32. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , ,


לא יודעת למה בעצם, אבל זה נכתב מעצמו. נשפך. תסלחו לי אבל אין לי מקום אחר.
כואב לי הלב על המקום ממנו באתי. כואב לי על תינוקות השבויים בבית רבן, שגרמו להם לחשוב שהם מעל לכוחות הטבע. שאלוהים ישמור עליהם כך שלא יפלו סקאדים על בני ברק. שמאמינים בכל ליבם שלימוד התורה יגן עליהם, ושישנה רק דרך אחת נכונה ללמוד את אותה התורה. כואב לי על משפחתי.
זאת אינה ביקורת – באמת כואב עלי לבי.

הרי מה טענתי כל הזמן, מה השבתי כשנשאלתי למה בעצם עזבתי? הסיבה איננה השידוכים הכפויים, חוסר היכולת לבחור מסלול אקדמי כרצוני או העובדה שלא חובקתי דיי בילדותי. אלו רק הסימפטומים. עזבתי קהילה המקדשת את המערכת מעל לפרט ועל חשבונו, קהילה המוּנעת מלעומתיות כדרך שימור קולקטיבית. יצאתי ממקום שבו לא היה לי ביטוי, כפרט קטן וחסר ערך לכשעצמו. פרט שקל להקיאו בשם שימור הציבור.
אבל זה העבר. וכאן ועכשיו הווה עכור.

ובכן. כאן נשבר לי הלב.
שוב, אין זו ביקורת. איני ראויה להיות מבקרת חברתית בנושא המגזר – אני מנותקת. אני לא מרשה לעצמי להשמיע בפומבי הערות-שוליים לגבי חרדים כי כבר אין לי מספיק מידע. לעזאזל, נאלצתי לגגל מי היה הרב של הפלג. אני אפילו לא מסתובבת בחוגים או אירועים של חרדים-לשעבר, זה לא עושה לי טוב. אני תקועה עמוק בתחת של עצמי ובקיום הנוכחי.

מה גם שאין זה המקום לבקר, מפאת גודל הטרגדיה.
טרגדיה מהי? והאם ניתן לקטלג את המתרחש תחת פורס מז'ור? (וגם, מה זה התחביב הזה, לחפש סיבות לתופעות טבע?) סטטיסטית, משברים משתברים מדי כמה שנים. אבל הטרגדיה הזו – על ממדיה הדרמטיים – חובטת לי בבטן הרכה. קריאת מסלולי הנדבקים, כשעוד פורסמו, היוו דרישות שלום מילדות מרוחקת בניחוח מדפים במכולת שכונתית. וגם בריח ספר תהילים מסמורטט. הסנפתם פעם אחד כזה?
וזו טרגדיה כי היא היתה ברת-מניעה. כי ציבור שלם נכלא באורחותיו ובמנהגיו, במגוריהם הצפופים ובניהול פיננסי כושל ותחת הוראות עסקניו הלוחשים באוזני זקניו המנותקים מהמציאות. כי תודעת יסוד שהוטמעה בקבוצה שלמה של אנשים היא להתעמת עם קבוצות אחרות. לולי ידעו לכבד את מגוון דעות הזולת ובייחוד את שיקול דעתם האישית – הרבה חולי ולא מעט מקרי מוות היו נמנעים.

אולי חטאתי פה בהכללה, אין לי מושג. שוב, אני לא שם. ואנחנו נשרוד את המשבר הזה ודבר לא ישתנה במהותו של עניין והמערכת תשרוד על חשבון פרטיה. אחרי המבול עולם כמנהגו ינהג, הלקח ישכח. ובמגזר? ימציאו כל מיני סיפורי נסים ונפלאות כיצד כמה מעטים ניצלו בדרכים הזויות ותלושות, חיים ולדר יפרסם כרך חדש, 'ילדים מספרים על הקורונה' והאבל האישי ישכח לטובת הנרטיב הקולקטיבי. ושר הבריאות עדיין יהיה אדם שיש להוקיעו מקרבנו.
בא לי לדפוק ראש בקיר.

במקום זאת אנסה להתמקד בתוצאות ה-אפעס חיוביות. עזבו רגע איילים המטיילים בראש חוצות ופייק ניוז על דולפינים באיטליה. בואו נדבר על אנשים ונשים, על פרטים שיתחילו לחשב מחדש את מסלולם/ן. אני לא מצפה מדמויות כמו הרב קניבסקי או מר גפני ללמוד טריקים חדשים או לנהל חשבון נפש, אבל כן צופה שהאינטרנט יחלחל באחוזים גבוהים למגזר, שממד הטאבו של הרשת יתמוסס. משברים קודמים הוכיחו זאת: כך המצב הבטחוני הכניס את הרדיו לבתי החרדים והמשבר הפיננסי דחף לכניסה משמעותית לאקדמיה ולשוק העבודה. המשבר הנוכחי צולף במגזר בכל כך הרבה אופנים שכואב הלב, הרבה מעבר לקרעכצן הרגיל. אולי באמת נדרש היה איזה פורס מז'ור אחד רציני להצילם מידם עצמם. לכל הפחות את אלו שהחליטו לחשוב עבור עצמם/ן. אם ישנם/ן המעוניינים/ות לנהל חשבון נפש פרטי, הריני להודיעכם/ן שנחמד בחוץ. באמת. גם עכשיו.

טוב, די.
פניתי לכאן כי אין לי מפלט אחר לסחרור הספציפי הזה. אין לי מושג אם אי מי קורא/ת פה, זה לא משנה.
מדי פעם צריכה אישה לטפס לעבר גַּלְעֵד ישן, משורג בצמח מטפס פראי. לבכות קצת וללכת הביתה.

(באמת שטוב כאן. למי שהתעניינה, הריני לעדכנכן שאני עושה לביתי כמו בורגנית השדה המצויה. בפעם האחרונה שכתבתי פה בני היה תינוק זעיר, כעת הוא בחור רציני. אני ואביו ביחד למעלה מעשור, לטוב ולקשה. האימהות קצת הפכה אותי אבל אני שמחה שזה קרה כשהיה תחתיי בסיס איתן. ומאז גם התחלתי לעבוד במקום שהחלטתי להתקבל אליו כאשר רק שמעתי עליו לפני לא מעט שנים, למרות שלא היתה לי השכלה פורמלית מספקת ואפס ניסיון רלוונטי. אבל למדתי וחתרתי והתקבלתי. תפקיד מדהים ומרתק. כבר כמה שנים שאני שם, לומדת ומלמדת, חוקרת ויוזמת פרויקטים שוותיקים ובקיאים ממני לא עסקו בהם. לא באתי להשוויץ כמו שברצוני לומר: הכל אפשרי. אפילו סיימנו לשלם משכנתא בינתיים. וטיילנו בעולם. ואהבנו הרבה ושתינו מלא יין.)
וחוץ מזה נזכרתי שכתבתי את זה לפני 9 שנים. פאק איך הזמן רץ ואיזו ילדה קטנה הייתי ועודני.

הערה לאחר קריאה מחדש, טאטוא הבית וקיפול כביסה של חצות:
נזכרתי בסצנה מתוך העונה השניה של הסדרה 'פליבג' הנהדרת. בחיי שאין לי זמן לצפות בשום דבר אבל את העונה הזו ראיתי פעמיים. ובכן, בסצנה הזאת הגיבורה הראשית יושבת בתא וידויים בכנסיה ואומרת לכומר בכאב שהיא יודעת מה היא רוצה, אבל – והייתי חייבת למצוא את זה ולתרגם לכן מילולית – היא רוצה "שמישהו יגיד לי מה ללבוש בכל בבוקר, שמישהו יגיד לי מה לאכול, מה לאהוב, מה לשנוא, על מה לזעום, מה לשמוע, איזו להקה לחבב, אילו כרטיסים לקנות, על מה להתבדח ועל מה לא להתבדח, אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע ואת מי לאהוב ואיך להגיד להם זאת… אני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי". וזה הקסם של הדת בעיני, והגיבורה אכן מוסיפה בבכי שהיא יודעת שלכן אנשים רוצים מישהו כמו הכומר בחייהם, כי אנשי דת "פשוט אומרים להם איך לעשות את זה, אתם פשוט אומרים להם מה לעשות ומה יצא להם מכל זה בסוף, אפילו אם אני לא מאמינה לבולשיט שלכם ומבחינה מדעית שום דבר שאעשה לא יחולל שום שינוי בסופו של דבר – אני עדיין מפחדת. למה אני מפחדת?"

