תגיות
בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, מכתב לאבאבלוג יוצאת בשאלה

אומרים ישנה עוד אהבה
אבא היקר,
היום דיברנו לראשונה מזה כמה חודשים. התקשרתי לנחם את יודה הקטן, כי שמעתי מנעמה שדגי הזהב שלו מתו בפתאומיות, רח"ל. ענית לי ודיברנו כמה דקות, אבל מיהרתי לאוטובוס. היית כה חביב, ושאלת איך הולך, ואמרתי שלא קל, אבל לא התכוונתי שתציע עזרה, ולא הצעת. ואחר כך סיפרת לי שדרך אגב אתה גם פונה לפסיכולוג.
היום דיברנו לראשונה מזה כמה חודשים. התקשרתי לנחם את יודה הקטן, כי שמעתי מנעמה שדגי הזהב שלו מתו בפתאומיות, רח"ל. ענית לי ודיברנו כמה דקות, אבל מיהרתי לאוטובוס. היית כה חביב, ושאלת איך הולך, ואמרתי שלא קל, אבל לא התכוונתי שתציע עזרה, ולא הצעת. ואחר כך סיפרת לי שדרך אגב אתה גם פונה לפסיכולוג.
עכשיו כשכבר יש לך אינטרנט, ואף נייד מצ'וכלל, והשנה כבר בכלל לא ה'תשס"ב, יש להניח שהקרבות הנטושים על הגרביים והבגרויות כבר נשכחו ממך. והזעם הרטוב ששחיתי בו אז, מגבות המטבח שקרעתי בחרמה: לא ידעת מהם אז, ולא תדע מהם. הויכוחים, טריקות הדלת, איחורים לשעת העוצר, שתיקות רועמות – כל אלו שבחרת לקטלג כמרד נעורים בהתחלה, ואז כאיום משפחתי ואישי – את כל הסממנים הללו הזנחת אז, ואף היום.
לפני חצי שנה בערך התוודיתי בפניך שאיני שומרת שבת. קולך נשבר ובמתיקות התחננת: אבל רותי'לה, כל דבר אחר! כל דבר אחר, רק לא את השבת. הידעת שאיני מבקרת במקווה? שאכלתי שרימפס (שרימפסון כזה, בטל בשישים בתוך הסושי, אבל כתום ורב-רגליים כמשוקץ)? שביום כיפור חגגתי על גלגיליות במורד דיזינגוף? אמנם צמתי, אבל בחירות הנפש ובבריזה תל-אביבית. לא אחד, אלא את כל היקרים לך מכול ניפצתי, וללא אשמה. החרטה היחידה שחשתי אי פעם, והאשמה הגדולה מכל הינם הכאב שגרמתי לכם, שלא באשמתנו.
ועכשיו אתה הולך לך לפסיכולוג, מניח את המגבעת השחורה על שולחן הזכוכית הזעיר, מגביה שולי מכנסיך, מנגב את מצחך בטישיו מקופסא מהודרת, ושופך את ליבך. איך אוכל לכעוס עליך עכשיו? תמיד בלבלת לי את היוצרות; בזמנו, נשברת מדִרדורִי, לא תפקדת. צעקת, והתנצלתי. בכית, ובכיתי גם. ועכשיו, אני חסרת אמצעים אבל חופשייה לחלוטין. כמעט הרסת לי את החיים, אבל אני לא יכולה לכעוס. כואב לי הלב. תן לי לכעוס עליך, כמו אז, כשהיה כל כך פשוט לשאת את עצמי הרחק משם, לפרוק ולפרוע הכל, ולא לחוש חרטה.
כי בסוף, מיטב התרגילים האמוציונאליים אִבּדו מעוצמתם, ומכיוון שהכל היה אסור, התרתי לעצמי הכל. הדמעות והתחנונים גרמו לכך שאעיף את הכאב מעל פני, אתפזר לי בתפוצות ואֶגְלה ממקום תורתך הרבה מעבר להשגתך. אם היית מקשיב אז בהגיון, מניח לי ללמוד לבגרויות, לא דוחף אותי לשידוכים, מעלים עין מזוג גרביים חסרות – יכול להיות שהיום הייתי שומרת שבת, ושומרת נפשי משרימפס.
