תגיות

, , , , , , , , , , , , , , ,

אומרים יש עוד דגים בים

כאשר זיהיתיו בפתח המלון חשתי את העייפות פושה באברי.  רציתי להתרומם לקראתו, אבל לא היה בי כוח.  הוא איתר אותי בלובי, והבחנתי שגובהו לא רב משלי, ואני אך כמה סנטימטרים מעבר למטר וחצי.  יופי, ננסים ייוולדו לנו, דמיינתי את עצמי משריצה גמדים קטנים חבושי כיפה, מקפצים להם לכל עבר, מתרבים מעצמם.  ראשי כאב.  חייכתי בנעימות.  הוא הזמין לעצמו קולה, ומים לבקשתי.  הקסמתי אותו, כך מסרה השדכנית.  באותו ערב מדדתי לעצמי חום גבוה, והתחפרתי במזרון הדק של המיטה המתקפלת בבית דודתי, מייחלת לקום בעוד כ-40 שנה.

באותו זמן כבר לא גרתי בבית, וחדרי נמסר לאחותי.  הדודה המבוגרת שאצלה התגוררתי הוציאה אותי מדעתי, במיוחד בתשאולים המייגעים לגבי השידוכים.  עניתי לה ולשדכנית בלקוניות, תוהה עד היכן ייגרר האבסורד.  היה זה הבחור הרביעי למניין השידוכים, נעים לעין אך משעמם.  הסכים לכל דבר שאמרתי, אולם לא הרביתי לדבר.  אמי התקשרה אחרי הפגישה השלישית, ופתאום פעפע בי הכעס.  מסרתי לה שאין לי מושג ודעה לגביו, ושכנראה אפגש עם אמו בפעם הבאה.  התגעגעתי הביתה, אך לא להוריי ולהווי המשפחתי העמוס שלנו.  רציתי שקט, מיטה חמה וקערית מרק.  כעסתי עליה, שאינה מתפקדת כאם כלפי ולא אוספת לחיקה, ושלא עשתה זאת מעולם.  וכעסתי על עצמי שחשתי כך.

איני בטוחה אם הייתי בדיכאון אותו זמן.  לכשהדודה נסעה לבקר את נכדיה, הסתגרתי בחדרי ורקדתי בחשיכה.  דמיינתי את נהר האמזונס מתפתל כחוט כסף תחתי, ואני תוכי צבעוני.  תהיתי לגבי רגשותיי: לא רציתי להתחתן, ועוד פחות מכך להרות. במצבי חסר-הנוחות ניסיתי לחשב את הרע במיעוטו.  ושוב כעסתי על עצמי, מכיוון שהיה מדובר בבחור מקסים ועדין, ואני – והשטויות שלי – כל כך שטחית ומפונקת.  ניסיתי להלהיב את עצמי בנושא החתונה, אבל רק המחזה של שמלת הקצפת החליא אותי.  בפגישה הבאה העזתי להעלות את התנגדותי לאירועי חתונה גרנדיוזיים: מה רע באירוע משפתי צנוע? בשביל מה להזמין מאות, לשכור אולם, קייטרינג, תזמורת, צלם וצלמת? מלמל משהו בנושא מצוות שמחת חתן וכלה, מעין ויכוח זערורי –  הראשון מסוגו מאז היכרותנו.  הנחתי לעניין.

התלהבותה של השדכנית גברה מפגישה לפגישה.  התקשרה בכל יום לגשש את השטח, כך אמרה.  רציתי להשיב לה:  השטח מדברי עד חרוך, חול וחצץ מעוורים אותי, אפילו סופת חול לא תעורר בי רגש.  אחר כך כבשתי את אמו, אישה מטופחת שלראשה פאה יוקרתית, ואמי התקשרה לבשר לי שהם כבר 'מדברים ביזנס' (אבי משלם על הדירה וחלק מהחתונה, הם את שארית הוצאות האירוע והכנסות חודשיות בהתחלה).  לא היה לי עם מי לשוחח: חברותיי מהסמינר לא היו מבינות את הבעיה, מה גם שהתביישתי בה.  הבנות היחידות ששוחחתי איתן היו בטיול בניו יורק באותה עת.  החבר היחיד שלי היה מחוץ לטווח שיחה, מכיוון שמדובר בניגוד אינטרסים.

לאחר שהשדכנית התקשרה להודיע שהבחור החליט לקטוע את העסק, בברכת רבו, התמלאתי חרדות כמו כל נערה שנזרקה: מה רע בי? האיני יפה מספיק, עייני אינן בהירות מדי עבורו? הייחוס הרי מושלם.  מה רצה, שאבי ישלם במיטב גמליו ונאקותיו? האין הנדוניה מספיקה לו? או לאימו ולפאת הקאסטם הקלאסית שלה?  האם אמרתי משהו שלא במקום? הייתי חייבת, סתומה שכמותי, להביע את דעתי המפגרת על מחירי החתונות.  מה כאב לי? איזו שרוטה.  כבר הייתי עוזבת את החדר הזה ואת דודה מלכי המעיקה, ואת הפסיפלורה הגוססת.  עדיין לא התקשרתי הביתה, בידיעה שאם אדבר עם אמי אטיח בה את זעמי.
ביקרתי את האסלה הקטנטנה של דודתי, והקאתי את נשמתי.  התרפקתי על גוף האמייל, ודמיינתי עצמי כדגיג טטרה קרדינל, נשטפת דרך הביוב לנהרות ברזיל, זורמת דרך השפע הטרופי הירוק העמוק.