וזו תמצית העניין. כל כך קל לחיות בתוך מערכת שאומרת לנו בדיוק איך ומה, ואפילו גם למה. וכל כך קשה להתנתק ולהתחיל לחשוב לעצמנו. זו אחריות בלתי נסבלת.

והנה גם באה הקורונה הזאת כניסוי חברתי מעניין. ללמדכם, חילונים, איך זה לחיות כאשר מחליטים עליכם – לטובתכם ולמען המשכיות קיומכם – ברמת המיקרו. לאן מותר לנסוע, איפה ובאיזה אופן ניתן לעבוד, איך להסתובב בפומבי, כיצד עלינו להתכסות ולהתמגן, גזרות חדשות לבקרים ותילי סייגים עליהם. איך זה מרגיש, כלל האומה, כשנכנסים לכם לתחתונים?
מ.ש.ל.

31. טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי

תגיות

, , , , , , , , , , , ,


היי שוב. ראיתם? חזרתי בקטנה, לרגל עשרת ימי תשובה.
כי חשוב לי להסביר את זה:

למה עדיין לא חזרתי בתשובה

'הידעתם?' חרדים ימתיקו סוד, 'כל היוצאים בשאלה – סופם לחזור בתשובה.'
כן, ברור. כי אנחנו קיני קוקייה שכאלה, ששברנו את כל הכלים ושרפנו כל גשר אפשרי ונקרענו ונשרטנו ואז זחלנו חזרה וזנבותינו בין רגלינו. בעלי עמוד שדרה עשוי ג'לטין טהור.

קודם כל, הבה נסגור פינה זו אחת ולתמיד: רוב היוצאים/ות בשאלה לא חוזרים בה, להפך. זכיתי להכיר הרבה יוצאים/ות בשאלה על שלל רבדי עזיבתם/ן. איני מכירה אישית אף לא נפש אחת שחזרה בה, ובמקרים הידועים לי לא היה מדובר ביוצאים "גמורים וטהורים" אלא יושבי גדרות.
מי שימשש בעדינות באריג החרדיוּת יבחין בנקל בהתפוררות, בפרימה מהמרכז החוצה – ולאו דווקא מהקצוות. אברכים צעירים, תלמידי ובוגרי ישיבות איכות, עלמות סמינר, אימהות ואבות ואף סבות – כל אלה ממוססים קירות, מסתכלים נכוחה, אומדים את מצב כור מחצבתם ואורזים מיטלטליהם. לעומתם, לשורות המגזר מצטופפים "ושבים" יחידים ומשפחות של חוזרים בתשובה, שהם נפש אחרת שאינה נטמעת היטב בחברה מחד, אך מאידך מגדילה סטטיסטית את אוכלוסייתה. אין זה המקום להתייחס ליחס הרווח של חרדים-מבית כלפי הרכש החדש, זה מן הידועות: אין מחתנים עורב עם זרזיר.

אז כן, נכון לומר כי סטטיסטית ישנם יותר חוזרים בתשובה מאשר יוצאים בשאלה, אך אין בקושי יוצאים-חוזרים.
ואם כבר סטטיסטיקה, להלן נתון מטעם עמותת יוצאים לשינוי הנהדרת:
בין 2007-2012, עזבו בממוצע כ-8% את התלם החרדי מדי שנה (פר שנתון), ובשנים האחרונות אף חל גידול במגמה עד כ-10%. כלומר, מדי שנה כ-1,300 איש ואישה מהגרים מהחברה החרדית אל החברה הכלל-ישראלית.*
והם לא חוזרים, חמודים. הם לא חוזרים.

*הנתונים באדיבות עמותת יוצאים לשינוי. לעיון נוסף:
היקף תופעת עזיבת העולם החרדי | סיכום הממצאים | מכתב רשמי מטעם הלמ"ס

להמשיך לקרוא

30. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא

תגיות

, , , , , , , , , , , ,


זאת לא פרידה, לא אתיימר לדרמטיות-יתר. חוץ מזה שאצא פתטית אם פתאום יתחשק לי לכתוב פה שוב. אולי באמת אפרסם פה מידי פעם קטעים קצרים כפי שהציעה לי חברה חביבה.


להווייתי,

שאין לי כמעט מה לכתוב פה בנושא היציאה בשאלה.
הגיע השלב בו הודיתי כי הזעם היה פליטת שארית השליה. וכעת, <רחוצה ומכורבלת> אני חותרת הלאה. הכעס נמוג על רוב רבדיו; הפליאה הרותחת על הורי: איננה. השנאה המלגלגת כנגד מורותיי ומלמדי הפכה לניד ראש רחום. הטינה נגד החברה החרדית ונגד גופי הממשל המאפשרים את סטיותיה: אמביוולנטית מחד ומדרבנת מאידך, אך לא כתוצר של חרון וחמה.


 



 

ולהווייתי,

<תירוץ> שאין לי פנאי רב. בעצם, זמן הפנאי שלי התמזג עם אפליקציה: מד-צעדים. ולקיתונות של מוזיקה כתוסף אפליקטיבי. </תירוץ> כך שלא יצא לי לכתוב.

בינתיים הספקנו לחצות את מזרח אסיה בטיול שהתמשך מעבר לבין-הזמנים שהורשו לנו מטעם הלימודים/העבודה. חלומות הוגשמו ברצף, משאלות-לבה של נערה אחת המדפדפת בין תוֹר היירדאל לפיליאס פוג בשבתות הקיץ העפיצוֹת, המודעת לכך כי עליה לגנוז את מרקו-פולויתה כי היכן ימצא לה מקווה במשך המסע? איפה ימצא לו לבעלה מנין, וכיצד יתכוונו לפי שעות התפילה, ואיכה יאכלו? ובל נזכיר את מגבלות המלתחה. וחוץ מזה, חב"דניקים אנחנו לא.
ובכן, כך לא היה. להמשיך לקרוא

29. רֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,


נמשיך בסבב הראיונות. אסתי היתה אחת המגיבות הראשונות שלי. היא שלחה לי מייל התוהה האם אני אמיתית, ולא ידעתי מה להשיב לה. כשנפגשנו, התברר שלמדנו באותו סמינר בחו"ל ושהיא סיימה את לימודיה כמה מחזורים מעלי. היא נרשמה לסמינר על מנת לספוג חכמה וערכים מהרבנים המלמדים בו ולהטמיע את השקפותיהם. אסתי עזבה את הסמינר חדורת התלהבות שפגה מהר מדי.

 

קוראים לזה "התפוצצות בועת הסמינר" או הישיבה. זה קורה בעיקר לבנות אמריקאיות שבאות לישראל ללמוד יהדות במשך שנה, חוזרות הביתה קדושות וטהורות אבל אם הן לא משיגות שידוך תורני תוך חודש, הכל מתפוגג כלא היה. לי זה לקח בערך שנתיים, וזה לא היה קשור לשידוך או להבדלים ברמת הדתיוּת בין הבית לסמינר (לא היו, אני באה מבית מאד אדוק) אך כן היה קשור למרחק הגיאוגרפי מהמקור התורני שלי. התרגלתי שמאכילים אותי בכפית כל מיני רעיונות, דעות ותפיסות עולם, החל מגיל הגן ולאורך הלימודים בבית יעקב, גם ביסודי וגם בסמינר/חטיבת ביניים. בסמינר בחו"ל ממש הוצפתי אמונתית, הייתי בשיא רוחני והיתה לי בהירות רבה לגבי החיים ולגבי עצמי. כל יום קיבלתי "זריקוֹת" רוחניות, ודאגתי למלא את הזמן מחוץ לשיעורים בלימודי חברותא ובמעשי חסד עם משפחות הקהילה המקומית. לא עשיתי את זה למען השידוך או הפוזה, זה היה מאד אמיתי והייתי מאושרת בגלל הצלילוּת הזו.

המשבר הרוחני שלי התחיל כמה חודשים לאחר סיום הלימודים והתדרדר במהירות. היה לי קשה לתחזק את רמת ה"הייליגע" (קדושה/רוחניות) ללא עזרה חיצונית של רבנים. צצו בי שאלות עקרוניות ולא הצלחתי להשיב לעצמי. הבנתי שאני רגילה לכך שמסבירים לי, מחברים עבורי אחד ועוד אחד בצורה מדהימה, עם מראי מקומות מספרי הקודש. בעיקרון ידעתי את התשובות, אבל עלו בי שאלות על התשובות. הלכתי לשיעורים, הרצאות ודרשות וקבעתי חברותא עם רבנית די ידועה בשכונתי. למרות זאת, קירות האמונה התפוררו לי מבפנים.

