11. וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה

תגיות

Off the Derech, אישי, אנוסים, אשה חרדית בדיכאון, בדידות, בית יעקב, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, בלוג יוצאת בשאלה, גרביים, דיכאון של נשים חרדיות, הפרעות נפשיות חרדים, חוזרת בשאלה, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לחזור בשאלה, לצאת בשאלה, נשים חרדיות בדיכאון, פגיעה עצמית, פייגי, שנאה עצמית

על שלשה דברים העולם עומד: על הקנאה, על השריטה, ועל השיגעון
קנאתי בפייגי היתה נעוצה בעיקר ביופייה וקלילותה, וצרידות קולה.  שערה החלק, חיוכה השובה, ואפילו האופן בו חצאית הקפלים נחה עליה היו מושא לקנאה.  'את חייבת לפגוש אותה', לחשה יודעת סוד מהסמינר (סוד נוראי שכלל רשימת ספרים חיצוניים) 'אתן כל כך דומות!'

לא דומות, אולי איזו הקבלה גמישה במישור המודרניות שלנו.  ניחשתי שפייגי בזה לנימה המהוגנת שהפגנתי כלפי חוץ, לשקט ולניקיון –  ובעיקר לשעמום שאפפו אותי.  לאחר חודשים מספר, כאשר המוניטין שלי התפתח קמעה, היא הציגה את עצמה מול גרם המדרגות המתקלף.  ספרה לי מה היא קוראת, פרוסט כזכור לי.  ציטטה יפה, והתרשמתי.  נרתעתי ממנה, מהמושלמות והחינניות.  כבר אז דימיתי שדלתות נפתחות עבורה בגלישה רכה, ואיש אינו מסוגל לסרב לה, גם לא אלוהים.

לא שוחחנו שוב, ותוך כמה חודשים היא עזבה את הסמינר.  דרכי שלי החוצה השכיחה אותה ממני, עד שיום אחד חברה משותפת ריכלה על כך שפייגי יצאה בשאלה, לומדת באוניברסיטה, ועדיין גרה בבית.  דרכינו הצטלבו עוד מספר פעמים, ונוכחתי בנערה מאושרת ויפיפייה, אשר הג'ינס חובק את חמוקיה בוירטואוזיות.  פעם אחרת הכירה לי את חברהּ, אף הוא נאה ומוכשר.  ספרה לי על ציונים והמלצות אשר זכתה להם בקמפוס, בעוד אני גורסת את מוחי באוניברסיטה הפתוחה ומעבירה אותו בסד השלמת הבגרויות.  נראה כי משפחתה מקבלת אותה ואת בן זוגהּ בחום, ותומכת בלימודיה.  לפעמים התראינו בעיר, היא אפופה להקת חברות מדהימות ומבושמות.

ואז התראינו שוב במסיבת חוף, ופתאום הבחנתי בקווקווים הלבנים והדקים שעל זרועה.  בעצם, היא הראתה לי אותם, נדמה לי שדיברנו על אנשים 'שרוטים'.  היש שרוט מזה, שאלה.  והסיטה את הסרונג על מנת לחשוף את ירכה החבולה, הכוויה, החתוכה. לא הגבתי – אני מומחית פני-הפוקר.  משכתי בכתפי והחלפתי נושא.  בתוכי געשתי: איך אני מסוגלת לשמוח לאידה? איך התנפצות השלמות, האלוהיות שבה, מסוגלת לגרום לי לאופוריה שכזו?

חשבתי שהיא מושלמת, שלשונה הענוגה לוקקת כף מוזהבת, שהתמזל מזלה בעוד אני נדפקתי.  אני מעדיפה לקרוע תחת מאשר לפגוע בעצמי באופן פתולוגי כל כך.  הייתי מאושרת שלפחות אני יותר שפויה ממנה, אם לא יפה או חכמה.  שנאתי את עצמי.

