תגיות

, , , , , , ,

ראשית, אפתח בתודה לנועם דובב הגאון, שחיבר פלינדרום מקסים עבורי.  איזו מיומנות וורבלית מדהימה! תודה לך, נועם היקר, *מסמיקה*

אהמ.  ובכן, בהמשך לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש הזה בעיתון מעריב שניתן לקרוא כאן, ושימו לב להקדמה המלבבת.
זה יהיה ארוך.

דעתי האישית: מספר האנוסים בחברה החרדית היה גדול בהרבה לו גברים היו מחויבים ב'שבעה נקיים'.

נימוק: אין גבר בנמצא שהיה מוכן לבדוק את כלי-זינו שבוע בחודש, אבל אשכרה לבדוק, בעזרת פיסת בד צחורה מיוחדת, לגרד שאריות גבינ"צ ולבחון בדקדקנות את כתמי זיבת הרורשאך בשעה מסוימת ביום (אף כי עדיף לבצע בדיקה זו כמה פעמים ביום).  ובמידה והכתמים אינם ברורים דיים יהיה עליהם למסור את הפיסה המוכתמת לאדם זר שיסרוק את הזוהמה, או במקרה היפותטי זה: לאישה צדיקה שלראשה שביס אדיר.

ועכשיו ברצינות: רוב בני/ות אנוש מסתובבים להם כשסוד בליבם.  והסודות הללו – מהסוג המעיק – מסוגלים להעכיר ימים ואף חיים שלמים.  העלו בנפשכם סוד אחד אשר חשיפתו תפגע בכם או ביקרים לכם, ושערו עד כמה נורא יהיה לסחוב סוד קיומי בחברה טוטליטארית לחלוטין, עד כמה תאמללו את עצמכם עד לגאולה אישית.  ובאם אתם נשואים או הורים, הכפילו את סף הקושי.

לאור חוויותיהם של חברי האנוסים, אני מודה לאיזה כוח עליון נתון או מוטיבציה אישית שלא אפשרו לי להיות במקומם.  במחשבה שנייה, רוב החרדים הינם אנוסים במידה זאת או אחרת.  מדובר בחברה בעלת כללים תרבותיים נוקשים וארכאיים, אשר על מנת לשרוד בה בתנאים נוחים יש להעלים עין מהצביעות.  נכון, כנ"ל בחברה החילונית, רק שגלובלית קל יותר לשרוד כאינדיבידואל, ואין איש דורש שתישבעו אמונים להתחסדות, בעוד שבחברה החרדית שווי הפרט זניח מול מטרת הכלל, ובאם גלשת מהפסים הדתיים הרי שאתה מנודה, מוכרז כלא שפוי, ובני משפחתך לא יזכו לשידוך הולם ושקט נפשי.

בסך הכל דרושים העלמת עין מהצביעות, ונחישות באורח חייך על מנת לחיות כחרדי.  כבר לא מדובר באמונה או באלוהים, שהם צ'ופר נדיב לאינטליגנטיים או לתמימים.  אחי החמוד והנבון החשיב את דברי רבותיו לפתפותי ביצים עוד בישיבה הקטנה, אך נחמד היה לו להתנצח ולהתפלסף, לגרוס בתלמוד ולחבר מאמרים בחריצות שלא הייתה מביישת אף סטודנט העמל לתזה.  וכעת מתאים לו לשבת ולהתעמק בגמרא בעוד אשתו הצעירה עובדת, וגם לבשל יחד ביום שישי, לזמזם ניגונים חסידיים ולפרסם 'חידושים' מהוללים.

אישית, לא התמודדתי עם דו-הפרצופיות, וההשפלה הכרוכה באורח חיים כאישה חרדית (ע"ע בדי בדיקה) הכריעה את הכף ויצאתי בשאלה.  חייתי בסיוט מתמשך בו ידעתי שאתעורר בוקר אחד בגיל 30 עם בטן תפוחה ואגן דאוב, אם לארבעה, בעוד עשור סבתא, חסרת השכלה, קרועה מהמינוס, קורעת ת'תחת.  נכון, לפחות הייתה מטרה כלשהיא, גם אם אינה הגיונית לחלוטין (גידול ואהבת ילדים לעומת איבוד העצמיות), ובתור חילונית אין מטרה ברורה – אבל אני אדם לעצמי. אני מודה שלדעתי אין בדת שום דבר נעלה או חיובי, אלא מסע עליבות הריוני וטמטום מתמשך.  והידיעה הזו קרעה אותי בעבר, חשתי חוטאת רק מהעלאת מחשבה זו.

אין הרבה חברות שבהן ניתן להחשיב את הפרט כאנוס, אך הכל יחסי.  בתרבות החרדית משרישים מגיל צעיר כי היהודי החילוני הינו מבחינת "תינוק שנשבה", והוא אנוס על ידי יצרו ונורמות חברתיות.  אגב, לפי דעת התורה יש להעביר ביקורת (קלה) על האנוסים בחצי האי האיברי ונספחיו, כדוגמת המשורר להלן, שהיה עליהם למות למען קידוש השם ובכל אופן התנצרו וסגדו לאל אחר.

ואסיים בשיר מפלצתי בתרגום חפשי:

חיה עַל מְנַת לָמוּת, וְאִם תישען
עַל אֹרַח חַיֶּיךָ, מְנֵה את נזקיך,
שנגרמו עַל יְדֵי הַהִגָּיוֹן העיקש.

עוֹד תִּרְאֶה כִּי כַּאֲשֶׁר תִּרְצֶה להתפקח,
יֶחְסְרוּ לְךָ הַשָּׁנִים והימים,
ויתווספו לְךָ הימים וְהַשָּׁנִים

(אנטוניו אנריקס גומז, משורר אנוס מהמאה ה-17. השיר המקורי כאן.)