 

מה עשית בתגובה להתפוררות הזו?
ניסיתי להתחבר עוד יותר לאלוהים. הייתי רגילה להישען עליו והיה לנו דו-שיח מאד עמוק ומחובר. התפללתי אליו במשך שעות, מתחננת שיישב את הקונפליקט שנפער בתוכי. כל זה גרם לכך שהאובדן הסופי יהיה עוד יותר טוטלי. בעבר לקחתי את האלוהים (לפעמים כשאני מקלידה יוצא לי "אלוקים") למקום מאד אישי, כישות וכדרך חיים, ועכשיו גורנישט. הוא היה התשובה שלי לכל דבר, החל משאלות השקפתיות ומהותיות כמו סיבת הקיום עד לדברים הכי מינוריים כגון הלכות בשר/חלב וצניעות, שעכשיו נראות לי די מעליבות את האינטליגנציה של הישות בה האמנתי.

האפשרות שהכל אשליות ונזיל ושהמוח שלי נופח ברעיונות שמבוססים על שקר פשוט מוסס אותי מבפנים. את התגובה הנפשית שלי הבנתי בדיעבד, אולם בזמן אמת הייתי מפורקת. ניסיתי לארגן לעצמי חזות מכובדת ויציבה אבל הייתי שבורה. נלחמתי בעצמי, נאבקתי באמת שהתעקשה להציץ מכל החרכים ולתקוע אצבעות בכלוב שבניתי לעצמי.

 

את לא בנית לעצמך שום כלוב. גידלו אותך בתוך המרק המחשבתי הזה. האם הפנית את הצער והכעס בכיוון האחראים למצב?
אני זוכרת שדיברנו בעבר על כעס על העולם שגדלנו בו, ובאמת שאין בי שום טינה על ההורים והמורות שלי. אני לא כועסת על כך שגידלו אותי בכלוב מנטלי. זו האמת שלהם. לפעמים מתעוררת בי מחשבת רוגז על רבנים שהערכתי אותם כבני אדם אינטליגנטיים: איך הם כל כך השתדלו להטעות אותנו מחשבתית למרות שבשיחות בארבע עיניים הם ענו על טענותיי בסגנון "וזה סוד", "לא ניתן לדעת" ושנסתרות דרכי האל? הם שפכו עליך מידע, ואז כשהתחלת לנתח אותו לעומק את מבינה שאלו סתם גיבובי דברים. איך תוכיחי שאלוהים כתב את התורה? איך תוכיחי שהיא אמת נכוחה? אז מה אם רבבות עמדו בפני הר סיני (גם מבלי להוכיח), הרי אילו לא עמד שפן בשעתו ועזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו לא היתה תורה משתכחת מישראל. וכן הלאה. בשלב כלשהו אין יותר תשובות והתגובות תלויות באמונה בלבד. אז את שואלת את עצמך, איך יתכן שאנשים כל כך נבונים לא רואים את מה שאני רואה?

 

כנראה כי זה באמת תלוי-אמונה, והם עשו או לא עשו את ההחלטה האמונית שלהם. לא?
כנראה. יש את המושג Leap of Faith, מין זינוק מחשבתי באמונה, תהליך תפיסתי שאדם עושה או שקורה לו במודע ואז הוא הופך למאמין. כל מיני פילוסופים עסקו בזה, למשל נאמר על טולסטוי שהוא איבד את אמונתו באל כנער צעיר, ומאז עבד על "חזרה בתשובה" דרך הזינוק המחשבתי הזה.

אצלי זה עבד הפוך. פתאום נהייתי מודעת לעובדה שבעצם אין אלוהים ואז הייתי צריכה להתנתק מהכל באופן תודעתי, לומר לעצמי במילים האלו: "אין אלוהים, ובגלל שאין אלוהים כל מה שאת יודעת לא נכון. לא מבחינה קיומית ולא מבחינה מוסרית, מחשבתית או התנהגותית", ולהתחיל את השינוי צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. כל הזמן דיברתי לעצמי, כנראה כתחליף לדיאלוגים שלי עם אלוהים. הסברתי לעצמי את המצב, אבל זה היה עצוב מדי והייתי מעורערת יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

"התפוררות" זו באמת המילה הכי טובה שעולה לי בראש, היא מתארת את המצב בדיוק מירבי. הרגשתי שדברים קורסים לי מבפנים, רעיונות מתפרקים ושכל התשתיות שלי רעועות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי. חשתי שבורה, או סדוקה לקראת שבירה כללית. לא הבנתי למה זה קורה לי, בהתחלה ניסיתי להבין למה אני מועמדת בניסיון הזה (כך היה הלך המחשבה שלי), ואז הרגשתי אשמה על כך שנפלתי במלכודת הזו, שאני ואמונתי לא מספיק חזקות ושאני פשוט בן אדם רקוב מבסיס נשמתו.

 

שיתפת מישהו בעובר עליך?
רשמית, שוחחתי עם רבנים ורבניות ושיתפתי אותם בשאלות שלי. אך כפי שאמרתי, הגעתי לאין מוצא פינת נסתרות המה. בשלב הזה, מישהי נסתה לברר עלי לגבי שידוך פוטנציאלי, והרב "שלי" אמר לאותה שדכנית שכרגע הוא לא ממליץ. זה היה בערך כמו להצית אש בשדה קוצים, פתאום אנשים התחילו להתלחש, ואל תשכחי שכבר הייתי די "רווקה זקנה" לפי אמות המידה של המגזר. לא דיברתי עם הרב הזה שוב לעולם. לא הייתי בטוחה אם לכעוס עליו ולהאשים אותו או להודות לו. בכל מקרה היתה לו את הכנות לומר זאת, אני יודעת שישנם רבנים שממליצים לחתן אנשים כמוני בתקווה שהכל יסתדר או יתקע עמוק מדי בחול הטובעני של חיי הנישואים.

ההורים שלי ניסו לברר על מה ולמה. הסברתי שעלו בי כל מיני ספיקות ושאני עוברת סוג של משבר, ולא רק במרכאות כפולות. בגלל שעכשיו ההורים הפכו למעורבים ומאד לחוצים, הרגשתי שהאחיזה שלי במציאות מתרופפת עוד קצת. נפגשתי עם עוד רבנית, הפעם מהזרם החרדי-לאומי. היא הציעה שאצטרף למדרשה לבנות, מקום די אקסקלוסיבי לחוזרות בתשובה המיועד לנשים הבאות מעולם האקדמיה וכדומה. מבחינתי זה היה גלגל ההצלה האחרון.

 

כפי הנראה, גלגל ההצלה לא שרד
נכון, המדרשה הזו פנתה לאמונה שהתעוררה בנשים האלו ולא לערעור המערכתי שלי. אבל בגלל שזה היה במסגרת פנימיה ונותקתי מהסביבה הרגילה, השתדלתי לשחזר את הלך הרוח שהיה לי בסמינר. אחרי חודשיים החלטתי שלא טוב לי בפנימיה, ומצד שני לא היה לי טוב בבית. שכרתי חדר בדירה יחד עם בחורה נוספת שלמדה איתי, ברזילאית חמודה ולא מעיקה. מצאתי עבודה כרו"ח במשרה חלקית במשרד חרדי (למדתי ראיית חשבון בסמינר הישראלי, לפני שעברתי ללמוד בחו"ל), וההורים הוסיפו מעט דמי כיס.

כלפי חוץ היה נראה שהתחלתי להתייצב, אבל בפנים הייתי מרוסקת. הבנתי שאני נמצאת במסגרת הזו על זמן שאול, שכבר אין בי שמץ של אמונה ושהפכתי לאתאיסטית. הייתי בוכה כל לילה בדממה, נזהרת לא להעיר את השותפה. בלימודים ובעבודה הייתי פורשת לשירותים ומסתתרת שם שעות, מתייפחת בשקט. אני לא בטוחה על מה בכיתי בדיוק. אולי על האובדן, או על העתיד המפחיד או סתם בגלל שהיה לי ממש רע. כיום אני יודעת שלקיתי בדיכאון אך לא היה לי איך לטפל בזה. תודה לעצמי ולא לאף אחד אחר, בסוף נחלצתי ממנו וכעת אני רחוקה מאד מהמצב שהייתי נתונה בו.