על השיגעון
בחברה החרדית יספרו לכם שהיוצאים הינם מקרים מיוחדים, אנשים שעברו 'משבר' (אנא בהיגוי אשכנזי), שאינם שפויים לגמרי.  עובדה: יש יותר חוזרים מיוצאים! העובדה שידאגו להסתיר מכם הינה שקשה כמוות היציאה, ושמדובר תהליך שכולל הריסת גרעיני משפחות ומעבר לכך, בעיקר בגלל תופעה חברתית שניתן לכנותה ראשבקיר.

מבחינת החרדים, לקטגורית המשוגעים נכנסים באופן כמעט אוטומטי אלו שהוריהם התגרשו, או שחוו התעללות כלשהי, פיזית או רגשית. או, אנשים שתמיד 'עשו דווקא', אנשים בעלי פה גדול ודעה נחרצת, לכאן או לכאן, ויש שהיו 'עילויים' ואז התפקרו, משתמשים באותם כלים וורבליים.  אה, וגם פרענקים ושבאבניקים.  כל יוצא ויוצאת בשאלה מקוטלגים במידיות כאדם שיש לבחון את שפיותו/ה.  וכיוצא מזה, אין ראייתם על החברה החרדית ברת משקל, מכיוון שאין לקחת ברצינות את עדותו של השוטה (והאישה, והקטן).

גבירותיי ורבותי, אני שפויה.  ולמרות שאני אישה, עדותי כנה.
זו הכרזה שעד לא מזמן לא העזתי לבטא בפה מלא ובביטחון. לקח לי זמן רב להבין ולהכיר בכך שאני שפויה.  עוד בימים בהם תהיתי על עתידי ועל האמת שמאיימת לכבול אותי, הרגשתי מעורערת נפשית, כפי שדאגו לשטוף את מוחי.  כבר נדמה היה שהסיוט הזה הפך לנבואה המגשימה את עצמה.  מה לא בסדר בי? דשתי ולשתי בנושא, ייסרתי את עצמי.  ובסה"כ מה רציתי? לא להתחתן בגיל 20, ללמוד לתואר (ולא אחרי החתונה, שהרי מיד אכנס להריון וקשה יהיה להתרכז, עפ"י שיש הרבה שהצליחו), ולא לתהות אם אני נורמאלית על אף שאין בי שום זיקה לשבת/גרביים/חתונה/תורה, ובפשטות: לצאת מקלחת רגשות האשמה.

Flamenco Dancer II by Fabian Perez, 2000

על השריטה
אני מכירה מספר חרדים וחרדל"שים אשר פוגעים בעצמם.  במאבקי חסר הפשרות בתווית הלא-נורמאלית, לא נתתי ביטוי חיצוני לכעס ולכאב.  הדיכאון שחוויתי היה מיינסטרימי, קצת דמעות ובקרים חשוכים, בדידות מכבידה קלות, תקופה תרופתית קצרה ובמינון נמוך, והזעם המשתק הפציע לעיתים רחוקות וללא סימפטומים חריפים מדי.  לעומתי, פייגי וחברים נוספים, ואפילו אחותי החמודה, הביעו את כאבם באופן שרק תרם לסימונם כלא-שפויים, התירוץ והאישום הקלים מכל.  אין זה אשמת ההורים – הילד לא נורמאלי.  הישיבה, הרב, המורה, המדריך – כל אלה חפים מפשע, מכיוון שהנפלט הינו בלתי שפוי בעליל.  אילו רק יישאר בעולם החרדי החם והעוטף, ויאפשר לקדוש-ברוך-הוא ועושי מצוותו ללקק לו את פצעיו, הרי שיחווה כבר גן עדן בעולם הזה.

יתכן שלכן שמחתי לאידה של פייגי, מכיוון שהמחיר שגבתה ממני הדרך החוצה היה זול בהרבה מתשלומי השטן שלה. ושלמרות הכל, קול דקיק ואקסטאטי בתוכי שורק בטירוף: את כן נורמאלית, את כן צדקת בדרכך החוצה.

אין לי הסבר הגיוני.  אולי אני באמת לא שפויה.  נו שוין.