודים אקדמאיים מיד לאחר החתונה.

לא רציתי להתחתן, אבל לא האמנתי שאוכל לאזור אומץ ולהתנגד להוריי, קל וחומר לצאת בשאלה. השלכתי יהבי על הבטחת מורותיי בסמינר: עם החתונה יעמיק הקשר, יפרח לאהבה ויקשרנו בעבותות של אור וחסד. למרות שריאלית, מעבר לעבותות לא ציפיתי למאומה, אבל לימדוני שאיננו ככל החילונים, שאצלנו הקשר מתחיל מתוך קדושה ולמען קדושה, ולא בשטחיות ועבור מטרות תאווה ונילוֹזוּת (העובדה שהוא ביקש מישהי מעל רף מטרי מסוים, והוריו הסכימו לשידוך רק בגלל שאמי באה מבית אמיד, אינה רלוונטית).

ישבתי מולו בלובי המלון, דואגת שמא צורת הטוסיק שלי תטביע עצמה על הריפוד המבריק, תוהה אם אוהב אותו, אם אתאהב בו, אם אשכב איתו כדת ודין, והכנתי את עצמי לשלב הסופי של הבדידות, שהיה אמור להיגרר עמי עד הקבר. אני נזכרת בעצמי אז, אורזת ברוחי את תיק הרחצה הנפשי, מקפלת לתוכו את חלומותיי, כישרונותיי, בעלוּתִי המוגבלת על זמני האישי, את קול הערווה שלי בארנק קונכייה נוצץ, מגלגלת את התמימות כזוג גרביים, ואת מפתח הרחם מהדקת לרוכסן. את תיק הרחצה הזה התכוונתי לסחוב עמי למקווה, לפרוס את עצמי לחתיכות מול הבלנית בבוא יומי, ולקבל על עצמי עול מלכות שמיים באהבה.

בסוף, החלטתי שאם כבר, כדאי שאתמסר לאדם אחר – הוא היה מוזר מדי, חיבר לפגישות דברי תורה מתובלים מדי, מגובבים ומפולפלים עד קבס. ולמרות טענותיה של אמי ושידוליו של אבי, ויתרתי על העונג העצום שבחיי נישואים עם הגבר השפוף עכשיו מול הברמן, מנהל שיחה שיחה צפופה בנושאים שאינם תוספות הר"ש משאנץ בעליל.

האנוס מוורמיזא

'מה הבעיה שלך?' תקפתי, כאשר סף העצבים אילץ אותי לגרש אותו מהמסעדה ו/או לאבד את מקום עבודתי.

הוא שוב חייך. רציתי לחבוט בו במגש. 'גם אני יוצא בשאלה, ורציתי לדבר איתך.'

'וקלטת מיד שאני מעוניינת לשוחח?'

'אני מנסה להבין דברים, מנסה לעכל את התהליך. ואת היית טריגר לא קטן.'

'אני? הייתי אז בתהליך התחזקות. איך יכולתי?'

'בדיוק. את היית מרובעת כזו, ילדה קטנה ומסודרת, ולא יכולתי לשאת המחשבה שאתקע איתך לכל החיים.'

'אז למה המשכת? למה יצאנו כמעט חודש?' ואיך הוא הצליח עכשיו להעלות באוב את הילדה המרובעת שהיא אני, ובידה התיק המלבני המיניאטורי שסחבתי לכל הדייטים, המכיל רק זוג מפתחות וטישיו מקופל לקוביה שמנמנה. היא בהתה בי, הצללית, בוחנת את הפסים הוורודים שצבעתי בשערי, את בהונותיי החשופות המרוטשות בפוקסיה.

'לא יודע. הייתי מבולבל. רציתי למדוד את העקביות שלך, כמה חופש אוכל לחטוף לצידך, אם תשימי לב אלי או שתהיי רעייה טובה שסגורה בעולמה.'

'היית אנוס?'

'מה?'

'חרדי אנוס, מאלו שחיים בעולם החרדי רק כלפי חוץ, למראית עין. בליבם הם לרוב חילונים או אינם מאמינים באורח החיים החרדי, אך אינם יכולים/מעיזים לפעול בנידון.'