 


שיר שאסתי הקדישה לקוראים

איך נחלצת מהמצב?
באפיסת כוחות החלטתי שאני חייבת שינוי. איכשהו הגיעה אלי הצעת עבודה כאומנת (אוֹ-פֵּר) אצל משפחה יהודית בקליפורניה. ארזתי תיק קטן (ספר התהילים שהבאתי עמי נשאר איפשהו בארה"ב), ועזבתי. התנתקתי לגמרי, נָחַתִּי ביקום מקביל והזוי לחלוטין. המרחק היה יותר מפיסי – מדובר על תפיסת חיים הפוכה לגמרי. גיליתי אנשים התקועים באורח חיים כל כך מנותק מרוחניות – על אף תרגילי המדיטציה והיעני-חיבור לטבע – חיים השופעים כל טוּב ומעבר לכך, מעין שיטפון מחליא של מותרות וגשמיוּת סוחפת. המשפחה שעבדתי אצלה היתה יחסית נורמלית, אבל משפחות אחרות פשוט עברו את גבול הטעם הטוב מבחינתי, הזניחו ערכים חשובים כגון משפחה, נאמנות זוגית וחברית, אחריות אישית והתבצרו בתוך עצמם. ניסיתי לא לשפוט אותם, כי הם נולדו לתוך הביצה הזו וזה מה שהם ינקו מסביבתם, בדיוק כמוני עד לאחרונה.

נהניתי מהעולם החדש הזה, אבל בו בעת הייתי מודעת לריקניותו. השתחררתי, טיילתי, קניתי בכמויות לא טבעיות, נפגשתי עם כל מיני דמויות וביליתי כמו מטורפת. למרות זאת, כל אותה העת ידעתי שאחזור ארצה ואמצא את האיזון החסר לי.

זה היה כאילו מישהו הציב מולי מראה הפוכה, עדיין בשחור-לבן בלבד, ורמז לי שפגשתי את שני קצוות הקיום החברתי וכעת עלי למצוא את שביל הזהב, כמאמר הרמב"ם. להמשיך לקרוא

28. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , ,


הפעם פוסט קצת שונה, בעיקר מפני שהשלווה מדרבנת אותי לעשייה אחרת, ליצירה שונה ולחלומות שאינם תלויים בדבר. אני אחת האדם עכשיו, ואין זה נושא עסיסי לדיון. לכן אוכל לשרת את סיפורם של אחרות ואחרים שפסעו בשבילים דומים.
אתחיל עם מירי, אשה-נערה-נשמה-בת-אלפיים או כמעט בת 27, כהת מבט וצחורת חיוך, בעצם כולה עננה בהירה של בת צחוק נעימה. מה שאינו הגיוני, בהתחשב בעברה. לא הכרתי את סיפורהּ המלא, אך ראיתי בה דמות חיובית וחזקה, חרדית-לשעבר שלא נתנה לתהליך לחלחל עמוק מדי לתוך נשמתה ונותרה עליזה וחיונית. לאור זאת, ביקשתי ממנה להתראיין כחלק מהקמפיין הקטן שלי: ההוכחה שניתן לעזוב את העולם החרדי ולהגיע למקום טוב, אפילו טוב יותר.

 

קודם כל, תודה לך מירי! וכעת, ספרי לי קצת על ילדותך ומשפחתך
נולדתי בתור הבת החמישית למשפחה חסידית בת עשר נפשות. גדלנו בשכונה מעורבת בירושלים, אחיותיי ואני למדנו בביה"ס 'בית יעקב' חסידי, ואחיי בחיידר.
בחסידות שבה גדלתי נהוג להתחתן מוקדם מאד. כאשר אחד מאחיי הגדולים ביטל את אירוסיו ויצא בשאלה, התעוררו בי תהיות לגבי היכן אני מוצאת את עצמי בכל הקטע הדתי. עד לאותו רגע לא הייתי "מאמינה" גדולה, פשוט לא חשבתי על הנושא, הייתי שומרת תורה ומצוות מבחינת "מצוות אנשים מלומדה". הבנתי שאני לא רוצה להתחתן בקרוב, ושאני רוצה להיות משהו מעבר לעקרת בית/מורה/גננת.
מעבר לעניין האמוני, בביתנו שררה – כמו אצל הרבה משפחות חרדיות שהכרתי – אלימות די קשה. בילדותי זה היה נדמה לי טבעי ולגיטימי, אך ככל שהשנים עברו הבנתי שזה לא רגיל ואף לא חוקי. האח שעזב פנה לעובדת סוציאלית לעזרה ראשונית, וכך עובדי הרווחה הגיעו אלינו הביתה והתחילו לחקור בנושא.

 

האם פעלת בתגובה לאותן מחשבות לגבי עתידך?
בתחילת תהליך הרישומים לסמינר (סוף כיתה ח'), הודעתי לאבי שאני לא מעוניינת ללמוד יותר במוסדות חסידיים וביקשתי לעבור לפנימייה חרדית-לייט. לאחר הבטחות חוזרות ונשנות שלא "אתקלקל", להפתעתי הוא הסכים. כבר במשך חופשת הקיץ לפני הגעתי לפנימייה הבנתי שהדת לא בשבילי, בתחילה בתור מרד נעורים, אבל מלוּוה בתהיות פילוסופיות על משמעות המושג אלוהים, החיים ועוד. חיללתי שבת אבל עדיין לא העזתי ללכת עם מכנסיים, ואפילו היה לי חבר! הוא כמובן משך אותי עוד יותר לכיוון העולם החילוני.
חשבתי רבות על עזיבת הדת, ומה שמנע ממני לצאת הייתה העובדה שידעתי שלא אוכל להישאר בבית ולהגן על אחיי מפני אבי, אבל לבסוף החלטתי לעזוב.

 

איך עשית זאת?
לקראת יום הולדתי ה-15 שוחחתי עם העובדת סוציאלית לגבי המצב בבית (הכנתי את הקרקע), ותכננתי להתוודות לאבי על כך שאיני שומרת שבת. ידעתי שבאותו רגע אצטרך לעזוב את הבית וחשבתי שבגלל שמשרד הרווחה מעורב ימצא לי מקום להיות בו.
וכך היה, באופן חלקי: סיפרתי לאבא, והוא אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. יצאתי ישר לתחנת המשטרה, שם הגשתי תלונה על אלימות. זאת הייתה חוויה מחרידה. הם חקרו אותי, צילמו כמה פעמים את הסימנים ושוב חקרו, וכל אותו זמן התייחסו אלי באופן נוראי. התניתי את התביעה בכך שאם יכריחו את אבא לעבור טיפול הוא לא ישב בכלא באותו זמן. חשבתי על האחים הקטנים שנותרו בבית ופחדתי שהם יגדלו בלי אבא.
אבל משרד הרווחה הכזיב, ולא היה לי מקום להיות בו לאחר הגשת התלונה. כמובן שלא היה באפשרותי לחזור הביתה, גם בהוראת אבי וגם בגלל שהיה לו צו הרחקה ממני. שהיתי בפנימייה שלושה ימים בשבוע, ואת שאר הימים העברתי אצל חברות, בבית החבר ובכיכר ציון בירושלים שהייתה מלאה בילדים עזובים. וכך החלה תקופה של כמה חודשים בהם הסתובבתי ברחובות רעבה, עייפה ובלי מקום להיות בו. איכשהו הצלחתי להסתדר: קצת גנבתי וקצת שיקרתי, אבל די הדחקתי את התקופה הזו.

