תגיות

, , , , , , , , , , , , , ,

'לדעתי זו הילדה היחידה בכל כיתות ב' אשר מכירה על בוריו את סיפורו של המלט', התפעל סבא.  וכבר אז, גאוותי מהמחמאה נמהלה בחשש.  כמובן שלא דנתי בטרגדיה זו – או כל סיפורת אחרת – עם בנות כיתתי בבית הספר בית יעקב וככל הנראה הייתי היחידה בכל האזור אשר הכירה את המחזה.  בהפסקות שיחקנו ב'גומי', והייתי גרועה. ב'כדרים באים' גם לא הרשמתי בביצועיי. במשך השיעור איירתי במחבוא, בקצה המחברת, את סיפורן של אופליה, של אריאל בת-הים, שילגיה, אורה הקטנה, ואף את תככיהן של הרה ויריבותיה באולימפוס.
כמעט עשרים שנה מאוחר יותר (מדי?), ועדיין אני נוהגת לבחון מחמאות בחומרה.  אין לי ספק שאני מקסימה, אינטליגנטית ויפה.  אבל הכעס הזה, תת-עורי, תוך-ורידי, עיצבי ורפלקסיבי – הנובע מתוך האיום הקהילתי – מאיים לחרב את הדימוי העצמי.
בערך כ-4 שנים לאחר שקראתי את המלט, התאהבתי במרגרט מיד, אשר כתביה ובעיקר ספריה 'מין ומזג' ו-'התבגרות בסמואה' הפכו לתנ"ך הסודי שלי.  וכעת, כאשר אני מבחינה בפריצוֹת הרבות בחברה החרדי, ובשינויים שחלים בה, ותהליך התסיסה האיטי לעומת הריבוי התמידי, גובר בי החשק לגלם שוב את דמותה הדמיונית של מיד, כפי שעשיתי בגיל 11, משתרכת לי ברחובות אחרי יום לימודים מרגיז, בוחנת את דיירי השכונה ומפיקה לקחים הזויים.
אבל כעת אני כבר רחוקה מדי, מוקצית ואף מפחדת.  ולכן חשוב לי לשתף את הקהל הנכבד בתהליך שעברתי/עוברת בתור חרדית-לשעבר מבית טוב.  ואולי בעוד עשרות שנים, כאשר החברה החרדית תקרוס לתוך עצמה, או לכשהיא תתרחב הרבה מעבר למשוער, יהווה מסמך אישי זה עדות לנקודה התפתחותית מסויימת בהווי החרדי, וייתן דוגמה נוספת לתופעת ה'יוצאים-בשאלה', בתקווה שתוך דיאלוג קריטי עם הקוראים.

It has been a woman's task throughout history to go on believing in life when there was almost no hope - Margaret Mead

'I think she's the only 2nd-grader who's read Hamlet,' boasted Grandpa.  Even back then, my pride was mixed with anxiety.  Needless to say, I did not discuss nor mention Hamlet – or any other non-Orthodox literature – with my Beis Yaacov classmates.  Quite certainly, I was the only girl in the neighborhood who was familiar with Hamlet, the Little Mermaid, Snow White, Lottie and Lisa, and the rambunctious dwellers of the Olympus

Nearly 2 decades later, and I still tend to examine compliments apprehensively.  I have no doubts regarding my intelligence, beauty and grace.  But that anger, that intravenous, reflexive fury – instigated by the communal threat – jeopardizes my self-image

A few years after reading Hamlet, I fell in love with Margaret Mead, whose works, 'Sex and Temperament', and 'Coming of Age in Samoa' became my secret bible.  Nowadays, as I witness breaches and outbreaks in the Haredi sector, and the slow fermentation vs. the constant population increase, I have the urge to play the imaginary Margaret Mead game, as I did as an 11-years-old, trudging home from school, scrutinizing and monitoring the neighbors and drawing odd conclusions

I'm afraid that I am too far away now, an outcast and a fearful one at that.  But I consider it my personal mission to bring to light my process and progress, and share my experience as an ex-Haredi from a good home.  I hope this would serve as a semi-anthropological document, which might help other outcasts and those who wish to learn more about this exclusive society