12. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תגיות

Off the Derech, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביונים חרדיות, גרביים, הורים, חוזרת בשאלה, חרדים, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, סמינר בית יעקב

[אם התמונה אינה ברורה, ניתן ללחוץ עליה.]

נערת המים של המשיח, גרביה מתוחות עד בשר הירך הרך, שורות תוכחה ושידול סדורות בפיה כרוק פנינתי, ערוכה לקרב מילולי ותיאולוגי, וכל האמת שבעולם תלויה על כתפיה הנפולות תחת חולצת הצווארון המעומלנת.  איך תיעבתי אותה, בתחילה בפליאה (מה זה עניינה?), ואז בחוסר נוחות (הנה היא באה שוב), ואז בזעם (עזבי, בחייך).

בית-גידול לשחלות ורחמי-שמיים
לאחר מאבק מתסכל בנושא בגרויות, 1:0 להורי הצדיקים, מצאתי את עצמי נארזת בדיוק רב, כשבאמתחתי מספר גרביים כמספר ימות השנה לערך ומחלצות הגונות ומייבש שיער, ונשלחת אחר כבוד לסמינר לבנות בשווייץ.  נרשמתי בעל-כורחי לתכנית בת שנתיים, בהן אלמד השקפה חרדית די ספציפית, הלכה (בעיקר הלכות צניעות, שבת, כשרות ומעט טהרה, עד כמה שניתן לצנזר), וקצת מיסודות ההוראה והפסיכולוגיה על מנת להבטיח את פרנסתי בעתיד בתור מורה במוסדות בית יעקב.

עזבתי את הבית בכעס ועלבון, ולא חזרתי אליו יותר.  נשלחתי מהסיבה הפשוטה שמנייתי בשוק השידוכים בפלח הליטאי-אליטיסטי החלה לרצד התראות ירידה.  בסמינר הישראלי האקסקלוסיבי שבו למדתי התחילו להתלחש על מרד במשפחת הרה"ג בנדיקט.  למרות הייחוס המושלם והמידות הטובות, כמעט הכתמתי לעצמי את הפורטפוליו בבקשתי לעשות בגרויות, ומכיוון שאני מגיעה מבית מודרני יחסי, הרי שאני אופציה אקזוטית ויש לדאוג לגבי.  כאשר בנתונים לגבי תרשמנה השנתיים בשוויץ, אין גבר שיוכל לעמוד בפני צַדֶּקֶת-עולם, בעלת סולם ערכים מדוקדק כאורלוגין, כלה נאה וארוזה.

השנתיים הללו עלו ביוקר להורי, ואני שחה בנתונים פיננסיים.  שכר הלימוד בסמינר בשוויץ גבוה מאוד, ואף על פי שאבי קיבל הנחת סלב בתור ראש-כולל, סכום ההנחה היה זניח.  לא קשה לי להבין למה העדיפו לבזבז – סליחה, להשקיע – סכום נכבד על מנת לשמור אותי בתלם.  מבחינה דתית זו הקרבה נעלה.  סליחה, השקעה. האפשרות הזולה יותר, בה אני נשארת בארץ ונבחנת לבגרות אקסטרנית הייתה מבחינתם מצוות יהרג-ואל-יעבור.  מחובתם היה עליהם לוודא שאזכה בזיווג הולם, ואוליד עוד צאצאים למערכת הקדושה.

הפטיש והסדן
בסמינר האפלולי גיליתי את יסודות הנצרות המגויירים, תשלובת מעצבנת במיוחד של אחריות שומרונית והצטדקות.  התברר לי שאלוהים אינו מרכז ההוויה, אלא שילוש מקודש המורכב ממיתולוגיה רבנית, מיניות מודחקת וחרדות נטישה.  ציידו אותי במדריכה רוחנית אישית, העונה לשם יוּדִיס הָאְמֶר.  כיניתי אותה "הפַּטִּיש". לאחר המרצותיה הדחופות בנושא גרביונים צנועים (בשדה התעופה בציריך רכשתי מספר זוגות גרביים החורגים מהאורך המותר, שעל פיהם יישק דבר), מצאתי חבילה עכורה על מיטתי המכילה זוג מגולגל.  לאחר מכן הגיעו דרבונים ללימודי חברותא, בנושאי הלכות לשון הרע, למען זיווג הגון כמובן, וגם בהלכות בדיקת תולעים.  לא ביררתי עם עצמי מה דוחה אותי יותר, ופשוט הברזתי.  הפטיש החביבה תרה אחרי במסדרונות המהבהבים תחת פלורוסנט מיושן, ואני התבצרתי בתא הטלפון, בוכה לאבי:
'רע לי כאן, אין לי חברות.  כל הזמן רודפים אותי!'
'רותי, זו רק ההתחלה.  תפתחי את נשמתך.'
'איך אני יכולה לפתוח אותה אם כל הזמן מנג'סים לי על הכפתור העליון בצווארון?'
'בבקשה ממך, את חייבת ללמוד להפריד בין העיקר לתפל, את מאד סלקטיבית כרגע.'  (סיריוסלי?)
'אבל אבא, אני לא מרגישה טוב. קר לי ואני רוצה הביתה!'
'רותי בנדיקט, ההורים שלך יורקים דם בשביל שתלמדי במקום הזה ותבטיחי לעצמך עתיד, ואת רק מתלוננת.  שיעור קצר במסירות נפש לא יזיק לך!'

טרקתי את השפופרת הלחה.  לא ביקשתי שירקו דם עבורי, לא ביקשתי שיבטיחו לי עתיד בו אין לי חפץ.  ביקשתי שהוריי יקשיבו לי מתי שלא טוב לי, שיקבלו אותי כפי שאני, שיחנכו את הנערה על פי דרכה שלה.

בנות חביבות, מפונפנות-שיער וענוגות-סריגים נטפלו אלי, דרשו בשלומי במתיקות ואז דרשו בפני בנושאי יראה ואהבה, השקפה, רוחניות, צניעות, והעתיד המתבקש.  העתיד שהצטייר בעייני הוכתם בדמי, בדמי הבתולין ומחית המוח המתרכך שלי, שחלותיי השתרגו לתוך ראותי והרחם מחץ את ליבי.  הפסקתי לאכול, בלי משים לב, רק על מנת שלא לשבת בחדר האוכל המבהיל.  שערי החל לנשור.  בכיתי לאבי ולאמי, אך הם לא הסכיתו לכפיות-טובתי.  בגיל 16, מבוהלת ובודדה, החלטתי לא לחזור הביתה לחופשת החנוכה.  הלכתי למכינה מקומית של גויים, ונרשמתי לבגרויות.

והפטיש? התארסה לקראת בין-הזמנים, ועזבה אותי לנפשי.