 

זה נשמע טראומתי. איך נחלצת מהמצב האיום הזה?
לאחר מספר חודשים נקבע תאריך לדיון משפטי שבו המדינה היתה אמורה למצוא לי תחליף לבית. העו"ס יצרה קשר עם הנהלת הפנימייה והם מסרו לנו את התאריך. הגעתי לבית המשפט מפוחדת ורועדת. בכניסה לאולם הבחנתי במישהו שנדמה היה לי מוכר, ולצידו בחורה צעירה. כשהתקרבתי זיהיתי את אחי החילוני יחד עם אשתו, אותה לא הכרתי. התחבקנו ונכנסנו יחד לדיון. ההורים נעדרו.
אחי הכריז שהוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו ובית במשפט העניק לו אחריות במשמורת, הווי אומר שהוא אחראי מכל הבחינות, ובנוסף עלי להישאר בביה"ס דתי. נזכרתי שאחת מחברותיי עברה לגור בקיבוץ דתי בצפון הארץ, אז פשוט הופעתי בשערי הקיבוץ, הצגתי את עצמי וביקשתי להצטרף. לאחר מסכת בירורים, מנהל הקיבוץ הבין שהעו"ס שמחה "להיפטר" ממני והתקבלתי. סיימתי שם תיכון ובגרות מלאה, ובחופשות חזרתי לביתו של אחי. לאחר מכן המשכתי במסלול הרגיל והנורמטיבי: צבא, פסיכומטרי, אוניברסיטה, עבודה ולאחרונה גם חתונה 🙂

 

בעצם עברת קודם לעולם הדתי, וממנו לעולם החילוני. האם זה תרם להחלטתך? האם היתה/ישנה אפשרות שתהיי דתיה?
כשהגעתי לעולם הדתי כבר לא הייתה בי אמונה ממשית, אבל אין ספק שראיתי בעולם הדתי הרבה ממה שחסר לי בעולם החרדי, לדוגמא : הם לא מדחיקים שאלות באמונה, ואם להסיק ממה שאני חוויתי בתיכון, יש עידוד לחשיבה לעומק ויותר חופש בבחירת הדרך. אבל אני אישית עזבתי את הדת עקב חוסר אמונה ולכן איני חושבת שהייתי יכולה להיות דתיה, למרות שזה היה מקל על הדרך.

 

איך את מגדירה את עצמך כיום (אם בכלל)?
כיום אני מגדירה את עצמי חילונית לחלוטין ולא שומרת מאומה, אבל אני נהנית מהמסורת, אוהבת מאוד חגים – בעיקר את ליל הסדר, בו אני תמיד מקפידה לשיר הכול. אני מתעניינת בהיסטוריה יהודית ואפילו קוראת בתנ"ך מידי פעם.

 

נראה שעלית על "דרך הישר" מבחינה נפשית. איך מתגברים על הכאב והכעס? ומה היית ממליצה לאחרים לחשוב/לשנות מנטלית על מנת לתפקד באופן מלא בעולם החדש?
אין לי כעסים. בהתחלה כעסתי על ההורים והמערכת החרדית, אך בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות עם כעס – עדיף פשוט להמשיך הלאה. יש לי נטייה לסלוח על הכל ולשכוח דברים רעים שקרו לי, לא תמיד זו הגישה נכונה והרבה פעמים אני נכווית ממנה, מפני שאני סולחת מהר מדי ומוותרת. אבל זה עוזר להמשיך הלאה במהירות. את הכאב הדחקתי עמוק עמוק, יום אחד כשאתבגר נפשית אוכל לפתוח את זה.
בעיקרון, אני ממליצה לא להתבייש להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. רוב היוצאים שאני מכירה מאוד מפחדים להודות שהם צריכים עזרה, או שהם לא יודעים משהו. אני חושבת שרק כך ניתן ללמוד: לקחת את כל העזרה שמציעים וללמוד, פשוט ללמוד.

 


ביקשתי ממירי להקדיש שיר שהיא אוהבת

 

מה נשאר לך מהווי החרדי? (התנהגותית, מחשבתית, או בכל אופן אחר)
לא נשאר לי כלום מההווי החרדי, כי לא חוויתי אותו המון שנים. אבל לפעמים כשאני מתלבשת בבוקר אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי, כמה לא צנוע! לקח לי זמן רב להשתחרר בנושא הלבוש, ורק אחרי הצבא לבשתי לראשונה מכנסיים קצרים ובקיני לים.

 

איך השלמת את הפער התרבותי?
זו אבן הנגף הקשה ביותר מבחינתי. עד היום אני מתוסכלת כשמתנהלת לידי שיחה על סדרות וספרי ילדים, או על משחקים ש"הם" היו משחקים. אבל לאט לאט ובזהירות אני סוגרת את הפער: קוראת הרבה ספרים, רואה סרטים ואפילו פעם עשיתי מרתון דיסני. אגב, בכלל לא הבנתי ממה מתלהבים, אבל כנראה שצריך להיות בגיל המתאים כדי לאהוב את זה. (רות: טוב, פה אני לא מסכימה איתך! :))

 

האם את בקשר עם משפחתך החרדית? האם הם מודעים לכך שהתחתנת?
אני בקשר טוב עם האחים החרדים שלי, לאחר נתק ארוך שנים. תמיד היה לי מאוד חשוב לנסות לאחות אותו ולאחרונה זה ממש קוצר הצלחות. עם ההורים זה יותר מסובך, אבל כרגע יש שיפור מסיבי: אנחנו בקשר טלפוני חביב כזה, בסגנון 'מה נשמע' וכו', וזאת בעקבות כמה שנים טובות של נתק אקוטי!
אחים שלי היו בחתונתי, נהנו מאוד וספגו קצת תרבות חילונית.

 

מה בן הזוג שלך חושב על עברך? והאם את מספרת לאנשים על היותך חרדית-לשעבר?
בן זוגי מאוד מעריך את הדרך שעברתי, הוא התחבר למשפחה ומודע לכל הניואנסים הדקים שיש לשים אליהם לב.
בעניין החשיפה היו לי כמה שלבים בחיי, בדומה לשלבי היציאה. זה התחיל בהכחשה: אף אחד לא ידע על העבר שלי, לא סיפרתי לאיש ולא התעסקתי בזה, גם לא הכרתי שום יוצאים. זה עבר להכרה במציאות, התחלתי לשתף חברים ולנסות למצוא אנשים עם עבר דומה. עכשיו מדובר בגאווה טהורה. אני גאה בדרך ובידע שלי, ומצליחה לנפץ סטיגמות על העולם החרדי, כך שזה ממש הפך לחלק מהזהות שלי.

 

תודה מירי! לאב יו!

הערה: לא ציפיתי לכזה סיפור עגום, וישנם פרטים שהשמטתי באישורה של מירי. העובדה שהיא חוותה אלימות – אותה לא חוויתי על גופי, אך הייתי עדה למספר מקרים – מחרידה אותי. העובדה שאמא שלה לא קיימת בכל הסיפור, מעין צל של תורפה וחוסר ישע. והנקודה הכואבת שגם כאשר נגשה לרשויות נתקלה באטימות, בלשון המעטה.
ישנם רבים כמוה וכאחיה, סגורים בחצרות ובקהיליות, סבורים שזו הנורמה וכברירת המחדל הם יעבירו זאת הלאה. שרשרות ושלשלאות של אלימות בהכשר מהדרין. איך חודרים לשם, למעגל הסגור הזה? איך עוצרים הורים ורבנים הבטוחים שהם יודעים הכי טוב? כי להעיף ספסל על ילד בשם האל (ראיתי במו עיני) לא מתקבל על הדעת, משום זווית ראיה.

27. וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , ,


כששאלת אותי, כמו כולם, מהי מטרת החיים ולא ידעתי כיצד לענות לך והייתי שלווה עם זה.

וכשנשאלתי שוב למה אנחנו כאן, ואיך ניתן לחיות ללא ידיעת המטרה, ושוב אותה שאלה על עשרות גרסותיה. כבר שכחתי שאי פעם שאלתי את עצמי מהי תכלית קיומי בגרסת הבּטא שלי, ומדוע אותן ניצוצות של רוחניות אינן מכוונות אלא מקדשות את הרגע.

זה לא ניהיליזם וזה לא שאין מטרה, אם תרצי. זה הרעיון שגם במידה ואין שכר/עונש עדיין ניתן לחיות, להיות חדורי-התלהבות וליהנות משלוות נפש מסוג שאולי לא הכרת.
עגלות ריקות, עגלות מלאות, עגלות המובילות מוצר אחד בודד, מתעקשות במורד ובמעלה הדיונות והחול שורט דופנותיהן.  מדבר רחב-ידיים המתפרש ומתפלש מאופק לאופק. זהו רק מדבר, ועולמו עגול וסחוף רוחות אבק. בשלווה המדברית הכרכרה נוטה על צידה, גלגליה חגים וחורקים.

