18. וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

תגיות

Off the Derech, self harm, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, דיכאון של נשים חרדיות, חוזרת בשאלה, חרדי-לשעבר, חרדים, חרדים אנוסים, חרדית שחותכת את עצה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, ילדות, יציאה בשאלה, לחזור בשאלה, לחתוך את העור, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, שידוך, שידוכים

זוכרת כיצד חרכנו את רחובות השכונה בגלגיליותינו? איך גלשת מאחורי, אוחזת במושכות חצאיתי הפוחזת במדרון המתגלגל מאחורי בית הכנסת של המזרוחניקים? ואיך באותו שבוע נעלמו כל זוגות הסקטים מהארון המבולגן שבחדר הכניסה, ואת שאלת את אמא, בתמימות מעושה של בת-חמש עיקשת, היכן גלגלי התכלת שלך. אמא צוותה עליך לסיים את החביתה כולה, והסבירה כלאחר-יד שאת כל הזוגות – הקטנטנים שלך, הוורודים שלי, והלבנים עם השרוכים המסולסלים של אהרלה ושרה-שמחי – היא שומרת במצב טוב לביקור אצל סבא וסבתא באנגליה.

ואת היחידה, פִּרְדָּה קטנה ועליזה, שנברת במזוודות ערב הטיסה, מעיפה לכל עבר מתנות ומטפחות, תרה אחר הגלגלים שלך (איך זכרת, בכלל?). בכית כל הדרך לבן-גוריון ובמשך הטיסה המתישה, בעוד שאר הנוסעים מלכסנים מבט זועם, מהמהמים תחת שפמם הבריטי והזיפים הישראלים ומתרעמים על המשפחה החרדית הנחשלת, שנציגיה הבוגרים השריצו רוב ילדים ואף העזו לטוס על תקן צאצאים מלא. לקראת הנחיתה אבא גילה בקבוקון יין שאהרלה הזמין בשמו מצוות הדיילות, והשקה אותך בתקווה לתרדמת.

האם גילית מי צלצל הביתה בזמנו, ביקש את אמא, והודיע לה – בנימה מצטדקת ועקרונית – שהבנות הקטנות שלה נצפו גולשות על גלגיליות, רחמנא ליצלן? שרה-שמחי טענה שזה היה השכן, הרב שיינפלד; אבל אולי זה היה הבן של הגוטליבּים, או אמא של פומרנץ ממול. לעומתך, קיבלתי את העניין בשלווה (או בבגרות, תיאורו החביב של אבא. לכמה גזירות עלובות הסכמתי בבגרות עיוורת שכזו? כמה טקסים חלכאים זכו להנהון אילם ובוגר?). את נהגת להתווכח, להתפרץ בבכי, להתמקח ולרקוח מזימות נקמה בכל פעם שנאסר עליך לשחק עם יוני מקומה 2, או להוריד את ארגז הבַּארְבִּיות ללובי, או לאכול גלידה אצל בני-הדוד מרמת-גן. תמיד היית יותר נועזת, יותר כועסת, יותר סובלת, יותר ווקאלית, והכי יפה מכולם, שיערך הבהיר-עד-לבן, עינייך ירוקות ונמשייך זוהרים.

סירבת לדבר איתי בחודשים הראשונים ליציאתי מהחברה החרדית, לאחר שנה בה לא התראינו. כעסת עלי, ואני כעסתי על כולם. חמש השנים שהפרידו בינינו והריחוק הגיאוגרפי אפשרו דימום טבורי מאסיבי, ואז השתנקות יגעה. לא ידעתי שבפורים באותה שנה השתכרת למוות כמעט, והובהלת לחדר המיון בהרעלת אלכוהול קריטית. לא ידעתי שהעיפו אותך מבית הספר, ולאחר מכן מהתיכון החב"די אליו התקבלת בקושי רב, לא ידעתי שחתכת את זרועותיך באותה דממה בה הגבתי בעבר לסייגים המשונים שהנחיתה עלי הקהילה. לא ידעתי שצרבת את נשמתך, ולכשגיליתי רציתי למות. ידעתי שלא ידעו כיצד להכיל אותך, את היופי שלך ותעוזתך, ואת האמת הפנימית שלך. ידעתי שיגרמו לך לקמול בתוך עצמך, שקדיה עלובה בשלהי ניסן שכבר אין מברכין עליה. וידעתי שהכל באשמתי, וכל כך רציתי למות.

לפני שנתיים חידשנו את הקשר; את החלמת, כך גורסים כולם, והשתקמת יפה. פה ושם את גולשת – כעל זוג סקטים מהשאול – לפגיעה עצמית ודימום מנטאלי של רעיונות סותרים שמאיימים על חייך. את מאמינה באל חי, את מאמינה בצדקת דרכך, ואת אהבתי הגדולה. דיברנו שעות בטלפון, עד שהנייד בער בידי, והתראינו בביקורך הקצרצר בארץ, על כוס גלידה בפינת גן העצמאות. שאלת אותי איך הולך לי עם בחורים, ואמרתי לך שאני אופטימית, והבחנתי בניצוץ כועס בעיניך. התקבלת לסמינר טוב, עבדת במשרד הישיבה בערבים, ולפעמים גנבת לגימה מארון המשקאות של אבא. ורק עכשיו התחלת לשמוע שידוכים, באיחור קל ואת כבר בת 20+. האם את מאושרת?

אני לא רוצה שישתיקו אותך. אינך עוד פרח קמל המקופל בין דפי ספר עבה, עלייך נכמשים לאוזניי חמור. אני רוצה שתהיי מאושרת, ושתאמיני לי שמצאתי אושר וסיבות כל כך טובות לחיות, שבחיים לא אשקול עוד למות. אני רוצה שנשכב בעליית הגג בערמת שמיכות הפוך, כמו פעם: זוג נסיכות, בנות מלך בהירות-עין, ונתכנן את העתיד. אני כן אגור בארץ האש, ואת כן תטיסי הליקופטרים שקופים, כי הכל מותר. לא דרשתי שלא תאמיני במשהו, ביקשתי שתפגשי אותי באמצע הדרך, ותגדירי את החופש שלך בעצמך. אין צורך שנגלוש אחר כך לתוך השקיעה על גלגלינו הצבעוניים. אך אם ביקשתי יותר מדי, זה רק בגלל האהבה.

שיר לשבת: