תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

אושר I
לא לדאוג שמא את חוטאת במזיד או בשוגג כאשר את קורעת נייר טואלט בשבת.
ועוד: סתם, לקום בבוקר ולא להילחץ שמא איחרת זמן קריאת שמע, ולמלמל באוטובוס תוך פיתוח סחרחורת משולבת. ולעשות מעשים טובים סתם כי, ולא בגלל שהשם אמר או בגלל שאת בצופים, אלא בגלל שבא לך להיות היום אדם טוב, ואולי לכן את נמצאת על כדור הארץ. ולא להתחבט למה את פה בכלל, כי שקיעה אחת יפה, או סרט טוב, או חיבוק, שווים עולם מלא.

אושר II
בכוך אשר במרתפי ארמון האלמוגים, בת הים הקטנה מיינה את אוצרותיה: קונכית פצועת-שפה, החופנת קולות אווריריים מעבר לעולם; פסלון שמנמן משיש, ורידיו ירוקים כעין השמש מבעד לגלים; נעל סירה קטנה בעלת אבזם מחליד, ובקבוקון דיו, תכולתו הכחולה כמהה להכתים קצרות את מי הכוך.

געגוע עמום פעפע בין שלושת חדרי לבבה, ושוב שחזרה בעיני רוחה את הגלים המתנפצים על שכם הסלע, עליו עמד בגאון נסיך-אדם, רגליו משורגות שרירים, קצוות שערו הלח דבוקות למצחו האדום. דמיינה את עולמו הארצי, הגשמי, בו אין מזמרים משקיעה עד זריחה את תהילות המלך, בו מותר להגות בכל דבר, לחלום מאופק אל-אופק. יום אחד, הבינה, הוא גם ילמד לעוף, האדם, ואין בזאת שום כפירה כלל.


אושר III
אבא בחדר האמבטיה, מתקין קוגל ירושלמי בתוך תבניות הסדורות על מרצפות התכלת. אני מדלגת בין טיפות קרמל שרוף שניתזו לאורך המסדרון הפרוע, בחיפוש אחר נייר דבק עבור השלט שהכנתי. המטבח עמוס עוגות ושאר מיני מאפה, אך לא ארבעס. שערי סתור, מכיוון שאבא אינו יודע לקלוע צמות, והקוקיות שדרשתי מצאו עצמן פוזלות, מבחינת 'האזינו השמיים ותשמע הארץ'. הבוקר לבשתי לגן את החולצה שאמא לא מרשה, שעליה משורטטת פֵיָה קטנה. העתקתי אותה, אחת-לאחת על השלט לכבוד אמא והאורחת החדשה, ווידאתי במילון שהאיות מדויק. לאחר מעשה, צבעתי את זרועותיה ורגליה כך שהפיה תהא צנועה.

דודה חדוי נכנסת ברעש וצלצולים, ברכות ואיחולים, מאחוריה נסחב דוד יענקי עם עריסה, בקבוקים ומטרנה מהגמ"ח השכונתי. לפתע מדאיגות אותי קורות העריסה המסולסלות, העשויות פלסטיק מצהיב. אבא מבטיח שנתקין את המיטה הערב, ולערוך אותה יחד. בשרוולים מופשלים ובסינר משגיח-הכשרות שלו, הוא מתדיין עם דודה חדוי, וכתפו נדמית כדוויה עליו. דאגתי גוברת, ואני ממהרת למתוח פיסת דבק נוספת על השלט. חדוי חושבת שעל אמא ללכת לבית החלמה, אולי זה יקל עליה, גם אסתי של דוכמן היתה ככה בלידה השנייה, וזה השפיע פלאים. דוד יענקי מנסה להיחלץ לעזרת אבא, ולהסביר שהוא לא יכול לנהל עכשיו בית עם 3 זאטוטים, אבל הדודה בשלה.