אחת מהסיבות לכתיבת הבלוג היא דיאלוג נסתר עם גרסתי מילדות. שולחת מסר לעבר, או למישהי שהיא ממש אני כעת חיה, לאמור:

א. יהיה טוב
ב. את לא חולת נפש
ג. יהיה יותר מטוב, יהיה נפלא. יהיה לך עולם ומלואו ואת תהיי מאושרת. יהיו מורדות ועליות, אבל את תהיי כה שלמה עם עצמך ברמה כזו שלא תתגונני ואף תתגמשי. עוד תראי. וכמובן שתהיה לך את כל החבילה: הגשמה עצמית, העצמה, חירות, זוגיות בריאה, קריירה, אקדמיה, משפחה, חברים, סיפוק, וחיבור שפוי בין העולמות.

את חייבת קצת רוחניוס בחיים, אמרה לי אחת בכתונת פסים.

לא הגבתי, כי ההגדרות שלנו לרוחניות הן מזרח למערב וחסרות כל אסמכתא תרבותית. אבל יש לי, רציתי לספר לה:
ניחוח אדמה תחוחה; זהרורי אבק צפים בינות לעלי עץ הלימון; היסמין בין הערביים; צלילי אקורדיון; ריצה לאורך גשרים; אוקיינוסים. אפילו סוסי ים זעירים. התעלות שכזו.

בשיחה אחרת אמרה לי שרוחניוס תלויה בטקסים, ומה עם הזהות היהודית שלי. סיסמאות שכאלה, כן?
זהו, שאת מגדירה את הזהות הזו באופן שאני לא בטוחה שהוא מאד יהודי, בקושי אידישאי. ולגבי אותם ריטואלים, בואי נניח שאני זוכרת את השבת אך לא שומרת אותה כפי שדורשת המוסכמה העסיסית שלך. אני מקדשת אותה בכוס יין, בנשיקה, בנרות – כמה שארצה, בכל הבית, על אדן החלון ולרגלי השידה המגולפת. אני מקדשת אותה באהבה ובאופניים, על חוף הים ובהתעלסות צהריים. מבחינתי העולמות האלו כבר לא סותרים. ואני אוהבת את השבת.

יש לשבת שלי צביון יהודי מעודכן שמכבד אותה מבחינתי. כבר לא אכפת לה לשבת אם אני חותכת נייר או כוססת ציפורניים או האם העברתי מים חמים מכלי לכלי לכלי לכלי לכלי לכלי והאם השתמשתי בשקיק תה טרי. אבל לא אומר לך זאת בפנייך, חברתי, כי לרוב אני מכבדת אותך ובאמת שאין טעם להתווכח. למי שזה מתאים, שיבושם לו ויתענג על ברבורים, שליו ודגים. מי שלא, אז לא. הלאה.

26. אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְך לֵאמֹר

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,


המדריך המקוצר ליוצאת בשאלה – חלק א': יציבות ושמחה תמיד

יוצאת בשאלה?* מתלבטת? מגששת? חופש המחשבה חשוב לך יותר מאורך הגרביים? האם גילית סתירות רבות מדי באורח חייך? הייתכן והגשמה עצמית, אינדיווידואליות ופיתוח קריירה קורצים לך יותר מחבילת הכל-כלול, יושב-ולומד, 8 צאצאים ופלטת שבת? ואולי קלטת שהרבנים לא תמיד צודקים, ואפשר גם אחרת?
המדריך הזה עבורך.

ראשית, להלן חלק ממאפייני פרידתך מהחברה החרדית. באם סימנת שניים או יותר, אשרייך:

  1. את בת 12, לא עברת את המבחן במושגים ביהדות, לאחיך יש נייד לא כשר.
  2. את מנהלת (בראשך) דיאלוגים (עם רבנים) בנושאי דת, אמונה והלכה.
  3. קראת את 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, או כל קטע ספרותי/קולנועי אחר שהעמיד את דרך חייך תחת זרקור חושפני ומייאש במיוחד.
  4. יש לך חבר. או: את נשואה ואם לשלושה, נוהגת למרוח קרם ידיים בשבת, לפעמים עוברת על 'ישראל היום' במקום 'הפלס', גם בשבת. ולא ממש מזיז לך.
  5. המורה דבורי (בה היית מאוהבת עד פסח ה'תשס"ח) קלטה אותך (אולי) בגרביים קצרות / 15 דנייר פחות או יותר מהמותר / בדייט טרום זמנו / נגן אמ.פי.3 בעל תועבה / עם מגזין 'לאישה' / בצד הקדמי של האוטובוס / מסתמסת לך בנייד לא כשר / בעמוד האמצע של מגזין 'לאישה'.

ניתן גם להניח שכבר יצאת בשאלה באופן גורף ומשפשף, וגרבייך אינן גרביים, כתפייך שזופות כפליים, ואמא/אבא ברדיוס מצער מנקודת השבר. ועל כן, להלן שו"ת בבא-יציאה המקוצר, פרק צאינה-וראינה:


א. כיצד תעמדי כחילונית

כן כן, גבירתי הצעירה. תשכחי כל מה שלא לימדו אותך, שנסי מותניים ועמדי ישר. על מנת לעשות זאת, עליך לפסק את רגלייך ברוחב האגן כשכפות רגלייך פונות קדימה; לשאוף עמוק; למשוך את כתפייך מעלה ואחורה, לנשוף החוצה באיטיות ולהישאר בתנוחה. שימי לב לא לאפשר לגוף לנטות אחורה, למרות משיכת הכתף.

via: http://chiropractorcanfield.com

יש להרפות את השרירים מבלי לאבד את הגובה. נסי להרגיש כאילו את מחוברת בקדקודך לחוט היורד מהתקרה, והחזיקי סנטרך ישר.
לא לשכוח לכווץ קלות את שרירי הבטן. החזה/שכמות יציקו לך מעט, עודתתרגלי. חשוב לציין שזאת איננה עמידת דום צבאית, דמייני עצמך כרקדנית זקופה. אה, ולכי לקנות חזיות חדשות. (מישהי צריכה טיפים בנושא חזיות?)
דרך זולה פחות היא ללכת לשיעורי יוגה או פילאטיס.

ב. תירוצים בשלוף
האם רוחות ישיבתיות חודרות למרחב המוגן האישי שלך, ומנסות לשדלך לתורה ומעשים טובים? יש לך קרובה מתחסדת שמתעקשת להזמין אותך לשבת ולקרב לבבות? להלן כמה תירוצים אפשריים:

המדבק: וואי, דודה רייזי, זה כל כך מחמם את הלב. אגב חום, חטפתי שפעת רצינית, לא אוכל להגיע. אני לא רוצה להדביק אותך ואת העשירייה המתולתלת שלך.

המסתחבק: חברה שלי מתחתנת בדיוק ביום ראשון! הבטחתי להיות אצלה בשבת כלה! אבל תודה רבה, אתקשר אליך בשבוע שאחרי האופרוף. בעצם, שבוע לאחר מכן יש לנו שבתון עם הרבנית תמימה, ולאחר מכן יוצא שבת מברכין, ואז חברה אחרת מארגנת שבת כלה. הקיצער, אציץ ביומן ואחזור אליך.

המתנשא/הדוחה: אמא לא ספרה לך? אה, אולי שכחתי לספר לה. בדיוק גילו אצלי אלרגיה רצינית לסוג של סוכר. אני לא יכולה לאכול שום דבר שיש בו סוכרוז או פרוקטוז, גם לא חלות, יין, גפילטע, אני שותה מים ואוכלת מלח… כן, כן, אעדכן אותך. כן, זה ממש רציני. מה?…אה, הקאות, שלשולים, דימומים, נפיחויות, פרכוסים…

ובנימה רצינית יותר לגבי כל אותן נשמות טובות המעוניינות להחזירך לכור מחצבתך: תנשמי עמוק. בכלל, כדאי לתרגל נשימה סדירה, זה מסייע פלאים לאיזון.
אני מניחה שדודות/חברות/אחיות/מורות ושאר נשים צדקניות מתקבצות על דלתך ומבקשות לקרב לבבך, מי בשחנ"ש ומי בהפרשת חלה סגולה בדוקה. נסי לא להיפגע, לא להיבהל, לא לזלזל, לא להילחץ ולא להתמלא שנאה עזה או זעם מפעפע. וזכרי שלרוב הויכוחים שיצוצו (כברירת מחדל מערכתית) תמיד נתקעים באין-מוצא. קשה עד בלתי-אפשרי למצוא את עמק השווה בפולמוסים בנושאי דת/אמונה, מכיוון שהדיון תמיד עוטה נימה אישית. נסי לא להעליב להם את האלוהים, וקווי שלא יפגעו בציפור נפשך.  בקיצור, חייכי באדישות מהולה בהבנה רחומה, ונסי להתחמק מויכוחים בחינניות, עד יעבור זעם.