'כן, נראה לי. חיפשתי עזר כנגדי שלא תשים לב.'

'יש לי עין עצלה.'

'כן, אבל משום מה החלטת לסגת.'

'כי העין הטובה שלי הציצה לכיוון אחר.' הוא חייך אלי, ונרגעתי קמעה ושאלתי אותי מתי יצא באופן סופי.

'עזבתי את הישיבה לפני חצי שנה, ולפני חודשיים הודעתי להורים שתורת משה ופרשניה אינם חלק מחיי יותר.'

הוא רצה להמשיך לדבר, לספר לי על יציאת מצריים שלו עד שיבואו מלצרינו ויאמרו לנו, "רבותינו, הגיע זמן שתחפפו מפה, אנחנו סוגרים". אבל לא רציתי לשמוע, לא רציתי להכיר, לא רציתי לחלוק עמו את ההווה השברירי שלי. עד היום, הנקודות בהן העולמות שלי משיקים הינן קריטיות ומלחיצות. שילחתי אותו מעלי, מבהירה לו שזה טעון מדי עבורי. היה לו את הנימוס להשאיר אותי לנפשי, אך רדף את מחשבותיי במשך שבועות. תהיתי מה היה קורה לו היינו מתחתנים, האם היינו יוצאים בשאלה יחדיו, או חיים בחשיכה הדדית? האם היינו מעיזים לשתף איש את רעייתו בחלומותינו הכמוסים, האם היינו שלמים בהבאת ילדים לתוך סדר יום שנוגד להכרתנו? האם היינו שורדים, כזוג? האם הייתי קמה יום אחד, ומתה מרוב צער ותסכול וכביסה והריונות ותקנון הצניעות לגנון של בתנו, אורכו כ-70 דף ועמוס סעיפי-לוואי? רציתי לקרוס על המדרכה, לנשקה, להודות לאל כל-יכול על דקויות הבנתו, והצלת נפשותינו, לו רק האמנתי בזכותו.

(בסוף הרמתי כוסית לחיים לכבודו של הקב"ה, יחד עם הברמן שהבטיח לא לשטנקר על יחסי האדיב ללקוחות תמימים).

אנשים קטנים בארגזי זכוכית

לא אמרתי שחרדים סובלים יותר. לא התכוונתי ללכלך גם. רציתי לומר לך שאני לא הייתי מסוגלת לשרוד שם. אני יודעת – ועוד איך – שגם לחילונים אין כזה אוקיינוס של בחירה חופשית כמו שציירתי בעיני רוחי. שרוב אזרחי העולם החמודים מסתובבים להם בתוך נשמותיהם, מתוסכלים עד כלות, מבקשים פתרון ואומץ לבצע, להפסיק קשר חולני, לעזוב עבודה טובה למען משהו משמעותי יותר, לרוץ קילומטר כל בוקר, לטרוק את אפרכסת הטלפון על אמא מרעילה שמדברת רק על העובדה שאנחנו שותים יותר מדי (מי טורק אפרכסות היום, בכלל?), או לחבק את אמא שבכלל לא מסוגלת להביט בך בעיניים מאז יום נישואיה השני.

לא קל לאף אחד, ורוב בני האדם היו מעדיפים לשנות משהו משמעותי בחייהם. אבל במערכות חברתיות טוטאליטריות כגון המגזר החרדי, על סך הטרוגניותו, עדיין לפרט השונה/הזר/בחולצה כחולה/ללא פאות/חולמני/בעל קשיי למידה/מזרחי/שוחר חופש יש קצת פחות בחירה, קצת פחות אופציות, מרחב אישי צר יותר, מוכתב יותר, נוקשה יותר, וזה מצב שמתאפשר חברתית, קהילתית וממשלתית. ויש אלפים שחיים כך בנוחות ובאושר, אך הפרט הזר ההוא, שזה אולי אנחנו, קצת סבלנו (יותר).

והעובדה שכיום אין לנו פתרון מובנה ואנחנו נופלים בין הכיסאות, חורה לי. ולא, אני לא ממש מתכוונת לרוץ לכנסת עם זה – התכוונתי לעורר בך רצון לכך.