מאוחר יותר, שרה-שימחי מלשינה עלי (או מוציאה דיבה? או אבק לשון-הרע? אני עדיין מהססת בז'רגון ההלכתי) שצבעתי בטושים את הלול. אני מנסה להסביר לאחותי הגדולה שזו אמורה להיות מצווה, הכנסת אורחים וכיבוד הורים כרוכות זו בזו. שרה-שימחי גאה לעדכן אותי, ממרום כיתה ג', שמדובר ביצור כלאיים של בל-תשחית וגזל.

למחרת, מסתבר לי ש-כ-ל בנות הגן בקרו את אמן והגוזל במשך שהותם במחלקת יולדות, חוץ ממני. בהלתי מיטלטלת בין סיפור רחל אימנו (מוות בלידה) ומצבה של חברתי ברכי (נולדה מוגבלת). כאשר אמא-של-שבת התורנית עוברת בינינו ומחלקת פאקלעך, הקוקיות שלי כבר מרוטות ולעוסות עד השורש.

בחזרה בבית, ריחות הקוגל והמרגרינה מהבילים עד בחילה, ואמא ספונה בחדרה. לאחר שקולחתי וסורקתי לכבוד שבת, אני מעיזה להציץ לחדר המוחשך, בו תנור הפרופלור הקטן פועל למרות שכבר התחיל הקיץ. התינוקת ישנה בעריסתה המקושקשת, ואמי – טבועה בין כל כריות הבית, עדיין כחושה ועייפה כאילו לא ילדה את המאסה הכדורית, מחייכת אלי. אני מספרת לה בלחש מה אפו השכנות והדודות לקראת הקידוש מחר, והיא מודה לי על השלט המקסים. אחר כך אנחנו בוכות ביחד.

לא בקידוש הזה, בין ערמות הבורקס ובקבוקי הטמפו, ולא בבאים אחריו, הבנתי למה אמא מתחבאת בחדרה. אבל דודה חדוי פלטה פעם משהו בנושא דיכאון טרום-לידה ודיכאון פוסט-לידה, ועל כך שנורא מלחיץ ללדת יותר מדי בנות, כי עלויות הדיור ממש יצאו מכל פרופורציה. כיום, לאחר מחקר זריז ולא הכי אמין, מסתבר שמדובר בתופעה של אמהות ליטאיות לחוצות, שמעדיפות ללדת בנים מאשר בנות, רק בגלל ההוצאה הפיננסית הכרוכה בהסכם צד-הכלה.

*** אבל אולי אתר זה יבהיר קצת: דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל – ע"ע רכישת דירה (סעיף הציבור הליטאי)

(אצל הציבור הליטאי) "הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן – 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.

"במשפחות גדולות הופכת מחויבותם של ההורים החרדים לילדיהם – בעיקר לבנותיהם – "לבור ללא תחתית". משפחה שיש בה שש-שבע בנות צריכה להכין הון עָתֵק למימון הדירות. חשוב לציין שאם ההורים אינם מסוגלים לממן רכישת דירה לְבִתָּם, קשה יותר למצוא לה שידוך הולם, וזוהי אחת הסיבות לכך שבנות חסרות אמצעים נותרות רווקות עד גיל מאוחר יחסית (תופעה זאת אינה שכיחה). בעיית המימון של הדירות הולכת ומחריפה בשנים האחרונות, כשהחוסן הכלכלי של הציבור החרדי נמצא בירידה. מקורות הכסף של דור ניצולי השואה מ"הסכם השילומים" עם גרמניה, מעבודה בשכר וממקורות נוספים, שהספיקו לתמיכה בשני דורות של תלמידי-חכמים נסתתמו פחות או יותר. הדור השלישי מתקשה לסייע לילדיו, לחתן אותם ולקנות להם דירות תוך הסתמכות על חסכונות זמינים. קיימים מקרים שבהם ההורים מוכרים את דירותיהם ועוברים לדירות קטנות יותר או ליישובים יוקרתיים פחות על-מנת לסייע לילדיהם במימון הרכישה."