ג. כיצד תרכשי את הג'ינס הראשון
על הג'ינס הראשון להיות קסום ומושלם. המכנס הראשון שרכשתי היה מזעזע, ותכף אסביר מדוע. ישנם סוגים רבים של מכנסי ג'ינס. בעצם, זו תורה שלמה. אם מאסת בתורות וכל שכן שלמות, פני לרשת 'תמנון', בה תמצאי ג'ינסים במחירים ואיכות סבירים. בטוחתני שתשיגי זוג אחד שמחמיא לישבנך. בקיצור, הפסיקי לקרוא וניפגש בפוסט הבא. אם בכל אופן חשקה נפשך להשכיל במדעי הדֶנִים, הקליקי הלאה. להמשיך לקרוא

25. מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,


לפני יממה נטל נפשו בכפו, והזעם לא שוכך.
כי בעצם הוא נרצח: סדקו אותו, רצצו אותו, משחו ברעל מצחו, נפחו בנשמתו הבל ובעתה. אלוהי היקום, תנקום דמו. עין תחת עין, שם תחת שם, נשמה תחת נשמה קרועה. על אבות, על בנים, על שילשים ועל רבנים. שמישהו ישלם על כך.

איש לא ישלם, וישראל לא יחזור. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה, בפעם השנייה. ושוב בפעם הזו, אותה רוצחת סדרתית בפאה ושביס הדור: החברה החרדית.
אתם אשמים, אתם אשמים ואתם מעוותים עד זוב דם, אתם חולי נפש, אתם שתלטנים כפייתיים, אתם הוזים, מגלומנים, עיוורים, שונאי ילדים, אינטרסנטיים, מצומצמים ודלוחים. אתם אוהבים אידיאולוגיה מסורסת יותר מאשר בשר מבשרכם, דם שותת מדמכם. קרעתם אותנו איבר-איבר, כשיצאנו ממלחצי הדת.
גרמתם לנו להאמין שאנו לוקים בנפשנו מכיוון שהעזנו לכפור באל, חסמתם לחלקנו את הדרך הביתה, גררתם אותנו ביודעין לחור שחור של חוסר ביטחון, בדידות ושנאה עצמית. רובנו צלחנו את המהמורות, שיקמנו את חיינו מאפס, למדנו לנשום עמוק.
אבל ישראל לא השתקם, כי ריצצתם אותו.

אתם מספרים לעצמכם באתרים העלובים שלכם – להם אתם מכורים חרף מחאת הרבנים – שהוא היה חולה נפש. מרכלים ברוע וארסיות, מגבבים דיבה על לשון הרע, מנסים לברר את כל הפרטים הגסים. אתם רוצחים.
אתם, כקהילה, הכרחתם אותו לקחת תרופות פסיכיאטריות על מנת שיהיה "תקין" כחרדי בתלם, כעציץ מדושן בחרא בחצר החסידית שלכם. ניסיתם לטשטש אותו ואת האינטליגנציה המרהיבה שלו, על מנת שלא יעזוב את "הקהילה", שלא יצא בשאלה (וישנם אחרים). כן, גם כן קהילה רחומה ורבת חסד. חולי נפש.

כמובן שישראל היה פיקח יותר מכל עלובי הנפש האינטרסנטיים. ישראל מצא את דרכו החוצה, ארגן לעצמו עבודה, רשת חברתית וחיים מלאי תוכן. אבל איש מאיתנו לא ידע שהוא מוחתם ומוכתם בתאריך פקיעה. היו סממנים, אבל רובנו חווינו גלי ייאוש ואין אונים, וחשבנו שזה זמני. ישראל סרב לטפל בעצמו באופן כימי, עקב ניסיונו המר בחברה החרדית, והמחלה שהודבק בה פשתה בו. אתם רצחתם אותו.

ואתם עדיין ששים לסמן כל מי שיצא בשאלה כפגוע נפש. לסכם את העניין בכישלון היחיד, לא מחדל מערכתי מעורר פלצות. ואל תבואו בטענות קטנוניות, ותאמרו שמדובר בחסידות קיצונית המאביסה ילדיה בכדורים לצד הטשונלט. אל תְתָרְצו ותנקו כפיכם, ליטאים אליטיסטיים שכמותכם. שלחתם נערות כמוני למיטב הפסיכולוגיסטים החרדים כי הן מיאנו להתחתן, או כי חשקה נפשן ללמוד באוניברסיטה. איימתם עליהן בהתקף לב ובסרטן, ובהטלת מום במשפחה שלמה על סך אגפיה. ערערתם את נשמותינו. וכשיצאנו: ניקיתם כפיכם מאיתנו, ניתקתם כל קשר של אמת, כל שביב של אכפתיות והורות, הפנתם כתף קרה כי ככה ייעץ הרב, על מנת שנחזור אליכם מתוך געגוע ובדידות. חולי נפש.

ישראל רשם פעם:

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם – זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר – אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה – החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר – היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו – בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אין בכוונתי לצנזר את עצמי היום, ולא אתחרט על הנאמר. גם אני ייחלתי נפשי למות בעבר בגלל בגידתכם המרה בי, כהורים וכמחנכים וכמייצגי המושג "קהילתיות". ידיכם טבולות בדם הילדים הללו.

וחכמינו אמרו:

והנני אומר לכם, חמור הוא עונשכם הרבה ממוות זה שהטלתם עלי. שכן עשיתם עכשיו בדעה שתיפטרו מהצורך לתת דין וחשבון על חייכם, והנני אומר שיבואכם ההיפך מזה. כי מרובים יותר ידרשו מכם דין וחשבון (כתבי אפלטון; אופלוגיה. סוקרטס לאחר שנדון למיתה. ותודה ליהודה על הרפרנס)

נ.ב. ריפררתי למעלה, ואפנה אתכם שוב. תקראו את זה, ותזכרו באיזו מדינה אתם חיים.

זכרך ברוך, ישראל. זעמך בלבי.

24. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , , , ,


יקום מקביל א'

לקראת בת-המצווה שלי טיפחתי משבר זהות קליל. בעצם, משברון כפול: צמחונות, וזהות מגדרית. כיום, המונח האחרון נשמע כבד, אבל אז, בגיל 11, בהיותי ילדה בעלת פוני מסורק היטב וחסרת מודעות לשיח המגדרי הגלובאלי, רציתי להיות בן.

רציתי להיות אחד מהחבר'ה, רציתי לרכוס נעלי ספורט, אפילו שחורות, רציתי לדרדר אופניים במורד השכונה, רציתי להשתופף בישיבה מזרחית ולנצח את כל השכנים בחמש אבנים, כולל את חיים פוזננסקי השוויצר מכניסה ב', רציתי ללמוד ש"ס ופוסקים ולדעת על מה אני מדברת, רציתי גן עדן בזכות ולא בכדי, רציתי להיכתב בספר, רציתי בר מצווה, ואפילו רציתי ברית, ושולעם זוכר, וארבעס, ובורקסים ויין נוטף על מוצץ שחום – והכל לכבודי כי אני זכר.

הוריי לא בדקו את מיני לפני שנולדתי, ואבי היה בטוח שמדובר בבן נוסף, ולימים סיפר לי שכבר גמר אומר לקרוא לי אברהם ישעיהו, על שם החזו"א. אימצתי את הזהות הזו בדממה: הייתי יכולה להיוולד כאברהם ישעיהו קטנטן, ולגדול לנער בעל בלורית מעודנת וסוודרים של שבת, לבנות סוכה וגם לישון בה על המזרן הלח מטל, והייתי יכולה לשיר בשולחן שבת מול כל האורחים.

