6. לא אוּכַל לִגְאול לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי

תגיות

בדידות, בלוג חרדי, בלוג חרדי לשעבר, בלוג חרדים, בלוג חרדית, בלוג חרדית לשעבר, בלוג יוצא בשאלה, גרביים, חוזרת בשאלה, חרדית, חרדית-לשעבר, יוצאים בשאלה, יוצאת בשאלה, לצאת בשאלה, מכתב לאבאבלוג יוצאת בשאלה

אומרים ישנה עוד אהבה

אבא היקר,
היום דיברנו לראשונה מזה כמה חודשים.  התקשרתי לנחם את יודה הקטן, כי שמעתי מנעמה שדגי הזהב שלו מתו בפתאומיות, רח"ל.  ענית לי ודיברנו כמה דקות, אבל מיהרתי לאוטובוס.  היית כה חביב, ושאלת איך הולך, ואמרתי שלא קל, אבל לא התכוונתי שתציע עזרה, ולא הצעת.  ואחר כך סיפרת לי שדרך אגב אתה גם פונה לפסיכולוג.

עכשיו כשכבר יש לך אינטרנט, ואף נייד מצ'וכלל, והשנה כבר בכלל לא ה'תשס"ב, יש להניח שהקרבות הנטושים על הגרביים והבגרויות כבר נשכחו ממך.  והזעם הרטוב ששחיתי בו אז, מגבות המטבח שקרעתי בחרמה: לא ידעת מהם אז, ולא תדע מהם.  הויכוחים, טריקות הדלת, איחורים לשעת העוצר, שתיקות רועמות – כל אלו שבחרת לקטלג כמרד נעורים בהתחלה, ואז כאיום משפחתי ואישי – את כל הסממנים הללו הזנחת אז, ואף היום.

לפני חצי שנה בערך התוודיתי בפניך שאיני שומרת שבת.  קולך נשבר ובמתיקות התחננת: אבל רותי'לה, כל דבר אחר! כל דבר אחר, רק לא את השבת.  הידעת שאיני מבקרת במקווה?  שאכלתי שרימפס (שרימפסון כזה, בטל בשישים בתוך הסושי, אבל כתום ורב-רגליים כמשוקץ)?  שביום כיפור חגגתי על גלגיליות במורד דיזינגוף? אמנם צמתי, אבל בחירות הנפש ובבריזה תל-אביבית.  לא אחד, אלא את כל היקרים לך מכול ניפצתי, וללא אשמה.  החרטה היחידה שחשתי אי פעם, והאשמה הגדולה מכל הינם הכאב שגרמתי לכם, שלא באשמתנו.

ועכשיו אתה הולך לך לפסיכולוג, מניח את המגבעת השחורה על שולחן הזכוכית הזעיר, מגביה שולי מכנסיך, מנגב את מצחך בטישיו מקופסא מהודרת, ושופך את ליבך.  איך אוכל לכעוס עליך עכשיו? תמיד בלבלת לי את היוצרות; בזמנו, נשברת מדִרדורִי, לא תפקדת.  צעקת, והתנצלתי.  בכית, ובכיתי גם.  ועכשיו, אני חסרת אמצעים אבל חופשייה לחלוטין.  כמעט הרסת לי את החיים, אבל אני לא יכולה לכעוס.  כואב לי הלב.  תן לי לכעוס עליך, כמו אז, כשהיה כל כך פשוט לשאת את עצמי הרחק משם, לפרוק ולפרוע הכל, ולא לחוש חרטה.

כי בסוף, מיטב התרגילים האמוציונאליים אִבּדו מעוצמתם, ומכיוון שהכל היה אסור, התרתי לעצמי הכל.  הדמעות והתחנונים גרמו לכך שאעיף את הכאב מעל פני, אתפזר לי בתפוצות ואֶגְלה ממקום תורתך הרבה מעבר להשגתך.  אם היית מקשיב אז בהגיון, מניח לי ללמוד לבגרויות, לא דוחף אותי לשידוכים, מעלים עין מזוג גרביים חסרות – יכול להיות שהיום הייתי שומרת שבת, ושומרת נפשי משרימפס.

אתה יכול להיות אבא של כל אחת אחרת, כזו עם נייד לא כשר, חבר מסתורי, חלום אקדמי, חופש בורידים, בעיות בזוגיות, אהבה לחלב עכו"ם, פחד מהרֶחֶם, סוגדת לסופרנוס.  אולי יום אחד תגלה את המכתב הזה, לחם וירטואלי ספוג קוּקִיז למיניהן שאני שולחת בזאת על פני החלל.  יש לי עוד אחיות ואחים, ויש לך עוד סיכוי לגן עדן פה ועכשיו.

אני נורא אוהבת אותך, אבא'לה.  Call me.
רותי

 

עדכון – 1/5/11 – עוד מכתב לאבא, והפעם מבן של חד גדיא