אתה יכול להיות אבא של כל אחת אחרת, כזו עם נייד לא כשר, חבר מסתורי, חלום אקדמי, חופש בורידים, בעיות בזוגיות, אהבה לחלב עכו"ם, פחד מהרֶחֶם, סוגדת לסופרנוס. אולי יום אחד תגלה את המכתב הזה, לחם וירטואלי ספוג קוּקִיז למיניהן שאני שולחת בזאת על פני החלל. יש לי עוד אחיות ואחים, ויש לך עוד סיכוי לגן עדן פה ועכשיו.
אני נורא אוהבת אותך, אבא'לה. Call me.
רותי
רותי
עדכון – 1/5/11 – עוד מכתב לאבא, והפעם מבן של חד גדיא
שלום רות,
מה שכתבת כואב ונוגע ללב. ואני מאחל לך שתחדשי את הקשר עם ההורים ושהוא יהיה קשר בריא.
מה שהפריע לי זה השורה:
יכול להיות שהיום הייתי שומרת שבת, ושומרת נפשי משרימפס
לא הבנתי אם את שוקלת לחזור בתשובה בשביל הקשר המשפחתי או אומרת שלא היית עוזבת את הדת אם המשפחה היתה מתייחסת אליך יותר יפה.
אני מכיר כמה חרדים ודתיים לשעבר שעזבו את הדת בגלל שהבעיה שלהם היתה עם הדת ואלוהים ועם חוסר ההגיון והאמונות תפלות.
אני רוצה להבין מאיפה את באה, לא הבנתי מה הפריע לך בדיוק.
חוץ מזה אחלה כתיבה.
תודה לך איציק!
חשוב להבהיר שיצאתי משאלה גם בגלל תהיות אידאולוגיות (וחוסר מענה הולם). אבל בעקרון, ובכנות מלאה, אם לא היו רבים איתי על כל 'פיפס' וחוסמים את כל דרכי הנשימה, יתכן מאד שלא הייתי עוזבת את הדרך לחלוטין.
אכן היתה ויש לי בעיה עם הדת ואלוהים, והפולחניות שהתאגדה בחוסר הגיון טוטאלי מבחינתי. אבל תכלס אין לי בעיה לשמור שבת, לאכול ארוחות חג, יום אחד לא להדליק טלויזיה/לנסוע ברכב, ולא מתוך אמונה אלא מתוך רגש (כבוד) למסורת יהודית וסמנני זהות (ובאותה נימה חוגגת יום העצמאות). כמובן שלא אעשה זאת מתוך צביעות.
את האמונה איבדתי מזמן, החרדים העמידו כל כך הרבה סייגים סביב אלוהים עד שהוא נאבד. שום דבר בדת לא נראה לי רלוונטי, לא היו לי חוויות רוחניות חיוביות והדבר היחיד שעמד ביני לבין חילול שבת היה הכאב שגרמתי להורי.
מקוה שהבהרתי מעט.
גיט שבעס!
פינגבק: תורה, רות « פלינדרום
וואו. את כותבת מדהים. חתיכת כישרון. כמה זמן את יוצאת בשאלה?
הי רותי"לה.
הבלוג שלך מעניין למדי. וגם טראגי משהו. אני מתכוון לעקוב אחריו מעכשיו.
באהבה,
אני.
מדהים. תודה על הבלוג הזה ועל הפוסט הזה.
מרגש
את מעולה 🙂
מתה עליך ומחזקת את ידייך
דבר ראשון, את כותבת מדהים !
במקרה התוודעתי לבלוג שלך מקישור ששם אחד מחברי בפייסבוק, ועברתי על כל הפוסטים שלך והתרגשתי.
דבר שני, לדעתי, בסופו של יום ההורים שלך עשו לך רק טוב, כי אם הם באמת היו מעלימים עין מגרביים חסרות ולא היו דוחפים אותך לשידוכים, היית נתקעת בעולם חרדי, והיית נהיית שייכת לקהילת האנוסים בעל כורחם.
למרות שיחס הורים חרדים לילדים "מקולקלים" הוא יחס ממש לא בריא, לפעמים זה מה שעוזר לילד למצוא את מקומו..
Generally I do not post on blogs, but I would like to say that this post really forced me to do so! really nice post
You nicely summed up the issue. I would add that this doesn’t exactly concenplate often. xD Anyway, good post…
I discovered your blog site on google and check a few of your early posts. Continue to keep up the very good operate. I just additional up your RSS feed to my MSN News Reader. Seeking forward to reading more from you later on!…