עסקתי רבות בדמותי המקבילה, אפילו תעודת זהות קטנה הכנתי עבורו מקרטון כחול. דמיינתי את פס הייצור של חייו של אותו אברהם ישעיהו: חלאקה, מסיבת תורה, מסיבות סיום למינהן, בר מצווה מפוארת עד אימה, תלמיד מבריק בישיבה קטנה, תלמיד חכם בישיבה גדולה, חתן, אבא, ראש ישיבה, סבא, גדול הדור, עולם הבא תחת עורו המשומן של הלוויתן. את בת המצווה שלי הזנחתי, וסירבתי לחגוג עם חברות כיתתי או עם בנות-הדוד.

לאחר ששיתפתי בתמימות את אבי בחלומותי, הוא סחב אותי בזעזוע אל רבו, הידוע כפסיכולוגיסט חרדי. הרב חייך בנעימות, וביאר את מעמד האישה ביהדות. עד לאותו יום, לא התעניינתי בפן הפמיניסטי – סליחה, לא הייתי מודעת שקיים היבט כזה – ומאותו רגע התחלתי לכעוס. רבו של אבי תיאר כיצד האישה כה קרובה אל האל, עד שאין לה צורך ללמוד תורה, רק לאפשר לאחרים. יופי, אז אני 'מאפשרת'. הוא תיאר בפני את הרקע למצוות עשה שהזמן גרמן, מהן אני פטורה, והבנתי שאני בעצם רק אמא, שלרוע מזלי נולדתי אישה ועל כן אני טובה רק ללדת ולגדל, אך לא לעשייה של ממש על פי התורה, דהיינו, לימוד תורה. הרב השיב באריכות, מבאר את הפסוק ממשלי: " שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", אך כאן הוא כבר איבד אותי.

שבתי הביתה וגופרית קרבית מעשנת מנחירי. חסל סדר רותי: אני אברהם ישעיהו, אני הוא ולא אחר, אני אהיה משמעותי. אם עד כה קנאתי בעיקר בנחלת החופש היחסי של הבנים בהשוואה לבנות (נעלי ספורט ואופניים), ורמות ההצלחה הגבוהות יותר (ראש ישיבה וגדול הדור), כעת רציתי להיות בן על מנת להיות מישהו הנחשב כמשהו גם על ידי האל והתורה. חליתי מרוב זעם וחרטה על מגדרי המכוער והמדמם, ולא רציתי ללכת לבית הספר או לשטוף כלים, אלא אך ורק להתכרבל בשמיכתה של אמי, לקרוא את ספריו המצונזרים של הרב להמן, ולשקוע בעולם המקביל.

דמיינתי כיצד תפציע ציצת זקני הרכה, והיאך אלטפהַ, אלטפהַ ואטפחה, וכיצד אאזן את הסטנדר בשווי משקל סימביוטי לחלוטין, יונקת ממנו דעת ומשפיעה ממנו דברי תורה. דמיינתי כיצד אשא לאשה את דבורי-ריזא מ-ו'-3, נערה כלילת המעלות שהתרוצצה לה בנעלי ספורט לבנות. ניהלתי דיונים עמוקים בראשי עם גדולי הרבנים הליטאים, יושבת לימינו של סבי, וקיבלתי במתנה ערכת 4-המינים מהודרת, אותם שקשקתי בחומרה מאושרת. הדלקתי נרות חנוכה, נסעתי לברזיל כמשגיח כשרות, קיפצצתי עם דגל ברחבה בשמחת תורה, והסבתי כבן-מלך בליל הסדר. הקונטרסים שחיברתי נחטפו כלחמניות חמות, ספרי הפכו לרבי-מכר, ושדכניות התקבצו על מפתן מטבחה של אשתי עם הצעות עבור בנינו הצדיקים. לא הייתי אחות של-, אמו-של-, רעייתו של אותו הרה"ג, אלא הייתי הוא, הוא ולא אחר וזקני עלה באש התנאים והאמוראים.

בהתרסה, החילותי ללמוד משניות בעל פה, מבבא מציעא פרק ג', משנה א', ואילך. עקפתי את אחי בידע (במצב תוכי), למרות שהוא קינטרני שללא תוספות ומפרשין אין זה נחשב. אבי פנה שוב להתייעץ עם רבו, וערב אחד פתח את מסכת דרך ארץ והושיבני מולו. צלחנו ארבעה משניות, והייתי בשמיים. קבענו 'לימוד' לכל מוצ"ש, והיינו קוראים במסכת נ"ל, או את ספרי הרשר"ה, ולאחר זמן מה ויתרתי על הויכוח הווקאלי על מגדרי, ופניתי למאבק הבא, הצמחונות. אולם אברהם ישעיהו לא נדם בקרבי.

להמשיך לקרוא

23. עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה

תגיות

, , , , , , , , , , , , , ,


"הסצנה: אדם וחווה, שמסתובבים כבר זמן רב בשטח, ממתינים ליד שער החווה הפורחת והשלווה שלהם לבעל הבית, לאלוהים.  בכל ביקור קודם שלו, והיו מאות כאלה, כל מה שהיה להם לספר לו הוא שהכול נפלא ושהם אסירי תודה.

אולם הפעם, אדם וחוה דרוכים.  הם פוחדים, אבל גם גאים בעצמם.  יש משהו חדש שעליו הם מבקשים לדבר עם אלוהים.  האלוהים מופיע, בריא, חביב, מגודל ולבבי.  הוא שואל אם הכול לשביעות רצונם, וחושב שידוע לו המענה, כיוון שמה שברא עשוי בשלמות שרק הוא מסוגל לה.

אדם וחוה, מאוהבים יותר מאי פעם, אומרים לו שהכול לשביעות רצונם המלאה, אבל שיהיה אפילו יותר מוצלח אם הם יוכלו לדעת שזה עומד להסתיים מתי שהוא".
(רעידת זמן – קורט וונגוט מתאר סצנה מתוך מתושלח של ברנרד שואו)

לאור יציאתי מהארון האחרונה (מס' 142342057) בתור חרדית-לשעבר, נשאלתי כמה פעמים "איך זה להיות חרדית?" השואלים התעניינו לגבי מספר הנפשות במשפחתי, סיווג כיסוי ראשם, מקום מגוריהם, והאם אני מכירה את חצקל אופנהיימרשטיין מסטמפורד היל או שכנותיה. מיותר להסביר כי אין ליישם את חוק הדתיים השלובים על החברה החרדית (עקב כי הישיבישערס מכירים רק ישיבישערס, ובעצם, רק בתת-מחלקות: חברונערס מיודעים רק לחברונערס, קול-תויירניקס זוכרים בעיקר קול-תויירניקס, והחסידים יואילו לציין בשם רק את אלו שחלקו עמם את חלת הרֶבֶּה, האשכנזים לא מכירים בפרענקים, אלא אם כן הנ"ל השתאכנזו ולמדו ב'חברון', וכן הלאה), ובנוסף לאמנסיה הכללית בה אני לוקה מאז יציאתי בשאלה, אני מתקשה להיזכר בשמות, או לתאר בדיוק איך-זה-היה. אבל בכולופן, הנה ניסוי מהיר:


איך זה להיות חרדית
נהדר, בסה"כ. מארג החיים שלך נטווה משתי וערב של הלכה ומשפחה, מצב חיובי בהחלט מבחינת עיבוד הקן המשפחתי וסדר יום המאורגן לפי ערכיות נוחה יחסית. את מסודרת, עוד טרום הולדתך, בעיקר אם שפר עליך גורלך להצטוות למשפחה ליטאית חשובערית.

בעצם, קשה לי לענות על שאלה שכזו, מכיוון שמדובר בחוויה אישית. היאך יענה חילוני לשאלה דומה? בתור חרדית, יש להניח שהתשובה שלי תהיה יותר הומוגנית בהשוואה לחרדיות אחרות, אך תהיה שונה בהכרח מתחושתם של גברים חרדים, וחרדים/ות מתת-מגזרים שונים.

בתור חרדית מבית ליטאי, חיי היו שלמים, או גדושים. מלאים בחום, משפחתיות, תעסוקה (הכוונה לעיסוק מוטורי כלשהו, כגון בישול; אין מקום לבטלה בעולמה של האישה החרדית), רכילות נקייה, חברות, עדכוני גרדרובה לשמחות הקרובות, מבחנים בדינים או בתורה, "שמיעת" הצעות לשידוכים, מרתוני תהילים והשתתפות בארגוני חסד. ואת כל אלו עטפה גאוות יחידה עצומה, חודרת-כל, מסנוורת לחלוטין. לא חסרתי מאומה, ועל כן הקונפליקט.

להמשיך לקרוא